עם בן גביר כממלא מקום יו"ר ועדת השרים לחקיקה, חשוב להשיב את מרכז הכובד החקיקתי לכנסת

יכולתו של ממלא המקום להטיל וטו על קביעת סדר היום של הוועדה מנוצלת לרעה בידי גורמים המבקשים לצמצם את גבולות הדמוקרטיה. הכוחות הפוליטיים שפיצלו בעבר משרדים והמציאו תפקידים כאתנן קואליציוני אחראים למצב שנוצר כעת.

Photo by Haim Zach/GPO

ועדת שרים לענייני חקיקה היא הרשות המחוקקת בישראל. נשמע מוזר? הרי מדובר בוועדה ממשלתית, המורכבת  משרי  הממשלה ובראשה שר המשפטים. תפקידה הרשמי הוא לדון בהצעות החוק הממשלתיות והפרטיות, ולהכריע האם על הממשלה לתמוך בהמשך קידום הליך החקיקה שלהן.

אז איך זכתה הוועדה למעמד כה חשוב בממשק היחסים בין הכנסת והממשלה?

הוועדה, שהוקמה עוד בראשית ימי המדינה ושחבריה היו חברי כנסת בעלי רקע משפטי, נועדה לאפשר דיון מקצועי בהצעות חוק, שרובן ככולן היו אז ממשלתיות. אך הגידול המטאורי במספר הצעות החוק הפרטיות המועלות על ידי חברי הכנסת, שזכה לכינוי "חקקת", הוביל לכך שהכרעת ועדת השרים לענייני חקיקה בנוגע להצעות החוק הפרטיות קובעת למעשה את גורלן. החלטת הוועדה מחייבת את חברי הקואליציה, ומשכך הצעה שוועדת השרים החליטה לא לאשר את קידומה אינה זוכה לתמיכת קואליציית הרוב - ונקברת.

אבל התהליך שהתרחש ביחס למעמד הוועדה הוא משמעותי יותר. בתקופת כהונתה של השרה איילת שקד הפכה הוועדה לחותמת גומי לעמדת השרה. דיוניה היו רשמיים בלבד, וכל ההסכמות הושגו עוד קודם לכן, במסדרונות. לזכותה של שקד ייאמר שהיא תרמה להגברת השקיפות של הוועדה ופרסמה את עמדתה בנוגע להצעות החוק. שקיפות זו גם אפשרה לזהות שהחלטות הוועדה היו זהות ב-99% לעמדת השרה, וכך יוצא שתמונת החקיקה בכנסת זהה ב-99% לעמדת שר המשפטים.  

ומה לגבי תפקיד ממלא מקום יושב ראש הוועדה?

למעשה, סמכויות תפקיד ממלא מקום יושב ראש הוועדה עוגנו בהסכמים הקואליציוניים של הממשלות ה-34 וה-35 (בשנים 2021-2015) כדי להבטיח לליכוד דריסת רגל בסדר היום של הוועדה. בשל מינוי שרי משפטים מסיעות אחרות בקואליציה (הבית היהודי במקרה של איילת שקד וכחול לבן במקרה של אבי ניסנקורן) מונה שר מהליכוד, הסיעה הגדולה בקואליציה, לממלא מקום יושב ראש הוועדה. תקנון הממשלה אמנם מאפשר עקרונית לממשלה למנות ממלא מקום ליושב ראש ועדת שרים, אך סמכויותיו עוצבו כך שיעניקו לשר מהליכוד אפשרות לתקוע מקלות בגלגלי הוועדה.

הקביעה לפיה כינוס הוועדה, סדר היום שלה וההצבעה בה ייעשו רק בהסכמה מפורשת מראש בין יושב ראש הוועדה וממלא מקומו, עלולה בתנאים מסוימים לחבל בעבודת הוועדה. לא מדובר בהשערה תיאורטית: בעת כהונת ועדת השרים לענייני חקיקה בראשות אבי ניסנקורן בממשלה ה־35 (הכנסת ה־23) הייתה הוועדה משותקת תקופה ארוכה בשל חוסר יכולת להגיע להסכמות עם השר דוד אמסלם מהליכוד, שכיהן כממלא מקומו. לכן אפשר לצפות שבממשלה הנוכחית הוועדה תהפוך להיות בת ערובה של בן גביר.

אחד הדברים הבולטים יותר מכל במהלך המשא ומתן הקואליציוני הוא שחטאים קדמונים שנקבעו בהסכמים קודמים, כמו שינוי חוק יסוד לצרכים קואליציוניים, ובמקרה הנוכחי – היכולת של ממלא מקום של ועדת שרים לענייני חקיקה להטיל וטו על קביעת סדר היום של הוועדה - מנוצלים לרעה על ידי מי שמבקשים לצמצם את גבולות הדמוקרטיה. 

כדי למנוע מצב שבו ועדת השרים לענייני חקיקה, ובפרט, ממלא מקום יושב ראש הוועדה בן גביר, ישמשו כגיליוטינה להטלת וטו על הצעות החוק המגיעות לוועדה, יש לקדם שינוי לפיו הצעות החוק הפרטיות (שמספרן צריך להיות מוגבל באופן משמעותי) יועלו לקריאה טרומית עוד בטרם יידונו בוועדת שרים לענייני חקיקה. שינוי זה יאפשר להעביר את נקודת הכובד של החקיקה בחזרה לכנסת. 

מעבר לכך, את הלקח צריכים ללמוד דווקא הכוחות הפוליטיים האחרים: השמירה על כללי המשחק נועדה בדיוק לשם כך – שכאשר יופיעו שחקנים חדשים במשחק הם לא יוכלו לשנות אותו. מי שנטלו לעצמם בעבר את הזכות לשנות חוקי יסוד באבחה, מי שהעניקו סמכויות, פיצלו משרדים, והמציאו תפקידים כאתנן קואליציוני – גם הם נושאים באחריות למצב שנקלענו אליו עכשיו.

בדמוקרטיה, בניגוד למשטרים אחרים, צריך לחוקק ולהתנהל מבעד למסך הבערות, מבלי קשר לשאלה האם עכשיו אתה מנצח או מפסיד במשחק. לכן כה חשובה חוקה יציבה ונוקשה במשטר דמוקרטי, כדי שלא כל הסכם קואליציוני ולא כל נסיבות פוליטיות מקריות יובילו לשינוי כללי המשחק.