כיצד לבחור נשיא?
כתב האישום שהוגש נגד נשיא המדינה משה קצב האיץ את ההכנות לקראת בחירת הנשיא הבא של מדינת ישראל. גם אם בסופו של דבר לא תתקצר כהונת הנשיא כתוצאה מכתב האישום, יש לזכור כי תקופת כהונתו עמדה ממילא להסתיים, ולפיכך בחירת נשיא חדש עומדת על הפרק בכל מקרה. בשורות הבאות ייבחנו בהיבט השוואתי סוגיות אחדות הקשורות למוסד הנשיאות ולדרכי הבחירה של הנשיא: האם מוסד נשיא המדינה נחוץ? מי אמון על בחירת הנשיא? מהן דרכי הבחירה האפשריות? האם הצבעה גלויה היא בגדר הליך מקובל?
מעמדו הציבורי של מוסד הנשיאות התערער במידה רבה בעשור האחרון. תרמה לכך העובדה ששני הנשיאים האחרונים עמדו בפני חקירות פליליות. ככל הנראה כהונותיהם הותירו טעם רע בפי הציבור, עד שהתעורר דיון בדבר נחיצותו של מוסד הנשיאות. אחדים טוענים כי אין צורך במשרה שרובה ככולה ריקה מתוכן מהותי. לדבריהם אפשר לחלק את תפקידיו הסמליים של הנשיא בין ראש הממשלה ליושב ראש הכנסת, ואת מתן החנינות למסור לוועדה בראשות שופט.
טיעונים אלו נכבדים, אך אפשר להעמיד מולם טיעוני נגד:
- הנשיא ממלא פונקצייה של דמות מלכדת העומדת מעל הפוליטיקה המפלגתית היום-יומית. בחברה מקוטבת ומשוסעת כחברה הישראלית יש ערך וחשיבות לאדם שיעמוד בראש המדינה ואשר ייצג את כל אזרחיה בלא תג פוליטי.
- ביטול מוסד הנשיאות והעברת חלק מסמכויותיו ותפקידיו לראש הממשלה רק יכבידו על ראש הממשלה. אין להתעלם מסדר היום העמוס ממילא שיש לראש הממשלה בישראל; והוספת תפקידים לרשותו – אפילו סמליים – עלולה לחבל עוד יותר ביכולת המשילות שלו.
- כמעט בכל הדמוקרטיות הפרלמנטריות, שמדינת ישראל משתייכת אליהן, יש הבחנה
בין ראש המדינה לבין ראש הרשות המבצעת. מדינות אלו מקנות ערך רב לחלוקה בין ראש המדינה – בדרך כלל דמות סמלית וייצוגית בלא מעורבות בפוליטיקה המפלגתית – לבין ראש הרשות המבצעת.
ראשי מדינה בדמוקרטיות פרלמנטריות נחלקים לשני סוגים: מונרכים ונשיאים. לעומת זאת במשטרים נשיאותיים אין למצוא מונרכים, ובהם ראש המדינה הוא ראש הרשות המבצעת. אחד המאפיינים הבסיסיים של משטרים נשיאותיים הוא בחירתו של הנשיא בבחירה ישירה על ידי כלל הציבור (או על ידי קולג' אלקטורלי המשקף את רצון הבוחר, כמו בארצות הברית). דגם זה של בחירה מתבקש מאליו, שכן במשטרים מסוג זה הנשיא הוא לא רק ראש המדינה אלא גם ראש הרשות המבצעת. בחירת הנשיא היא אפוא ההכרעה המשמעותית ביותר במערכת הפוליטית של המדינה. לעומת זאת, במשטרים פרלמנטריים בחירת הנשיא באופן ישיר על ידי כלל הציבור אינה מובנת מאליה. הואיל ומדובר במשרה סמלית בעיקרה, יש מדינות שבהן את הנשיא בוחר הפרלמנט. במדינות אחרות בוחר בו כלל הציבור. כאשר מדובר במונרך, מטבע הדברים אין מדובר בבחירה.
ראשי מדינה (heads of state) במדינות פרלמנטריות
| מונרך | נשיא הנבחר על ידי הציבור | נשיא הנבחר על ידי הפרלמנט |
| אוסטרליה | אוסטריה | איטליה |
| בלגיה | אירלנד | גרמניה |
| בריטניה | בולגריה | הודו |
| דנמרק | ליטא | הונגריה |
| הולנד | סלובניה | טורקיה |
| יפן | סלובקיה | יוון |
| נורווגיה | פולין | ישראל |
| ניו זילנד | פורטוגל | לטביה |
| ספרד | פינלנד | צ'כיה |
| קנדה | ||
| שוודיה |
באופן כללי נכון לומר כי נשיאים הנבחרים בבחירות ישירות זוכים לסמכויות רחבות יותר. לכן בעבר הייתה נטייה לתייג את המדינות הפרלמנטריות שבהן הנשיאים נבחרים באופן ישיר כנשיאותיות למחצה. עם זאת היום שיוך זה מקובל פחות, בייחוד באור העובדה שבמהלך הזמן חל כרסום בסמכויותיהם של הנשיאים ושהם מנתקים את עצמם כמעט תמיד מהתערבות בפוליטיקה.
כמעט כל הנשיאים הנבחרים על ידי כלל הציבור זקוקים לרוב מוחלט (מעל 50%) של קולות המצביעים. ואולם לא תמיד מתקבל רוב כזה לאחר סיבוב הצבעה אחד, ועל כן יש צורך בשיטה שתקבע במצב כזה מי ייבחר.
קיימות שתי שיטות עיקריות:
- רוב בשני סיבובים (majority-runoff) היא השיטה השכיחה. לפי שיטה זו, אם שום מועמד לא הבטיח רוב מוחלט, מתקיים סיבוב שני, ובו מתמודדים שני המועמדים המובילים. המנצח בסיבוב זה נבחר לנשיא.
- שיטת הקול האלטרנטיבי (alternative vote) שכיחה פחות, והיא משמשת באירלנד. בשיטה זו כל מצביע מדרג את כל המועמדים, מהמועדף עליו ביותר עד המועדף עליו פחות. אם שום מועמד לא זכה ברוב הקולות, נערכת ספירה שנייה. בספירה זו המועמד שזכה למספר הקולות המועט ביותר נושר, והקולות של תומכיו מפוזרים בין המועמדים שבהם הם בחרו במקום השני בהתאמה. תהליך זה נמשך עד שאחד המועמדים זוכה לרוב.
לעומת שיטות אלו, בחירת נשיאים על ידי הפרלמנט מגוונות יותר:
- בישראל את הנשיא בוחרים 120 חברי הכנסת. כדי להיבחר כבר בסיבוב הראשון, על המועמד לזכות בקולותיהם של רוב חברי הכנסת (לפחות 61). אם שום מועמד לא זכה לרוב כזה נערך סיבוב שני, ובו דרישה לאותו הרוב. מהסיבוב השלישי והלאה די אם מועמד זכה לרוב מוחלט מתוך המשתתפים בהצבעה כדי שיוכרז שהוא המנצח.
- באיטליה הגוף הבוחר את הנשיא מורכב מחברי הבית התחתון, חברי הסנאט ושלושה נציגים מכל מחוז מנהלי (בסך הכול למעלה מ-1,000 מצביעים). כדי להיבחר בהצבעה הראשונה, על המועמד לזכות בשני שלישים מהקולות. אם שום מועמד לא השיג תמיכה כזו מתקיימת הצבעה שנייה, וגם בה המועמד צריך להשיג שני שלישים מהקולות. דרישה זו עומדת גם להצבעה השלישית. אם לאחר שלושה סיבובי הצבעה לא נבחר מועמד, מתקיימת הצבעה רביעית, ובה המועמד שמשיג רוב מוחלט נבחר לנשיא.
- בגרמניה את הנשיא בוחר גוף מיוחד שנקרא 'אספה פדרלית'. גוף זה מורכב מחברי הבית התחתון (בונדסטג) ומצירים המייצגים את בתי המחוקקים ברמת המדינה (לנדר). הגוף מונה למעלה מ-1,000 חברים. כדי להיבחר, על המועמד לזכות ברוב מוחלט. אם לא הושג רוב מוחלט בסיבוב הראשון, מתקיים סיבוב שני, ובו דרישה לאותו הרוב. אם גם בתום סיבוב זה לא הושג הרוב הנדרש, מתקיים סיבוב שלישי, ובו המועמד שזכה לרוב רגיל הוא המנצח.
- בצ'כיה הנשיא נבחר על ידי החברים בשני בתי הפרלמנט (כ-280 במספר). כדי להיבחר לנשיא, על המועמד לזכות ברוב מוחלט בשני הבתים. אם שום מועמד לא זכה לרוב כזה, מתקיים עוד סיבוב הצבעה, וגם בו דרישה לרוב מוחלט. אם גם בתום הסיבוב השני לא נבחר מועמד, מתקיים סיבוב שלישי, ובו קולות הסנאטורים וחברי הבית התחתון נספרים יחד. לסיבוב זה עולים שני המועמדים המובילים בלבד.
- גם ביוון הנשיא נבחר על ידי הפרלמנט, בן 300 חברים. שם שיטת הבחירה מורכבת במיוחד, והיא מיועדת להמריץ את המפלגות להתאגד סביב מועמד מוסכם. כדי לנצח, על המועמד להבטיח רוב של שני שלישים מהקולות. אם לא הושג רוב כזה מתקיים סיבוב שני, ובו דרישה לאותו הרוב. אם גם אחרי סיבוב זה לא נבחר נשיא, מתקיים סיבוב שלישי, ובו די ברוב של שלוש חמישיות. אם גם בסיבוב זה לא זכה שום מועמד ברוב הנדרש, הפרלמנט מתפזר, ובחירות כלליות מתקיימות בתוך 30 ימים. לאחר הבחירות הפרלמנט החדש חוזר לבחור נשיא.
בכל הדוגמות לעיל ההצבעה חשאית. הסיבות לכך מעשיות (בגופים גדולים של בוחרים, הצבעה גלויה מסורבלת מאוד), וגם ערכיות (הרצון לשחרר את הבוחרים מלחצים פוליטיים-סיעתיים). לפיכך ההצעה העומדת על סדר היום, לתקן את חוק יסוד הנשיא ולחייב את בחירת הנשיא בהצבעה גלויה, חריגה מאוד. הצבעה גלויה אולי עומדת בקנה אחד עם ערכים דמוקרטיים, ובהם שקיפות, אך יש לזכור כי החשאיות נועדה לאפשר לחברי הכנסת שיקול דעת רחב.
מעבר לשיקולים לגופו של עניין, ההצעה בעייתית גם משום שהמניעים לה נתפסים נסיבתיים ופרוסנליים (ניסיון לקדם את סיכוייו של אחד המועמדים), ולא עקרוניים. תיקון נסיבתי ומזורז של חוקי יסוד אינו מוסיף כבוד לבית המחוקקים ולכללי המשחק. עדיין זכור לגנאי הליך החקיקה המזורז שיזמה הממשלה הטרייה ב-1999. בהליך זה תוקן חוק יסוד הממשלה, והוסרה בו המגבלה על מינוי 18 שרים לכל היותר. התיקון נועד לאפשר לראש הממשלה דאז, אהוד ברק, להגדיל את ממשלתו על ידי מינוי עוד שרים. גם בשלהי 2000 היה ניסיון לתקן את חוק יסוד הממשלה באופן מזורז ולהסיר את הדרישה שמועמד לראשות הממשלה יהיה חבר כנסת מכהן. גם אז עלתה היזמה על רקע פרסונלי ונועדה לאפשר לבנימין נתניהו, שלא היה אז חבר כנסת, להתמודד בבחירות הישירות לראשות הממשלה. הצעת החוק, שזכתה לכינוי 'חוק נתניהו' (אף שהוא התנגד לו התנגדות נמרצת ודרש כי במקביל לבחירות המיוחדות ייערכו גם בחירות לכנסת) אושרה בסופו של דבר אף שזכתה לביקורות רבות במישור העקרוני על בסיס הטענה שאין לשנות חוק יסוד באופן מזורז ולגופו של אדם.
העובדה שמוסד נשיא המדינה עמד, ועומד, בעין הסערה מבטיחה כי בחירת הנשיא הבא של מדינת ישראל תהיה אירוע משמעותי. יש לקוות כי תהיה אשר תהיה שיטת הבחירה, יבחרו חברי הכנסת מועמד שכישוריו יהלמו את תפקיד הנשיאות ויסייעו לשיקום תדמיתו הציבורית של התפקיד לאחר הפגיעה הקשה בה בעשור האחרון.