האחר הוא אני

דווקא מתוך שולחן הסדר הבטוח והמוגן אנו נקראים להמשיך את המסע היהודי של הזדהות עם החלש והמודר. אם נבין שהאחר הוא אני, הגאולה ההיסטורית של אבותינו תהפוך לגאולה מתמשכת גם עבור דורנו. מאמר מיוחד לכבוד חג הפסח.

המאמר פורסם בידיעות אחרונות בתאריך 10.4.2014

גם השנה שיא הרייטינג בישראל לא יקבע באירוע עכשווי - פוליטי, ספורטיבי או תרבותי אלא באירוע שמציין את מסורת העבר: ליל הסדר. כ – 85% מהיהודים בישראל יסבו לארוחת ערב טקסית, כפי שעשו עשרות דורות קודמים, שבמרכזה סיפור עתיק, בלתי מוכח, שסופו ידוע מראש – סיפור יציאת מצרים.

איננו לבד. המעמד המיוחד של הסיפור חוצה את גבולות הזמן והמקום. רבים בעולם קוראים בו את מה שיקר לליבם: מהפכת שחרור של קבוצת עבדים (מרטין לותר קינג, המנהיג השחור), מהפכה פוליטית של יצירת אומה (מייקל וולצר, הפילוסוף מפרינסטון), געגועים למולדת ולאוטונומיה (בנימין זאב הרצל) או שמירה על זהות דתית בתנאים קשים (חז"ל). זהו אפוס מכונן שמצליח לרגש כל אחד בהתאם להקשר חייו.

כך בעבר וכך גם כיום. קריאה רגישה בסיפור יציאת מצרים מגלה אגרת אוהבים, שלוחה מדורות קודמים אל ישראל של המאה ה-21, בנושא המרכזי ביותר שעל סדר היום הלאומי שלנו: הצורך לקבל את האחר, השונה מאתנו, על שלל צורותיו.

ה"אחר" האולטימטיבי בישראל הוא מי שאיננו יהודי – מיעוט לאומי או פליט – שחי בתוכנו. לפיכך התורה צורבת את התודעה היהודית באמירה "זכור כי גר היית בארץ מצרים". השנאה של פרעה ושל אלו ש"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו" מקורה בשונות הלאומית והתרבותית של היהודים. בדור הראשון לגלות מצרים בני ישראל היו אחים למשנה למלך, יוסף, ולכן התקבלו בנדיבות. בהמשך קם מלך חדש "אשר לא ידע את יוסף" והחלה הדרמה. אי הידיעה של האחר – במצרים של אז ובישראל של היום - מתגלגלת לזרות ולניכור בלתי מתחשב, במקרה הטוב, או אף לחשדנות שרואה באחר איום שיש לטפל בו. הציווי המזעזע "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו" – מתאפשר כאשר נמחקים הפנים הייחודיות של הזר, כאשר אנו מתעלמים מהשם שנתנו לו אביו ואמו, והוא הופך, בעל כורחו, לחלק מקבוצה דמונית. נזכור: הגר בתוכנו הוא מי שהיינו במצרים.

גם העני הוא "אחר" בישראל 2014. ממדינת רווחה למופת הפכה ישראל למדינה שבה רמת אי השוויון בהכנסה היא מהנמוכות במערב. כל משפחה חמישית נחשבת כענייה ועשירית מהאוכלוסייה רעבה לאוכל. ארגוני חסד משתדלים לתמוך באביון, אך ספר החוקים איננו מציע את מה שהיה אמור להיות ברור מאליו – זכויות חברתיות שמבטיחות קיום בכבוד לכל אדם. ליל הסדר מציע תיקון: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים". חווית היסוד שלנו כיהודים טבועה במחסור קיצוני של עבדות, שהוא מכנה משותף בסיסי. כולנו אכלנו לחם עוני – המצה. לכן, בפתחו של ליל הסדר, אנו מחדשים את האחריות החברתית וקוראים לאחר, חסר היכולת הכלכלית, להצטרף אלינו, למעגל האינטימי של הסעודה המשפחתית: "כל דכפין ייתי ויכול" (כל רעב יבוא ויאכל). נרגיש: העני שבתוכנו הוא מי שהיינו במצרים.

במדינת ישראל כ - 600,000 נכים, שגם הם נתפסים, לבושתנו, כאחרים. בנוסף על קשיי הקיום האובייקטיבי, הנכים נאלצים לתפקד תחת סטיגמה, כביכול הנכות מגדירה אותם. ואולם, יציאת מצרים מלמדת שיעור הפוך: הגיבור המרכזי – משה רבינו – היה נכה, עקב גמגומו (בדומה לרבים מגיבורי התנ"ך: יצחק העיוור, יעקב הצולע או האימהות העקרות). בגמגומו, קולו נשמע מעבר לכל הדורות. בהברות קטועות הנהיג את עם העבדים אל החירות. על פי המסורת שבידינו, עקב נוראות תקופת השעבוד, רוב מניינו של העם שחצה את ים סוף, היו פיסחים, גדמים ועיוורים. נדע: הנכה שבתוכנו הוא מי שהיינו במצרים.

בתחילת מסעו של עם ישראל בהיסטוריה כל בניו ובנותיו היו אחרים – נרדפים, עבדים ונכים. על רקע זה התביעה המפורסמת של ההגדה של פסח – "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" – מקבלת משמעות עמוקה: כל אחד מאתנו, גם אם הוא "שייך", צריך לחשוב על עצמו כאילו הוא "אחר". דווקא מתוך שולחן הסדר הבטוח והמוגן אנו נקראים להמשיך את המסע היהודי של הזדהות עם החלש והמודר. אם נבין שהאחר הוא אני, הגאולה ההיסטורית של אבותינו תהפוך לגאולה מתמשכת גם עבור דורנו.

המאמר פורסם בידיעות אחרונות בתאריך 10.4.2014