הבחירות לנשיאות: מרוץ פוליטי לתפקיד טקסי?
הבחירות למשרת נשיא המדינה הן בחירות לתפקיד שהוא סמלי-טקסי בעיקרו. אמנם הנשיא מחזיק גם בכמה סמכויות מהותיות, אולם בסופו של יום הוא דמות הניצבת מעל המחלוקות הפוליטיות, המפלגתיות והחלוקות הפנימיות בחברה. עם זאת, מרבית המועמדים לנשיאות והנשיאים שנבחרו עד היום היו אישים מזוהים מפלגתית
הבחירות למשרת נשיא המדינה הן בחירות לתפקיד שהוא סמלי-טקסי בעיקרו. אמנם נשיא מדינת ישראל מחזיק גם בכמה סמכויות מהותיות, אולם בסופו של יום הוא דמות הניצבת מעל המחלוקות הפוליטיות, המפלגתיות והחלוקות הפנימיות בחברה. עם זאת, קשה להתעלם מהעובדה שההתמודדות לתפקיד הנשיא נושאת אופי פוליטי למדי, הן בגלל שמרבית המועמדים לנשיאות וכל הנשיאים (למעט אחד) שנבחרו עד היום היו אישים מזוהים מפלגתית, והן בגלל שבחירת הנשיא על ידי חברי הכנסת צובעת את המירוץ לתפקיד הנשיא בצבעים פוליטיים-מפלגתיים.
מאמר זה סוקר את 16 ההתמודדויות לתפקיד נשיא המדינה, החל בבחירתו של חיים ויצמן ב-1949 וכלה בבחירתו של ראובן (רובי) ריבלין ב-2014. הוא בוחן אילו מהמירוצים נשאו אופי של מאבק מובהק בין מועמד מטעם הקואליציה השלטת לבין מועמד של האופוזיציה, ומנתח את מספר המועמדים שהתחרו, את מספר הסיבובים שנדרשו ואת הרוב שבו זכה הנשיא הנבחר.
הבחירות הראשונות לתפקיד הנשיא התקיימו בפברואר 1949, ימים ספורים אחרי שהכריזה האספה המכוננת על עצמה כעל הכנסת הראשונה, במסגרת חוק המעבר. שניים התמודדו לתפקיד: חיים ויצמן שזכה לתמיכת מפא"י, הציונים הכלליים ומפלגות נוספות, ומולו יוסף קלוזנר שנחשב מועמדה של התנועה הרוויזיוניסטית. ויצמן נבחר בסיבוב הראשון ברוב מוחץ של 83 קולות לעומת 15 קולות לקלוזנר. פחות משלוש שנים לאחר מכן, בנובמבר 1951 התקיימו בחירות נוספות לתפקיד. באותה תקופה הוצמדה כהונת הנשיא לכהונת הכנסת, ומכיוון שהכנסת הראשונה פוזרה טרם סיום כהונתה התעורר הצורך לבחור נשיא מחדש. אף שוויצמן כבר לא היה בקו הבריאות, הוא התמודד מחדש על התפקיד. בהיעדר מועמדים נוספים ניתנה לחברי הכנסת הזדמנות להצביע בעד מועמדותו או נגדה. 85 ח"כים הצביעו בעד ו-11 התנגדו. התמודדות זו התוותה מוסכמה, ולפיה אין מציבים מועמד נגד נשיא מכהן המתמודד לתקופת כהונה נוספת.
בדצמבר 1952, בעקבות פטירתו של ויצמן, נערכה מערכת הבחירות השלישית לתפקיד הנשיא. מירוץ זה היה יותר תחרותי, הן מבחינת מספר המועמדים הן מבחינת מספר סיבובי ההצבעה שנדרשו. 3 מבין 4 מועמדים היו חברי כנסת מכהנים: יצחק בן-צבי (מפא"י), מרדכי נורוק (מזרחי) ופרץ ברנשטיין (ציונים כלליים). מועמד נוסף, יצחק גרינבוים, זכה לתמיכתן של מפ"ם ושל מק"י. בסיבוב הראשון קיבל בן-צבי 48 קולות. שלושת המועמדים האחרים קיבלו מספר דומה של קולות (15, 17 ו-18). בסיבוב השני לא השתנו יחסי הכוחות, ולכן התקיים סיבוב שלישי. בין הסיבוב השני לשלישי הודיע ברנשטיין על פרישתו, ונציגי הציונים הכלליים העבירו את תמיכתם לנורוק. ההפתעה הגדולה הגיעה מכיוונה של מפ"ם – אז יריבתה העיקרית של מפא"י – שנציגיה החליטו בסיבוב השלישי להעביר את תמיכתם לבן-צבי. צעד זה העניק לבן-צבי את הרוב הדרוש. הוא קיבל 62 קולות.
יצחק בן-צבי הוא נשיא המדינה היחיד שכיהן שלוש תקופות כהונה, בטרם נחקק חוק היסוד והגביל את משך הכהונה לשתי קדנציות בנות 5 שנים כל אחת, ולאחר מכן – לקדנציה בודדה בת 7 שנים. בהתאם למוסכמה שנקבעה ב-1951 נבחר בן-צבי מחדש ללא מתחרים באוקטובר 1957 (76 הצביעו בעדו) ובאוקטובר 1962 (62 הצביעו בעדו). חצי שנה לאחר בחירתו לתקופת הכהונה השלישית נפטר בן-צבי, ובמאי 1963 התקיימו הבחירות לנשיאהּ השלישי של המדינה. שניים התחרו על התפקיד: מועמד הקואליציה ומפלגת השלטון (מפא"י) זלמן שזר, וח"כ פרץ ברנשטיין מהמפלגה הליברלית שנחשב מועמד האופוזיציה. שזר נבחר לתפקיד ברוב של 67 קולות (לעומת 33 לברנשטיין) כבר בסיבוב הראשון. הוא נבחר לכהונה שנייה במרץ 1968 ללא מתחרים. 86 חברי כנסת תמכו במועמדותו.
הבחירות לתפקיד הנשיא הרביעי באפריל 1973 היו ייחודיות, שכן הן זימנו שני מועמדים שלא היו פוליטיקאים. עם זאת נשאה ההתמודדות אופי פוליטי שכן כל אחד מהאישים זוהה עם מפלגה גדולה. מועמד מפלגת השלטון (המערך) היה המדען פרופ' אפרים קציר בעוד שיריבו, פרופ' אפרים אלימלך אורבך, זכה לתמיכת מפלגת האופוזיציה הגדולה (גח"ל) אך גם לתמיכת המפד"ל, שהייתה באותה עת חלק מהקואליציה. קציר זכה לרוב מוחלט של 66 חברי כנסת כבר בסיבוב הראשון, לעומת 41 קולות שניתנו לאורבך.
קציר החליט שלא להתמודד לכהונה שנייה ובחר לשוב לפעילותו כמדען. הבחירות לתפקיד הנשיא החמישי נקבעו לאפריל 1978. בחירות אלה נשאו משמעות מיוחדת שכן לראשונה נבחר נשיא המדינה בעוד הליכוד הוא המפלגה השלטת. בהתאם, הציפיות היו שהליכוד יריץ בהצלחה מועמד מטעמו, אולם התברר שהדבר אינו פשוט כלל וכלל. ראש הממשלה מנחם בגין בחן את מועמדותו של פרופ' יצחק שווה, דמות אלמונית למדי, שהצבתו עוררה מחלוקת. בסופו של דבר החליט פרופ' שווה שלא להתמודד, ובנסיבות שנוצרו נבחר מועמד המערך, ח"כ יצחק נבון ללא מתחרים, אחרי שזכה ב-86 קולות.
בדומה לקציר גם נבון בחר שלא להתמודד לתקופת כהונה שנייה. הבחירות לכהונת הנשיא השישי נקבעו למרץ 1983, בתקופת ממשלתו השנייה של בגין. בפעם השנייה ברציפות לא הצליחה מפלגת השלטון להביא לבחירתו של מועמד מטעמה, אך הפעם התחוללה התמודדות צמודה מאוד. מול ח"כ חיים הרצוג, מועמדה של מפלגת האופוזיציה הראשית (מערך) הציב גוש הימין-דתיים את מועמדותו של מנחם אֵלון – חוקר משפט עברי ושופט מכהן בבית המשפט העליון. הבחירות היו הצמודות ביותר עד אז. הרצוג הפתיע אחרי שזכה ב-61 קולות ונבחר לתפקיד הנשיא.
הרצוג התמודד לתקופת כהונה שנייה, ובהתאם למסורת שהתגבשה עם השנים, הוא נבחר בפברואר 1988 ללא מתחרים וקיבל תמיכה של 82 ח"כים. חמש שנים לאחר מכן, במרץ 1993, נערכו הבחירות לתפקיד הנשיא השביעי. מפלגת העבודה, שהייתה אז בעמדת מפלגת השלטון, הריצה את עזר ויצמן, והליכוד הציב כמועמד את ח"כ דב שילנסקי. בתום ספירת הקולות בסיבוב הראשון התגלה למרבה המבוכה כי נמצאו 124 פתקים בקלפי. יושב ראש הכנסת הורה על סיבוב הצבעה חוזר, ובו נבחר ויצמן לתפקיד ברוב של 66 קולות לעומת 53 קולות. ויצמן שב והתמודד לכהונה שנייה חמש שנים לאחר מכן, במרץ 1998, אולם הפעם נשברה המוסכמה ארוכת השנים, והליכוד, שחזר בינתיים לעמדת מפלגת השלטון, הציב לראשונה מועמד נגדי לנשיא מכהן. ויצמן אמנם ניצח כבר בסיבוב הראשון כשזכה ב-63 לעומת 49 קולות שקיבל שאול עמור, אך העובדה שנשיא מדינה מכהן נאלץ להיגרר לניהול מסע תעמולה פוליטי להיבחרותו מחדש הייתה אחד הגורמים העיקריים לתיקון חוק היסוד כך שיגביל את הנשיאים לעתיד לתקופת כהונה יחידה שהוארכה לשבע שנים.
שנתיים אחרי שנבחר לתקופת כהונה שנייה התפטר ויצמן מתפקידו. הבחירות לתפקיד הנשיא השמיני נערכו ביולי 2000. שמעון פרס היה מועמדה של מפלגת השלטון (ישראל אחת), אך הקואליציה המתפוררת של אהוד ברק הייתה רחוקה מלהבטיח את בחירתו הוודאית. הליכוד הריץ את משה קצב. בתום סיבוב ההצבעה הראשון ההפתעה הייתה גדולה: קצב זכה ב-60 קולות, לעומת 57 לפרס. רוב זה לא הספיק להיבחרותו, ועל כן נערך סיבוב שני. הפעם הבטיח קצב שלושה תומכים נוספים והוא נבחר לתפקיד הנשיא ברוב של 63 מול 57.
הבחירות לתפקיד הנשיא התשיעי התקיימו ביוני 2007. בבחירות אלה התמודדו, לראשונה מאז שנת 1952, יותר משני מועמדים. מפלגת השלטון, קדימה, הריצה את השר שמעון פרס להתמודדות אישית שנייה. מועמד הליכוד היה ח"כ ראובן (רובי) ריבלין, ומפלגת העבודה החליטה לתמוך במועמדותה של ח"כ קולט אביטל – האישה הראשונה המועמדת לתפקיד. בסיבוב הראשון זכה פרס ב-58 קולות, לעומת 37 קולות לריבלין ו-21 קולות לאביטל. הכנסת נערכה לסיבוב הצבעה שני, אך בפרק הזמן שבין ההצבעות הכריזו אביטל ולאחר מכן גם ריבלין על פרישתם. משנותר מועמד יחיד, הצביעה חברי הכנסת על מועמדותו של פרס. הוא נבחר לנשיא עם 86 קולות בעד ו-23 קולות נגדו.
הבחירות האחרונות לעת עתה, לבחירת הנשיא העשירי, התקיימו ביוני 2014 והיו התחרותיות ביותר מבחינת מספר המועמדים שהתמודדו. לא פחות משישה מועמדים הצליחו לגייס את עשרת החתימות הנדרשות. מתוכם היו שלושה ח"כים מכהנים: ראובן ריבלין (הליכוד), מאיר שטרית (התנועה) ובנימין בן-אליעזר (מפלגת העבודה). בנוסף התמודדו פוליטיקאית לשעבר (דליה איציק), ושתי דמויות מחוץ למערכת הפוליטית: השופטת-לשעבר דליה דורנר ופרופ' דן שכטמן, זוכה פרס נובל לכימיה. ימים ספורים לפני מועד הבחירות פרש בן-אליעזר על רקע זימונו לחקירה במשטרה.
על אף שריבלין היה מועמדה הרשמי של הליכוד, מפלגת השלטון, התמיכה בו בשורות המפלגה לא הייתה מובנת מאליה. ראש הממשלה נתניהו ניסה שבועות ארוכים לסכל את בחירתו של ריבלין לנשיא, תוך שהוא תר אחר מועמד אחר ואף מעלה את האפשרות לביטול גמור של מוסד הנשיאות. נסיבות אלו, בשילוב ריבוי המועמדים, הביאו לכך שהמירוץ לא נשא אופי מובהק של מועמד מטעם-הקואליציה מול מועמד מטעם-האופוזיציה. בסיבוב הראשון קיבל ריבלין 44 קולות ועל המקום השני ניטש קרב צמוד בין איציק לבין שטרית. האחרון קיבל 3 קולות יותר, מה שהעניק לו את הזכות להתמודד מול ריבלין בסיבוב השני. בסיבוב זה הצליח ריבלין להיבחר, לאחר שזכה ב-63 קולות.
לוח 1. תוצאות הבחירות לנשיאות, יוני 2014
| סיבוב ראשון | סיבוב שני | |
| ראובן ריבלין | 44 | 63 |
| מאיר שטרית | 31 | 53 |
| דליה איציק | 28 | |
| דליה דורנר | 13 | |
| דן שכטמן | 1 | |
| סה"כ | 117 | 116 |
ב-6 מתוך 16 הפעמים שבהן נבחר נשיא המדינה כלל לא התקיימה התמודדות פורמלית, שכן היה מועמד אחד בלבד. בחמישה מקרים מתוכם היה מדובר בהתמודדות של נשיא מכהן לתקופת כהונה נוספת. כאמור, המוסכמה שהתגבשה בכנסת עוד בשנת 1951 הייתה שלא להציב מועמד נגדי מול נשיא מכהן.
ב-7 מערכות בחירות נשאה ההתמודדות אופי של עימות ראש בראש בין שני מועמדים. בדרך כלל נדרש סיבוב הצבעה יחיד כדי להכריע את זהות המנצח. יוצאות הדופן הן בחירות 2000 שבהן חסר למשה קצב קול אחד כדי להיבחר כבר בסיבוב הראשון, ועל כן נערך סיבוב הצבעה שני.
בשלוש מערכות הבחירות מרובות המועמדים נדרש גם כן יותר מסיבוב הצבעה אחד. בשתי הבחירות האחרונות (2007 ו-2014), לא הצליח אף אחד מהמועמדים להשיג רוב של 61 ח"כים, ועל כן נכפה סיבוב שני. ב-1952 נדרשו שלושה סיבובי הצבעה בטרם הבטיח יצחק בן-צבי את ניצחונו.
הרוב הזעום ביותר באמצעותו נבחר מועמד לנשיא המדינה היה בבחירות הצמודות של 1983, כאשר הרצוג קיבל 61 קולות מול 57 לאֵלון. הרוב הגדול ביותר – תמיכה של 86 חברי כנסת – הושג בשלוש התמודדויות שונות, ב-1968 (שזר), ב-1978 (נבון) וב-2007 (פרס). מבט על התפלגות הרוב (לוח 3) חושף חלוקה כמעט שווה בין התמודדויות צמודות, שבהן הנשיא נבחר ברוב של עד 70 חברי כנסת, למקרים בהם נבחר הנשיא ברוב מוצק של 76 חברי כנסת לפחות. מקרים אלו היו התמודדויות לתקופת כהונה שנייה או מקרים בהם היה מועמד יחיד, אם מלכתחילה (נבון ב-1978) או כתוצאה מפרישת המתחרים (פרס ב-2007). המסקנה העולה מכאן: כאשר הכנסת בוחרת נשיא חדש ויש יותר ממועמד אחד, קיימת סבירות גבוהה ביותר למרוץ צמוד.
לוח 2: התפלגות הרוב שבאמצעותו נבחר נשיא המדינה
שיטת הבחירות מציבה חסם כניסה גבוה למדי למירוץ לנשיאות. מועמד פוטנציאלי חייב לגייס חתימות של 10 חברי כנסת לפחות כדי להתמודד. אין פלא אפוא כי המתמודדים הם כמעט תמיד מועמדים מטעם מפלגה כלשהי או מטעם מספר מפלגות יחד. המפלגות הגדולות, אלה הרואות עצמן חלופה שלטונית, מציבות מועמד מטעמן לנשיאות כהפגנת נוכחות וכביטוי לעוצמתן הפוליטית ולמעמדן הציבורי. הדבר נכון במיוחד לגבי מפלגת השלטון, אשר עומדת בראש קואליציה פרלמנטרית שאמורה להעניק לה רוב ובכך להביא לבחירתו של המועמד מטעמה לנשיאות.
ואולם, כפי שראינו, בארבעה מקרים לא הצליחה מפלגת השלטון במשימה זו. בזמן שלטון הליכוד בשנים 1977–1984 נבחרו לנשיאות דווקא יצחק נבון וחיים הרצוג, שניהם מועמדי המערך/מפלגת העבודה. גם בחירתו של עזר ויצמן לתקופת כהונה שנייה ב-1998 התרחשה כאשר הליכוד היה בשלטון והריץ מטעמו מועמד כנגד ויצמן. בשנת 2000, כאשר ישראל אחת הייתה בשלטון, נבחר לנשיא דווקא מועמד הליכוד משה קצב.
כיצד ניתן להסביר את הכישלונות הללו של מפלגות השלטון? הסבר אפשרי אחד נעוץ בעובדה שמדובר ככלות הכול בהצבעה חשאית לתפקיד טקסי סמלי. ייתכן שחברי הכנסת מפעילים מאחורי הפרגוד שיקולים החורגים מהקו המפלגתי הרשמי ומצביעים לגופו של מועמד. הסבר אחר מדגיש דווקא את הפן הפוליטי של הבחירות לנשיאות. כיוון שהבחירות מתרחשות במהלך כהונתה של כנסת, הן יוצרות הזדמנות למעין הצבעת מחאה, בייחוד אם מופנית ביקורת כלפי הממשלה המכהנת ויש רפיון בשורות הקואליציה.
כך אפשר להסביר את כישלונו של הליכוד להביא לבחירתו של מנחם אלון ב-1983. הניצחון המפתיע של הרצוג, מועמד האופוזיציה, שיקף את שבריריותה של ממשלת בגין נכון לשעתו: הבחירות נערכו בצל מלחמת לבנון וזמן קצר לאחר פרסום דוח ועדת כּהן, רצח אמיל גרינצוייג והעברתו של שר הביטחון אריאל שרון מתפקידו. גם את ההפסד המפתיע של שמעון פרס למשה קצב, מועמד האופוזיציה, בשנת 2000 אפשר להסביר באופן דומה. הבחירות נערכו זמן קצר לאחר שובו של אהוד ברק מוועידת קמפ דיוויד. לא זאת בלבד שהשיחות כשלו, החלטת ראש הממשלה לנסוע לוועידה מלכתחילה האיצה את התפוררות הקואליציה שלו, כך שביום הבחירות לנשיא, הממשלה כבר הייתה הלכה למעשה ממשלת מיעוט. מספר חברי כנסת ניצלו את הבחירות הנשיאותיות כדי למחות נגד הממשלה ונגד סגנון מנהיגותו של ברק. פרס, במובן זה, היה הקרבן. מקרים אלה ממחישים היטב שהבחירות למוסד הנשיא אינן מנותקות מהמציאות הפוליטית-מפלגתית.
קביעה זו רלוונטית במיוחד בבחירות הקרובות, אשר ייערכו בעיצומו משבר פוליטי-חוקתי ממושך, תוך כדי ניסיון להקים ממשלה חדשה.