על אחוז החסימה, הקולות המבוזבזים ומה שביניהם

במבט השוואתי אחוז החסימה בישראל הוא סביר בהחלט: ברובן המכריע של הדמוקרטיות, אחוז החסימה נע בין 2% ל-5%, ולכל אחוז, נמוך או גבוה, יש כמובן יתרונות וחסרונות. באחוז חסימה גבוה יותר יש סכנה מוגברת לקולות מבוזבזים. כפי שקורה עתה, רשימות שקיבלו מספר קולות לא נמוך בסוף לא נבחרו לפרלמנט. אבל גם כאן – הדבר אינו הכרחי, ותלוי בהתארגנות פוליטית נבונה או לא נבונה של המפלגות.

בבחירות הנוכחיות שיחק אחוז החסימה תפקיד מרכזי מאוד, לאחר ששתי רשימות שכיהנו בכנסת הקודמת לא הצליחו לעבור אותו, אף שהיו קרובות למדי: מרצ ובל"ד. כיוון ששתיהן שייכות לגוש מתנגדי נתניהו (אם נכליל את בל"ד בתוכו), המשמעות היא שגוש זה "בזבז" את הקולות שניתנו לשתי הרשימות האלה – כשלוש מאות אלף קולות. התוצאה היא שבעוד מספר הקולות שניתנו לשני הגושים כמעט זהה, בכנסת ייהנה הגוש שבעד נתניהו מרוב ברור של כ-64 מנדטים.

אבל צריך לזכור שאחוז חסימה הוא מאפיין של כל שיטת בחירות יחסית. אפילו אם לא ייקבע אחוז חסימה בחוק, בפועל יהיה אחוז חסימה שיושפע ממספר הנציגים בפרלמנט – בישראל הוא יעמוד על 1/120, 0.83%. המצב הזה היה גם בבחירות הראשונות שנערכו ב-1949, מפלגות שהיו קרובות מאוד להיבחר לכנסת ולא עשו זאת, כמו הרשימה הערבית "הגוש העובד", שהייתה רחוקה כמה מאות קולות מהיבחרות לכנסת.

אפשר כמובן להתווכח על גובהו הנכון של אחוז החסימה. בישראל הוא הועלה ל-1% לקראת בחירות 1951, ל-1.5% לקראת בחירות 1992, ל-2% לקראת בחירות 2006, ול-3.25% לקראת בחירות 2015. במבט השוואתי, אחוז החסימה הנוכחי בישראל סביר בהחלט: ברובן המכריע של הדמוקרטיות, אחוז החסימה נע בין 2% ל-5%. לכל אחוז חסימה – נמוך או גבוה – יש יתרונות וחסרונות. למשל, אחוז חסימה גבוה מדי עלול לפגוע בייצוגיות של מגזרים שונים באוכלוסייה, אבל אחוז חסימה נמוך מדי עלול לעודד פיצול פוליטי קיצוני, שיש לו השפעה שלילית הן על תפקוד ויציבות הפרלמנט והן על "אטומיזציה" של החברה.

בסופו של דבר, כל עוד אחוז החסימה סביר, וכל עוד הוא ידוע מראש – הרי שכל השחקנים הפוליטיים וגם הציבור מודעים אליו היטב, ואפשר לצפות מהם להתנהל בהתאם, למשל מבחינת חבירה לרשימות משותפות (בהקשר זה – כמובן שאסור לשנות את אחוז החסימה, כמו את כללי המשחק הפוליטיים באופן כללי, זמן קצר לפני הבחירות כדי לשרת אינטרסים פוליטיים מסוימים). מפלגות שלא מתאימות את עצמם לאחוז החסימה – נפגעות מכך, כמו שקרה לימין החדש ב-2019 ולמרצ ובל"ד עתה. הדבר נכון לגבי כל אחוז חסימה: כמו בבחירות הנוכחיות ובבחירות אפריל 2019, גם בעבר בחירות הוכרעו בשל אחוז החסימה. הדוגמה המוכרת ביותר התרחשה ב-1992: באותן בחירות הועלה אחוז החסימה ל-1.5% - עדיין אחוז חסימה נמוך מאוד. רשימת התחייה לא עברה אותו (היא קיבלה 1.2% מהקולות), ובשל כך הצליחו יצחק רבין והעבודה להרכיב ממשלה, הסכמי אוסלו יצאו לדרך, וההיסטוריה של ישראל השתנתה. מקרים דומים התרחשו אפילו בשנות ה-80, כשאחוז החסימה עמד על 1% בלבד.

נכון שבאחוז חסימה גבוה יותר יש סכנה מוגברת לקולות מבוזבזים – ייתכן שרשימות שיקבלו מספר קולות לא נמוך בכל זאת לא ייבחרו לפרלמנט, כפי שקורה עתה. אבל גם כאן – הדבר אינו הכרחי, ותלוי בהתארגנות פוליטית נבונה או לא נבונה של המפלגות. אמנם אחוז הקולות המבוזבזים בבחירות 2022 צפוי לשבור שיא של כ-8.5%-9%, אבל ב-2 מערכות הבחירות הקודמות הוא היה נמוך מאוד, 0.8% ו-1.5%. לעומת זאת, במהלך שנות ה-90, כשאחוז החסימה היה נמוך הרבה יותר, 1.5%, היו מערכות בחירות עם שיעור קולות מבוזבזים גבוה בהרבה – 5% ב-1992 ו-6% ב-1999.

בסופו של דבר, קשה לחזות את ההשפעה של העלאה או הורדה מתונה של אחוז החסימה. מעבר לכך – לא בכך צריך להתמקד. יש תיקונים חשובים פי כמה וכמה הנדרשים כיום בשיטת המשטר בישראל – החל מחוק יסוד: החקיקה שיעגן את כללי המשחק המשטריים והחוקתיים, דרך ביזור סמכויות מהממשלה לשלטון המקומי, ועד תיקונים בשיטת הבחירות באופן שיגבירו את הקשר בין הציבור לנבחרים ואת ההיענות והאחרתיותיות שלהם (למשל באמצעות שילוב מרכיב אישי ואזורי בשיטת הבחירות).