ההסכמים הקואליציוניים לא סופרים את השלטון המקומי

התחייבות הממשלה להקפיא את תעריפי הארנונה לא היתה ניתנת ברוב המדינות המערביות, שבהן יש לשלטון המקומי אוטונומיה על קביעת גובה המיסוי העירוני. הצורך להסדיר את מערכת היחסים בין הרשויות מחייבת גם את חיזוק מעמד השלטון המקומי.

Photo by Avshalom Sassoni/Flash90

הסעיפים בהסכמים הקואליציוניים המורים על נטילת סמכויות מהרשויות המקומיות בתחום החינוך וחיובן לתקצב בהיקפים נרחבים בתי ספר חרדיים לא רשמיים, עוררו כעס רב בשלטון המקומי, שתורגם למכתב מחאה לראש הממשלה עליו חתמו מרבית ראשי הרשויות המקומיות בישראל. קל לסווג את מכתב המחאה כעוד מאבק סטנדרטי על כוח ומשאבים, אך למעשה שמדובר בסיפור גדול בהרבה שבא לידי ביטוי גם בהכרזת ראש הממשלה ושר האוצר על הקפאת תעריפי הארנונה. התנהלות הממשלה בסוגיות אלו היא שיקוף של אחת מהבעיות האקוטיות של מערכת השלטון בישראל: חולשתו של השלטון המקומי וחוסר ההסדרה של היחסים בינו ובין השלטון המרכזי.

השיח הפוליטי והציבורי בשבועות האחרונים עוסק ללא הרף בטענות בדבר הצורך להסדיר מחדש את מסגרת היחסים בין רשויות השלטון בישראל ומערכת האיזונים ביניהן, על מנת למנוע ריכוז של כוח מופרז בידי אחת מן הרשויות הללו. אלא שהדיון ממוקד כולו בהסדרת היחסים שבין שלוש הרשויות שבזירה הארצית: המחוקקת, המבצעת והשופטת. מעמדה של הרשות הרביעית, הרשות המקומית, נעדר לחלוטין מן הדיון, בניגוד מוחלט למקובל בעולם המערבי.

בשנת 1986 חתמו כמעט כל מדינות אירופה על מסמך בשם "האמנה האירופית לשלטון עצמי מקומי" שבו הן מתחייבות לסדרה של הסדרים בדבר מעמדו של השלטון המקומי. כבר בפתיחת האמנה מצהירות המדינות על כך שהן מאמינות ש"השמירה והחיזוק של השלטון העצמי המקומי במדינות אירופה השונות מהוות תרומה חשובה לבניית אירופה המבוססת על עקרונות הדמוקרטיה וביזור הכוח". במלים אחרות, בעיני מדינות אירופה חיזוק השלטון המקומי הוא כלי מרכזי לחיזוק הדמוקרטיה ולריסון עוצמת השלטון המרכזי.

לא מדובר רק בהצהרות. בין היתר מתחייבות מדינות אירופה באמנה לעגן בחקיקה, ובמידת האפשר בחוקה, את עיקרון האוטונומיה של השלטון המקומי, וכן הן מתחייבות כי החלטות הנוגעות לרשויות המקומיות ייעשו תוך היוועצות מוקדמת המוסדרת באופן ממוסד עם הגופים הייצוגיים של השלטון המקומי. מחקרים מלמדים כי רוב מדינות אירופה אכן יישמו את ההתחייבויות הללו. המצב בישראל הפוך לחלוטין, וההחלטות שהתקבלו בהסכמים הקואליציוניים מהוות דוגמה מצוינת לכך: ראשי הרשויות נאלצו לגלות בתקשורת (!) על ההחלטות שהתקבלו בנוגע לסמכויותיהם, מבלי שאיש בממשלה נועץ בהם קודם. תופעה זו גם בלטה ברבות מההנחיות הקורונה שנגעו לתחום החינוך שהתקבלו ללא כל היוועצות עם השלטון המקומי, אף שהן נגעו אליו ישירות ולא פעם נמצא כי הן מנותקות מהצרכים בשטח.

ביטוי נוסף בהסכמים הקואליציוניים לחולשת השלטון המקומי בישראל הוא ההתחייבות של הממשלה להקפיא את תעריפי הארנונה ביחד עם תעריפי החשמל והמים, שעמדה במוקד מסיבת העיתונאים של ראש הממשלה ושר האוצר. החלטה מסוג זה כלל לא הייתה יכולה להינתן במרבית המדינות המערביות, שכן כמעט בכולן לשלטון המקומי ישנה אוטונומיה על קביעת גובה המיסוי העירוני, כפי שגם נקבע באמנה האירופית. דוח מקיף של ארגון ה-OECD על המיסוי העירוני בישראל שפורסם לפני שנה, הצביע בביקורתיות על כך שישראל חריגה בכך שהסמכות לקביעת המס העירוני בה היא של הממשלה ולא של הרשות המקומית. ההצהרות של הממשלה על כך שיוקפאו תעריפי הארנונה משקפות את העובדה שהיא רואה את השלטון המקומי כסוג של חברה ממשלתית, ולא כגוף דמוקרטי הסוברני להחליט בעצמו בנושא בהתאם להעדפות הקהילה המקומית.

בכל המדדים הבינלאומיים של הבנק העולמי, האיחוד האירופי, וארגון ה-OECD הבוחנים את מידת האוטונומיה של הרשויות המקומיות נמצא כי ישראל היא אחת המדינות הריכוזיות בעולם. לשם דוגמה, במדד הביזור לרשויות המקומיות של חוקרי הבנק העולמי נמצא כי ישראל מדורגת במקום 94 מתוך 182 מדינות בעולם, ומכלל מדינות ה-OECD ישראל דורגה במקום הנמוך ביותר. הריכוזיות הזאת מתבטאת, בין היתר, ברגולציה הכבדה על השלטון המקומי ובסמכויותיו המועטות, בהשוואה למדינות אחרות, בתחומים כדוגמת חינוך ותחבורה.

הממצאים הללו מלמדים כי הדיון על הסדרת מערכת היחסים שבין רשויות השלטון בישראל אינו יכול להיעשות מבלי להזדקק לשאלת חיזוק מעמדו של השלטון המקומי בישראל אל מול הרשות המבצעת, ובפרט כאשר הרשות המבצעת מבקשת לחזק את עוצמתה אל מול הרשות השופטת והרשות המחוקקת. הגיע הזמן שהממשלה תתחיל לספור את השלטון המקומי.