האם ראוי שהנשיא הרצוג יתערב במהלכים לריסוק מערכת המשפט?

ישראל כבר ידעה בעבר נשיאים שהשמיעו אמירות פוליטיות טעונות. אף שחוק יסוד: הנשיא מקנה בעיקר סמכויות סמליות ולא ביצועיות, האם הנשיא הנוכחי יוכל לעמוד מנגד כשמתערערים יסודותיה הדמוקרטיים של המדינה?

Photo by Tomer Neuberg/Flash90

בימים האחרונים, לנוכח הצעדים שנוקטת הממשלה לקידום ההפיכה המשפטית והמחאה שצוברת תאוצה, מקיים נשיא המדינה יצחק הרצוג מגעים עם הצדדים על מנת להגיע להסכמות ולהנמיך את גובה הלהבות. מה בעצם יכול נשיא המדינה לעשות בעת הזו?

ההפיכה החוקתית מאיימת על עצמאות מערכת המשפט ומבקשת לרכז עוצמה פוליטית מוחלטת בידי הממשלה והקואליציה השלטת התומכת בה. מדובר בשינוי פניה של הדמוקרטיה הישראלית כפי שהכרנו אותה. לפי החוק, הנשיא "עומד בראש המדינה", ומקובל לומר שהוא מסמל את אחדותה. האם עליו להמשיך להסתפק בדיבורים ממלכתיים גם בשעת חירום משטרית או להגביר את עוצמת התגובה שלו?

ההיסטוריה של מוסד הנשיאות מלמדת אותנו שהחשש מהפיכת הנשיא לעד אילם למעשי הממשלה היה קיים כבר מראשית הדרך. ידועה תהייתו של הנשיא חיים וייצמן על מהות תפקידו כ"סמל", והאנקדוטה לפיה אמר בבדיחות הדעת כי המקום היחיד שאליו הממשלה מרשה לו לתחוב את חוטמו הוא הממחטה. אפילו אלברט איינשטיין, שהוצעה לו משרת הנשיא לאחר פטירתו של וייצמן, הבין שנשיאות היא לא מדע מדויק, ובמכתבו לידידו עזריאל קרליבך (המצוטט בספרו של ניב גולדשטיין על "איינשטיין והציונות"), מעלה את החשש פן כהונתו כנשיא תעמוד בניגוד לצו מצפונו:

"אף על פי שלמשרה יש אופי קישוטי בעיקר...חשבתי גם על איזו סיטואציה קשה שהייתה נוצרת אם הממשלה ו/או בית הנבחרים היו מחליטים החלטות שהיו מביאות אותי להתנגשות מצפונית, מה גם שהאחריות המורלית–המוסרית לא מתבטלת על ידי כך שאין לך למעשה השפעה על האירועים."

בעבר היו נשיאים שהתבטאו בנושאים טעונים פוליטית. זכורות אמירתו של הנשיא אפרים קציר "כולנו אשמים" לאחר מלחמת יום הכיפורים, קריאתו הפומבית של הנשיא יצחק נבון להקים ועדת חקירה לאחר טבח סברה ושתילה, התבטאויות בנושאים מדיניים של הנשיאים עזר ויצמן ושמעון פרס, ונאומי תוכחה על אובדן הממלכתיות מפיו של הנשיא ראובן ריבלין. גם זכורה התערבות במצבים פוליטיים ללא מוצא: הנשיא חיים הרצוג עודד את שמיר ופרס להקים את ממשלת האחדות ב-1984. אותו נשיא, אביו של הנשיא הנוכחי, סירב לזמן את חבר הכנסת הטרי מאיר כהנא כשזה נבחר לכהן בכנסת בבחירות 1984, וטען כי החוק לא מחייב אותו להזמין להתייעצות את נציגי כל הסיעות. הנשיא ראובן ריבלין ניסה את כוחו בהצגת "מתווה הנשיא" לפתרון הפלונטר הפוליטי לאחר הבחירות לכנסת ה-22. האמירות וההתערבויות של נשיאים בעבר גררו ביקורת ציבורית ולא פעם הולידו הצעות לחוקק איסורים על התבטאויות של הנשיא ואף יוזמות לביטול מוסד הנשיאות. 

מקרים אלה, והביקורת הנוכחית על הנשיא הרצוג, מחדדים את שאלת מעמדו ותפקידו של נשיא המדינה. מבט השוואתי על נשיאים מקבילים (כאלה שאינם עומדים בראש הרשות המבצעת) מצביע על חולשה מוסדית יוצאת דופן של הנשיא הישראלי בהשוואה לעמיתיו, גם כאלה שנבחרים באופן עקיף כבישראל. לאלה, על אף מעמדם הסמלי ומכוח תפיסתם כמגיני החוקה (constitutional guardians), יש סמכויות המאפשרות להם להתערב במקרי קיצון בנושאים פוליטיים. כך למשל, נשיאי גרמניה, יוון ואירלנד רשאים לעכב חוק או לשלוח אותו לבחינה בבתי משפט במידה והם סבורים שנפל פגם מהותי בהליך החקיקה או בגלל שהוא מפר עקרונות יסוד חוקתיים. במקרים נדירים, נשיאים סירבו להשביע שרים לתפקידם בשל התבטאויות קיצוניות או בשל ניגוד עניינים זועק. כך, למשל, ב-1994 סירב הנשיא האיטלקי למנות את הפרקליט האישי של ראש הממשלה ברלוסקוני לתפקיד שר המשפטים שלו.

חשוב לציין שסמכויות אלה של נשיאים סמליים מעוגנות בחוקה, זאת בשונה מהמצב בישראל. חוק יסוד: הנשיא מקנה לנשיא בעיקר סמכויות סמליות, ומצויות בידיו רק קומץ סמכויות ביצועיות: הטלת תפקיד הרכבת הממשלה על חבר כנסת שהסכים לכך, מתן אישור לפיזור הכנסת על ידי ראש הממשלה והענקת חנינה לפי המלצת שר המשפטים.

חולשה מוסדית זו של הנשיא היא עדות נוספת לכך שבמבנה המשטרי הקיים בישראל אין מספיק איזונים ובלמים על כוחו של השלטון. במדינות אחרות ניתנת גם לנשיאים סמליים הסמכות להיות "מגני החוקה" במקרי קיצון, כביטוי של מנגנון אנטי-רובני המאזן את כוחן של הרשות המחוקקת והרשות מבצעת. לעומת זאת בישראל – אין חוקה, אין שני בתי מחוקקים, אין רכיב אזורי במבנה השלטון ואין כאמור סמכויות מהותיות לנשיא הסמלי. וכעת, מנסים למוטט גם את עצמאות בית המשפט ויכולת הביקורת שלו – הרסן היחידי שקיים.   

אי אפשר להתקנא במצבו של הנשיא הרצוג. בחברה כה מקוטבת, מה המשמעות של לסמל את "אחדות העם"? אמנם, מדד הדמוקרטיה שפורסם זה עתה מלמד על אמון יחסית גבוה של הציבור בנשיא, בעיקר בקרב הציבור היהודי (62%), שני רק לצה"ל. אך האם במציאות כה קיצונית הניסיון להיות הנשיא של כולם לא נידון מראש לכישלון?

מצד אחד, יש שיטענו "העם אמר את דברו" והמשחק הפוליטי מתנהל עם כללים משלו ולנשיא אין תפקיד בכל זה. מצד שני, האם הנשיא יכול לעמוד מנגד נוכח מציאות שבה נשמטת הקרקע מתחת ליסודות הדמוקרטיים של מדינת ישראל? האם אין לו אחריות לשמירה על היבטים מהותיים של הדמוקרטיה, ולהגנה על רוב הציבור שאינו מסכין עם מהלכיה של הממשלה בתחום החוקתי? אם הנשיא הוא מגן הדמוקרטיה ושומר האינטרס הציבורי מעבר למחלוקות פוליטיות - האם אין הוא רשאי לקרוא לפוליטיקאים לנהוג באופן שיישמר את הדמוקרטיה ומוסדותיה ויגן על זכויות המיעוטים? האם כמי שממלא גם תפקיד של "שגריר" ישראל במדינות העולם ובקרב יהדות התפוצות אין לו אחריות להגנה על הדימוי של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית?

אף נשיא לא רוצה להירשם בדברי ימי ההיסטוריה כמי שעמד מנגד לנוכח התחזקות כוחות החותרים תחת הדמוקרטיה. יתכן שהציבור בכל מקרה לא יסלח לנשיא – אם ידבר או יידום.