העובדות שכל סטודנט וסטודנטית בישראל חייבים לדעת על תכנית לוין

האם ריכוז הכוח בידי הרשות המבצעת הוא טוב או רע? האם הוא יחזק את הדמוקרטיה או ימית אותה? לפני שמצטרפים לוויכוח הסוער על הפרשנויות, כדאי להכיר היטב את העובדות.

Photo by Yonatan Sindel/Flash90

ועדת החינוך של הכנסת ביקשה לאחרונה לקיים דיון בנושא "סתימת פיות באקדמיה", בעקבות טענות כי מרצה באוניברסיטת בן גוריון – ויש להניח (ולקוות), עוד עשרות מרצים ברחבי האוניברסיטאות והמכללות – לימד בשיעור על "הרפורמה" של נתניהו-לוין-רוטמן ואף הבהיר שהסטודנטים ייבחנו על המושגים שהוצגו בשיעור.  

מצד אחד, מדובר בעוד רגע הזוי בשורת רגעים הזויים שחווינו בעת האחרונה, מצד שני, זה לא עוד רגע כזה. מדובר בקו פרשת מים. בחציית קו אדום. וזה הרבה מעבר לפגיעה בחופש האקדמי והרבה מעבר לצנזורה, ואפילו הרבה יותר מעבר לריח המקארתיזם שעולה מהרגע הזה. הרגע הזה מגלם את המשבר העמוק שבו אנחנו שרויים שבו העובדות כבר לא משנות.

שימו לב לעובדות הבאות: לישראל אין חוקה פורמלית. חוקי היסוד, ברובם, אינם מוגנים, וניתנים לשינוי על ידי כל רוב. הכנסת נשלטת על ידי קואליציית הרוב. אין בישראל בית מחוקקים נוסף לצורך אישור חקיקה או הטלת וטו עליה. אין מבנה פדרלי שתורם לביזור הכוח. נשיא המדינה הוא בעל סמכויות סמליות ואין לו סמכות להטיל וטו או לעכב חקיקה. מדינת ישראל לא כפופה לחקיקה אזורית או בין-לאומית או לבית משפט על-מדינתי. לכן הגורם היחיד עד היום שיש לו סמכות לבקר ולרסן חקיקה של הרוב הוא בית המשפט. עד כאן הכל אמת. הצירוף של כל המאפיינים האלה יחד הוא המצב הקיים בישראל והוא ייחודי בהשוואה למדינות אחרות.  

והנה עוד כמה אמיתות: רפורמת נתניהו-לוין-רוטמן מבקשת לחזק את הרשות המבצעת על חשבון הרשות השופטת. הרי זו משמעותה של פסקת ההתגברות: שהכנסת תוכל להתגבר על בית המשפט. זו גם כוונתה של היוזמה לביטול היכולת של בית המשפט לבחון את הסבירות של החלטות הממשלה. את זה לא יכחישו יוזמיה של הרפורמה. הרפורמה מבקשת לחזק את כוחה של הקואליציה בוועדה לבחירת שופטים כך שהקואליציה השלטת תוכל למנות שופטים ביתר קלות, תוך כדי החלשת יכולת ההשפעה של השופטים, כדי שהשופטים ישקפו את עמדות הקואליציה, דהיינו עמדת הרוב. גם על זה אין ויכוח. זה הרציונל של הצעת החוק בנושא.

את כל זה הסטודנטים וכל אזרח חייבים לדעת. כל אלה הן עובדות. לא פרשנות.

אז איפה מתחיל הוויכוח הפוליטי? הוויכוח הוא על השאלות: האם ריכוז הכוח בידי הרשות המבצעת הוא טוב או רע? והאם צעדים כאלה יחזקו את הדמוקרטיה או ימיתו אותה?  

הטענה של צד אחד היא שהליבה הדמוקרטית משמעותה ביזור הכוח בין הרשויות, וכי איזונים ובלמים הם לא מותרות בדמוקרטיה אלא הכרחיים כדי להגן על הדמוקרטיה מעקרון היסוד שלה עצמה: הכרעת הרוב, שעלולה להוביל לעריצות הרוב. לפי עמדה זו, הביקורת השיפוטית, כמו גם עצמאות בית המשפט שמובטחת בין השאר הודות להרכבה של הוועדה לבחירת שופטים, הן הרסן היחיד הקיים לעריצות הרוב במדינת ישראל והמגן היחיד מפני פגיעה בחירויות היסוד של כל אזרח ואזרחית.  

הצד השני טוען כי יותר מדי כוח מרוכז בידי הרשות השופטת, וכי כנגדו עדיף לחזק את שלטון הרוב (היהודי) שאותו מגלמת הקואליציה. לדידם, משעה שנבחר הרוב, הוא רשאי להשליט את תפיסת עולמו, ללא ריסונים, שהם לפי תפיסתו, לא דמוקרטיים, כיוון שלרוב לא אמורים להיות מעצורים. בעיני אלה המצדדים ברפורמה, רק לגורמים הנבחרים על ידי הרוב יש סמכות לגיטימית ובלתי מוגבלת, וגורמים ממונים כמו יועצים משפטיים או שופטים לא יכולים לשמש גורם מרסן.  

ועכשיו, הגיע הזמן שכל צד יוכיח, באמצעות עובדות, את התפיסה שלו. לצד אחד די קל להוכיח את התפיסה שלו לגבי דמוקרטיה וריכוז הכוח. אין דוגמאות למדינות שהיו דמוקרטיות והתרחשו בהן תהליכים של חיזוק הרשות המבצעת על חשבון החלשת כל הגורמים המרסנים והמאזנים בו זמנית כמו שמוצע בישראל כיום, והן נהיו כתוצאה מכך יותר דמוקרטיות. דוגמאות הפוכות יש למכביר, מהעבר, וכן בהווה: רוסיה, הונגריה, פולין, וגם הודו. פרט להיבט ההשוואתי, גם פילוסופים והוגי דעות, שחלקם, כמו אלקסיס דה-טוקוויל, חביבים על שני הצדדים בוויכוח, הזהירו והתריעו מפני מה שטוקוויל כינה "דספוטיזם של הרוב".

הצד השני יכול להביא דוגמאות חלקיות מכל מיני מדינות – למשל, בקנדה יש פסקת התגברות אבל יש לה מגילת זכויות אדם שאנחנו יכולים רק לחלום עליה, ובכל מקרה זכויות מסוימות הוחרגו מפסקת ההתגברות; בגרמניה, שבה נבחרים השופטים של בית המשפט החוקתי על ידי הרשות המחוקקת (ברוב של שני שלישים שמחייב את הסכמת האופוזיציה), יש חוקה שבה כבוד האדם מעוגן כערך עליון ובית משפט חוקתי חזק.  

אפשר וצריך להתווכח על פסיקות של בית המשפט העליון, ועל מגבלות כוחו, כמו כל מוסד אחר בדמוקרטיה. אבל לא זה מה שמתנהל עכשיו. ובאקלים הנוכחי של קיטוב של "אנחנו" נגד "הם" גם אי אפשר לקיים את הדיון הזה. מקדמי "ההפיכה המשפטית" המכונה "הרפורמה" משולים למי שבעקבות מה שלדעתם הוא שריקות לא מוצלחות של שופטי כדורגל החליטו לשנות את כללי המשחק, ולהבטיח שיבחרו רק שופטים שיעניקו להם את הניצחון.

ואכן, מי צריך עובדות וכללי משחק כשיש כוח? לכן, ללמד את כל זה - זה לא לסתום פיות, זה להציג את העובדות, וזו חובה אתית ממדרגה ראשונה של כל מי שהוא חלק ממוסדות הרוח החופשית, בפרט, מרצים ומרצות באקדמיה. וכדאי לנו לשים לב לרגע הזה: לא מדובר בעובדות אלטרנטיביות, מדובר באלטרנטיבה לעובדות.