בקשת האו"ם מבית הדין בהאג בעניין סיפוח איו"ש: תוכניות הממשלה ה-37 יקשו לבלום התערבויות
קווי היסוד של הממשלה החדשה מחזקים את הטענה ששליטת ישראל ביהודה ושומרון הפכה לקבועה. יחד עם פסקת ההתגברות, יצטמצם מרחב הבלימה של סנקציות וחקירות בין-לאומיות.
Photo by A Katz/Shutterstock
ב-31 בדצמבר 2022 אישרה עצרת האו"ם הצעת החלטה שלפיה בית הדין הבין-לאומי (International Court of Justice) יתבקש לחוות דעתו בשאלה האם הכיבוש הישראלי המתמשך של השטחים כבר הפך לקבוע. להלכה, חוות הדעת של בית הדין הבין-לאומי אינה מחייבת ועמדתו אינה מיתרגמת ישירות לפעולות על ישראל. למעשה, הפנית התיק לבית הדין הבין-לאומי משתלבת במדיניות פלסטינית נרחבת, ובאקלים הבין-לאומי הנוכחי עלולות להיות לה השלכות משמעותיות.
בשנים האחרונות אימצו הפלסטינים גישה של עירוב מוסדות בין-לאומיים בסכסוך הישראלי-פלסטיני. הניסיונות הפלסטיניים כוללים, בין השאר, את הפניה לבית הדין בעניין חוקיות הבניה של גדר ההפרדה. דחיפה להקמת ועדות בדיקה בין-לאומיות לאחר כל מבצע צבאי בעזה, תלונות לבית הדין הפלילי הבין-לאומי שתלויה ועומדת בו חקירה בו ביחס לפעילות ישראלית בהקשר לסכסוך, ודחיפה לקבלת פלסטין כמדינה במוסדות בין-לאומיים שונים.
את הפעילות הפלסטינית בארגונים בין-לאומיים יש לראות כפעילות מתואמת ומשלימה. כך, למשל, ההכרה של עצרת האו"ם בפלסטין כמדינה בשנת 2012 שימשה בסיס לקביעה שלבית הדין הפלילי הבין-לאומי יש סמכות לחקור את הפעילות הישראלית במסגרת הסכסוך. החלטה של בית הדין שתקבע שהכיבוש הישראלי אינו חוקי תשמש בסיס לתביעות נוספות שיופנו כנגד ישראל.
התפתחויות בפוליטיקה ובמשפט הישראלים עלולות להחליש את יכולתה של ישראל לבלום את המהלכים הבין-לאומיים: כך בעניין ההחלשה המתוכננת של סמכויות בית המשפט וכך בעניין המדיניות המסתמנת של הממשלה בישראל לחזק את האחיזה הישראלית בשטחים.
בשנים האחרונות שימש בית המשפט העליון מחסום יעיל מפני התערבות בין-לאומית במדיניות ישראל בשטחים. כך, למשל, בשנת 2004 פרסם בית הדין הבין-לאומי חוות דעת שעל פיה בנית גדר ההפרדה בשטחים מהווה הפרה של הדין הבין-לאומי. בפועל, לא ננקטו פעולות נגד ישראל בעקבות חוות הדעת. חלק ניכר מיכולתה של ישראל לעמוד מול חוות הדעת היה מבוסס על העובדה שבית המשפט העליון בחן את בניית גדר ההפרדה וקבע שהיא חוקית על פי המשפט הבין-לאומי.
אם יתממשו תוכניות הממשלה להחליש את בית המשפט העליון, למשל באמצעות פסקת ההתגברות, הרי שהכנסת תוכל, למשל, להעביר מחדש את חוק ההסדרה – שנפסל בעבר על ידי בית המשפט העליון. במצב זה, קיים סיכוי לא מבוטל שהמערכת הבין-לאומית לא תראה עוד בבית המשפט העליון הישראלי מחסום מפני התערבות.
עמדתה של ישראל מול בית הדין עתידה להיפגע גם מהצהרותיה ומעשיה המתוכננים של הממשלה החדשה. הסעיף הראשון בקווי היסוד של הממשלה קובע כי "לעם היהודי זכות בלעדית ובלתי ניתנת לערעור על כל מרחבי ארץ ישראל". סעיף 118 להסכם הקואליציוני עם הציונות הדתית קובע כי "ראש הממשלה יוביל לגיבוש וקידום מדיניות במסגרתה תוחל הריבונות ביו"ש, תוך בחירת העיתוי ובשקלול כלל האינטרסים הלאומיים והבינ"ל של מדינת ישראל".
סעיפים אלו אינם מחייבים, כמובן, החלת ריבונות מלאה ביהודה ושומרון, בוודאי לא באופן מיידי. אך הם מהווים מעין הצהרת כוונות של הממשלה החדשה בדבר כיוון הפעולה המסתמן. לאור הצהרת כוונות זו יש לקרוא גם שורה ארוכה של סעיפים בהסכמים הקואליציוניים אשר עוסקים בהשוואת החוקים בין ישראל ליהודה ושומרון ובהשקעות מדינה שם.
מימוש, אפילו חלקי, של סעיפים אלה יביא להעמקה ניכרת של השליטה הישראלית ביהודה ושומרון, ובעיקר להטמעת שטחי יהודה ושומרון אל תוך מדינת ישראל במובן המשפטי והכלכלי-אזרחי. במובן המשפטי, יקשה מאוד על ישראל לטעון כי היא עדיין פתוחה למשא ומתן ביחס למעמד יהודה ושומרון. במלים אחרות, קווי היסוד של הממשלה למעשה מחזקים את הטענה שלפיה השליטה של ישראל בשטחים הפכה לקבועה – שהיא הסוגיה העומדת לדיון בפני בית הדין הבין-לאומי.
את הדיון הצפוי בבית הדין צריך לבחון גם אל מול ההקשר של המלחמה בין רוסיה לאוקראינה. ב-2014 הודיעה רוסיה על סיפוח חבל קרים, שהיווה חלק מאוקראינה, לרוסיה. לפני שבועות ספורים הודיעה רוסיה על סיפוח לרוסיה של מחוזות אוקראינים נוספים, לרבות כאלו שבהם עדיין מתנהלת מלחמה. מעבר לגינוי הבין-לאומי לפעולת הסיפוח, החל העולם המערבי לפעול בצורה מתואמת להחלשת כלכלתה של רוסיה באמצעות הטלת סנקציות כבדות הכלכלה הרוסית. הטלת הסנקציות מבוססת על תפיסה משפטית שלפיה במקרים של הפרה חמורה של המשפט הבין-לאומי אין די בגינוי המדינה המפרה, אלא יש חובה על העולם לפעול להפסקת ההפרה. כתוצאה מחובה זו הטילו חלק ניכר ממדינות המערב סנקציות על רוסיה אחרי הסיפוח של קרים ב-2014. סנקציות אלה הוחמרו בצורה חסרת תקדים בשנת 2022, לאחר שהחלה הפלישה הרוסית לאוקראינה בפברואר 2022. כיום, חלקים ניכרים מהכלכלה הרוסית מוגבלים על ידי הסנקציות הבין-לאומיות.
קיימים הבדלים ניכרים בין הסכסוך הרוסי -אוקראיני לסכסוך הישראלי -פלסטיני. אך המהלך הפלסטיני האחרון נועד בדיוק לטשטש את ההבדלים הללו. אם יכריז בית הדין הבין-לאומי כי הכיבוש הישראלי הפך לכיבוש "קבוע", המשמעות היא שיש לראות את ישראל כמספחות בפועל אם שטחי יהודה ושמרון. אם אכן זו תהיה המסקנה, כי אז המשפט הבין-לאומי יטיל חובה על מדינות אירופה לפעול כנגד ישראל. פעולות כאלה – כך ניתן ללמוד מהמקרה של רוסיה – יכולות להיות מושתות גם ללא תמיכה של גופים בין-לאומיים דוגמת מועצת הביטחון, ממילא, יכולתה של ישראל לבלום את ההשלכות של ההחלטות הללו קטנה אפילו יותר.