פיצולי הסיעות המהירים הם מהלומה נוספת לחוסר היציבות הפוליטי

החוק אמנם מאפשר לסיעות כמו הציונות הדתית להתפלג בקלות לאחר הבחירות, אך הפילוג יוצר בלוקים טכניים ומערער את אמון הציבור בנבחריו. רק שינוי החוק כך שיקשה על פילוג בראשית הכהונה ובכך יתמרץ סיעות להמשיך ולפעול יחד יוכל לשנות את המצב.

הוועדה המסדרת אישרה היום את פיצולן של שלוש מפלגות מסיעת הציונות הדתית: מפלגת נעם בראשות אבי מעוז; ושתי מפלגות המייצגות את "עוצמה יהודית" – חזית יהודית לאומית בראשות איתמר בן-גביר, ו"ארץ ישראל שלנו" שאותה מייצג יצחק וסרלאוף.

בסופו של דבר, לאחר כל ההתפלגויות והמיזוגים, סביר שבמקום סיעה אחת בינונית-גדולה של 14 מנדטים, שמייצגת את רשימת הציונות הדתית שנבחרה לכנסת, נקבל שלוש סיעות קטנות: הציונות הדתית בראשות סמוטריץ', עוצמה יהודית בראשות בן-גביר ונעם בראשות אבי מעוז.

הדבר אינו מפתיע: רשימת ולאחר מכן סיעת הציונות הדתית הורכבה בעיקר משלוש המפלגות האלה – האיחוד-הלאומי תקומה, עוצמה יהודית ונעם. עוד לפני הבחירות הכריזו מנהיגי הרשימה כי מדובר בבלוק טכני בלבד שעשוי להתפצל לאחר הבחירות, ושלוש המפלגות אכן ניהלו קמפיינים נפרדים למדי. אישור הבקשות להתפלגות בידי הוועדה המסדרת גם תואם את סעיף 59 (2) לחוק הכנסת, שקובע כי סיעה שמורכבת מכמה מפלגות, כלומר סיעה משותפת כמו הציונות הדתית, יכולה להתפלג למפלגות המרכיבות אותה – בכל עת וללא שום תנאים או סנקציות.

ובכל זאת – מדובר בתופעה בעייתית. באופן כללי, התמודדות של מפלגות נפרדות ברשימות משותפות היא תופעה חיובית, שמקטינה את הפיצול הפוליטי ועשויה לתרום לייצוג ציבורים שונים במערכת הפוליטית – למשל הציבור החרדי-לאומי המזוהה עם ישיבות הקו שאותו מייצגת מפלגת נעם (שספק רב אם הייתה עוברת את אחוז החסימה בהתמודדות עצמאית). זו אחת ההצדקות העיקריות להעלאת אחוז החסימה לאורך השנים: הרצון לעודד חבירה של מפלגות נפרדות לרשימות משותפות.

אבל כדי שרשימות משותפות אכן יממשו את הפוטנציאל הזה – הן צריכות לכלול שיתופי פעולה ארוכי טווח בין המפלגות: עבודה בסיעה משותפת מהלך כהונת הכנסת, התמודדות באותה רשימה בבחירות הבאות, ואולי אף איחוד של ממש בין המפלגות. דוגמה לכך היא שיתוף הפעולה הרצוף מאז 1992 בין שתי המפלגות החרדיות, אגודת ישראל ודגל התורה, במסגרת רשימת וסיעת יהדות התורה. בהיסטוריה הפוליטית של ישראל יש גם דוגמאות בולטות למפלגות שהתמודדו ברשימות משותפות ובסופו של דבר התאחדו למפלגה אחת: כך נוצרה מפלגת הליכוד מאיחוד של (בין השאר) מפלגות חרות והליברלים; מפלגת העבודה מאיחוד של מפא"י, אחדות העבודה ורפ"י; מרצ מאיחוד של רצ, מפ"ם וחלק משינוי; והמפד"ל, שהפכה לבית היהודי, מאיחוד של המזרחי והפועל המזרחי.

לעומת זאת, רשימות משותפות שמתפרקות במהירות – מביאות יותר נזק מתועלת. הן מגבירות את הפיצול הפוליטי ואת חוסר היציבות, ופוגעות באמון הציבור בפוליטיקאים שהוא בחר. השנים האחרונות סיפקו דוגמאות לרשימות משותפות שהתפרקו זמן קצר לאחר הבחירות. כך קרה במיוחד לאחר בחירות 2020 – אז התפרקו בין השאר רשימת העבודה-גשר-מרצ ורשימת כחול-לבן (שכללה את חוסן לישראל של גנץ, יש עתיד של לפיד, ותל"מ של בוגי יעלון).

למעשה, המקרה של הציונות הדתית בעייתי אף יותר מהמקרים האלה: ההתפרקות של העבודה-גשר-מרצ ושל כחול-לבן נבעה מוויכוח אמיתי על הצטרפות לממשלת אחדות עם נתניהו (העבודה וגשר הצטרפו, מרצ לא; חוסן לישראל הצטרפה, יש עתיד ותל"ם לא). בציונות הדתית אין ויכוח דומה: כל פלגיה, לרבות נעם ועוצמה יהודית, מעוניינים בהקמת ממשלת ימין-חרדים בראשות נתניהו.

אבל קשה להאשים את המפלגות – החוק הקיים מאפשר להן להתפלג בקלות רבה מסיעות משותפות, וכאמור ללא סנקציות או דרישות. זאת, בניגוד לפיצולים אחרים בסיעות הכנסת: ככלל, רק אם שליש מחברי הסיעה או לחלופין לפחות ארבעה ח"כים מחברי הסיעה מבקשים להתפצל – זוהי התפלגות לגטימית, וגם אז מוטלות על המתפלגים סנקציות מסוימות בעניין מימון מפלגות (אם התפלגות כזו מתבצעת בשנתיים הראשונות לכהונת הכנסת, המתפלגים אינם זכאים למימון מפלגות שוטף). אם התנאים האלה לא מתקיימים – אז לא מדובר בהתפלגות אלא ב"פרישה", ואז מוטלות על הפורשים סנקציות כבדות הרבה יותר, כמו איסור לכהן כשרים וסגני שרים בקדנציה הנוכחית, איסור להצטרף לסיעה או להקים סיעה בכנסת הנוכחית, שלילת מימון מפלגות שוטף, והגבלות על התמודדות בבחירות הבאות (איסור להתמודד באותה רשימה עם מפלגה המיוצגת בכנסת הנוכחית). לעומת זאת, התפלגויות כמו שהתבצעו בציונות הדתית, או קודם לכן בעבודה-גשר-מרצ וכחול-לבן – פטורות מכל זאת.

בשל העלאת אחוז החסימה ל-3.25% לקראת בחירות 2015, נוצר תמריץ ברור למפלגות קטנות לחבור לרשימות משותפות כדי לעבור את אחוז החסימה. אבל במקביל, החוק ממשיך לאפשר להן להתפלג בקלות לאחר הבחירות. התוצאה היא שהמצב הקיים מעודד יצירת בלוקים טכניים ובכך תחת אחת המטרות העיקריות של העלאת אחוז החסימה.

הפתרון צריך להיות שינוי החוק, באופן שיקשה על סיעות משותפות כמו הציונות הדתית, העבודה-גשר-מרצ וכחול-לבן להתפלג, לפחות בראשית כהונת הכנסת. אי-אפשר ולא צריך לנסות לאסור לגמרי על פיצול סיעות – לעתים אכן יש חילוקי דעות מהותיים בתוך הסיעה שמצדיקים פיצול, ועל כל פנים אין טעם "להכריח" סיעות מסוכסכות ולא-מתפקדות להמשיך ולפעול ביחד – אבל אפשר וצריך לתמרץ סיעות משותפות להמשיך ולפעול ביחד.

צעד אפשרי בכיוון זה הוא הגבלת האפשרות להתפלג מסיעה בחצי השנה הראשונה לכהונת הכנסת. לפי הצעה זו, כל מי שעוזב את סיעתו בתקופה זו – לרבות אם מדובר במפלגה שעוזבת סיעה משותפת, או במצב שבו שליש מחברי הסיעה עוזבים אותה – יוגדר כ"פורש", ואז יוטלו עליו הסנקציות החמורות המוטלות בחוק על פרישה. תיקון כזה עשוי לעודד סיעות כמו הציונות הדתית להמשיך ולעבוד יחד לפחות עוד קצת, ולא להתפרק מיד לאחר הבחירות כפי שקרה עכשיו.

אבל נדרשת גם הערת אזהרה: הכנסת נוטה יותר ויותר לשנות במהירות את כללי המשחק כדי לשרת אינטרסים פוליטיים מידיים. היא עשתה זאת כשתיקנה את חוק יסוד: הממשלה כדי לאפשר את הקמת ממשלת החילופים לאחר בחירות 2020, ועשתה זאת גם בהקשרים של פיצול סיעות ומימון מפלגות – למשל בעת פיזור הכנסת הקודמת, כשהגדילה את מימון הבחירות של המפלגות לאור הגירעונות שלהן. לצערנו, גם אם יוקשחו התנאים לפיצול סיעות כפי שהוצע כאן, סביר להניח שהרוב הקואליציוני לא יהסס לתקן שוב את החוק, ולהקל על ההתפלגות, אם הדבר ישרת את האינטרסים הקואליציוניים. כדי לטפל בסכנה זו נדרש תיקון נוסף, משמעותי הרבה יותר: שינוי בתרבות הפוליטית בישראל, שיחזיר את הכבוד לכללי המשחק.