ההקפדה על קוצו של חוק מנרמלת התנהלות לקויה של נבחרי ציבור
כפי שראינו בתיקון לחוק יסוד: הממשלה, החוקים בישראל הם כחומר ביד הרוב המקרי שיוצר אותם. כשכולם הופכים פתאום משפטנים המתעמקים בהוראות החוקים זה הזמן להתחיל לדאוג.
Photo by Yonatan Sindel/Flash90
חוק דרעי: המשמעות המסוכנת של תיקון חוק יסוד: הממשלה | חוות דעת >>
חוק דרעי 2 משדר מסר שנבחרי הציבור מעל החוק | חוות דעת >>
כשהשיח הציבורי מתמלא הפניה מדויקת לסעיפי חוק צריך להתחיל להיות מודאגים. זה לא מסמל את התחזקות מעמדו של שלטון החוק, אלא להיפך. זה משקף את השימוש בחוק נגד עצמו, ואת התפוגגותן של נורמות לא כתובות. בשנים האחרונות היינו עדים יותר ויותר להקפדה כביכול על "קוצו של חוק". לפתע כולם הכירו את סעיף 18 לחוק יסוד: הממשלה, שלפיו כל עוד ראש ממשלה לא הורשע בפסק דין סופי הוא יכול לכהן. השימוש בדבקות קנאית ממש בלשון החוק כדי לחרב נורמות ציבוריות ראויות הוא אמנותם של מי שסבור שבעזרת רוב אפשר לדמקרט כל חוק, ולא משנה תוכנו.
ועכשיו למדנו להכיר מקרוב את סעיף הכשירות של שרים בחוק יסוד: הממשלה (סעיף 6). לפתע כולם תוהים מה משמעותו של מאסר, האם יש הבדל בין מאסר בפועל או על תנאי, והאם בכל עבירה שדינה מאסר יש קלון. חוק היסוד תוקן שוב, בקלות בלתי נסבלת, ונתפר למידותיו של אריה דרעי. בדברי ההסבר ניכרת, כביכול, דאגה לקוהרנטיות של ספר החוקים והקפדה על קוצו של יוד (הנוסח שמופיע ביחס לשר שונה מזה של סעיף הכשירות לחבר הכנסת, שבו מצוינת המילה "בפועל" אחרי המילה מאסר).
ההקפדה הדקדקנית לפיה כל מה שלא אסור בחוק - מותר, והתיקון לחוק, כביכול, כדי למנוע עמימות, נועדו לנרמל את ההתנהלות הלא נורמלית של נבחרי הציבור בישראל. אפשר היה להניח שככל שעולים במדרג התפקיד הציבורי שאדם נושא, הוא יגלה יותר אחריות ציבורית ויפגין מידות טובות יותר. אבל בישראל הכל הפוך.
קחו לדוגמה את סוגית פקיעת הכהונה, שעם התקרב משפט נתניהו לסיומו, תהיה רלוונטית. לפי החוק הקיים – הגשת כתב אישום אינה מונעת מחבר כנסת, שר או ראש ממשלה להתמנות, והם אינם מושעים או מסיימים את תפקידם בשלב שבו מוגש נגדם כתב אישום. ביחס לשרים עוצבה הלכת דרעי-פנחסי שלפיה לא ימונה או יועבר מתפקידו שר שהוגש נגדו כתב אישום. לגבי ראש ממשלה, בית המשפט נאלץ לתת תוקף לאפשרות שמי שתלוי ועומד נגדו כתב אישום יוכל להיות מועמד להרכבת הממשלה, ומשכך גם לכהן כראש ממשלה. מעניין שגם לגבי ראשי ערים קיימת אפשרות להחליט להשעותם באם הוגש נגדם כתב אישום, בכפוף להחלטת ועדה ייעודית לשם כך. אבל אם בשלב הגשת כתב האישום עדיין אפשר להנות מהספק, מה קורה כשיהיה פסק דין?
אפשר היה לחשוב, על דרך קל וחומר, שככל שמדובר בנושא משרה בכירה יותר סביר יותר שהוא יצטרך לפרוש מתפקידו או לפחות להיות מושעה במקרה שנמצא אשם בפסק דין, גם אם ערער על הרשעתו. כלומר, בתקופה שבין הרשעתו על ידי ערכאה אחת, וההכרעה הסופית בעניינו על ידי ערכאת הערעור. אבל עיון בחוק מלמד שלא כך. לגבי חברי כנסת קיים הסדר השעיה. חבר הכנסת מושעה מרגע שנמצא אשם בפסק דין בעבירה שנקבע שיש עימה קלון ועד להכרעה סופית בעניינו. אם נמצא אשם בפסק דין סופי נפסקת חברותו בכנסת. לגבי שר – אם בית המשפט שהרשיע את השר בעבירה קבע בפסק דינו שיש באותה עבירה קלון כהונתו של השר נפסקת ביום מתן פסק הדין. כלומר, גם אם יערער על הרשעתו הוא לא יכול להמשיך לכהן כשר עד לפסק דין סופי. וראש ממשלה – הוא יכול להמשיך לכהן אחרי שנמצא אשם, אלא אם הכנסת מחליטה להעבירו מתפקידו ברוב חבריה. רק פסק דין סופי מביא לפקיעת כהונתו. כלומר, מה שאסור לחבר כנסת ולשר – להמשיך לכהן אחרי שנמצאו אשמים - מותר לראש ממשלה. על דרך חומר וקל.
יכולנו אולי לבחון מה אומר החוק במדינות אחרות במקרים כאלה. אלא שהחוקים במדינות אחרות לא מפורטים כל כך. רובם לא מתייחסים כלל לאפשרות שיוגש נגד ראש ממשלה (או נשיא) כתב אישום או שהוא יעמוד לדין, בדומה לחוק יסוד הממשלה המקורי מ-1968 שלא כלל הוראות בעניין זה. הלקונה הזו אינה נובעת מכך שלא היו דברים מעולם, אלא מכך שבמדינות אחרות עוד יש דבר כזה שנקרא אחריות ציבורית. באוקטובר 2021 התפטר קנצלר אוסטריה סבסטיאן קורץ לאחר שנפתחה חקירה נגדו בנוגע לחשדות לשוחד תמורת סיקור תקשורתי אוהד. גם בוריס ג'ונסון הבריטי התפטר בשל התנהלות לא הולמת, אבל לאו דווקא מפני שהוא עצמו הפגין אחריות ציבורית אישית, אלא משום שחברי מפלגתו רמזו לו שהנורמות הבלתי כתובות שלפיהן מתנהלת הפוליטיקה הבריטית מחייבות שיעזוב את דאונינג 10.
החוק אינו יכול לצייר את כל התסריטים. וכפי שאנחנו חווים עכשיו מדי יום, החוקים בישראל הם כחומר ביד הרוב המקרי היוצר אותם. לכן, כשכולם לפתע הופכים משפטנים המדקדקים בהוראות החוק, צריך להתחיל להיות מודאגים. החוק הוא לא חזות הכל בדמוקרטיה. הנסיגה הדמוקרטית באה לידי ביטוי לא רק בחקיקה אנטי-דמוקרטית גלויה, אלא בשחיקה סמויה הולכת וגוברת של נורמות בלתי כתובות. ולמצער, מי שאמור לתבוע שמירה על אותן נורמות הם המפלגות, הכנסת והציבור. ועל אף אחד מהם כנראה אי אפשר לסמוך בעניין הזה. עכשיו כל העיניים נשואות לבג"ץ, שאמור למלא את התפקיד שכל השאר כשלו בו.
המאמר פורסם לראשונה ב-ynet