רפורמה בשיטת הממשל: מבט מחדש
סדרי עולם הופרו, הרוביקון נחצה. האפשרות לפזר את הכנסת במהירות נכנסה לדיסקט של שלנו וקיצונית ביחס לעולם. אז מהי התרופה המוצעת במסגרת מודל היציבות השלטונית של המכון הישראלי לדמוקרטיה?
המשבר הפוליטי הנוכחי אינו רק ביטוי לחולשות ישנות וידועות בשיטת הממשל בישראל, כמו הפיצול הפוליטי. הוא גם לא רק ביטוי לתופעת התחזקות הפוליטיקה האישית, שהופכת את הבחירות למשאל עם בשאלת המשך כהונתו של נתניהו. מעל כל זה, הוא מבטא גם הפרה של כללי משחק מקובלים שבנויים על הנחות פשוטות על טיבה של הפוליטיקה – ואפילו על טבע האדם. ראשית, מי היה מעלה על הדעת שחברי כנסת שזה עתה נבחרו אחרי מסע בחירות מפרך יפטרו את עצמם? הרי חשבנו שהם ״נצמדים לכיסא״ ומוכנים לעשות הכול בשביל להחזיק בו. ההנחה הזו התבררה כשגויה – חברי הכנסת פיזרו את עצמם מייד אחרי הבחירות או זמן לא רב אחריהן.
שנית, הבנו שגודל הסיעה לא מאד חשוב. הוא אפילו לא קובע מי יהיה ראש הממשלה. מה שחשוב זה רק מיקומה האסטרטגי במפה הפוליטית. גם בתוך הממשלה, ליחסי הכוחות בין הגושים אין כמעט משמעות: שתי הממשלות האחרונות היו פריטטיות, למרות היתרון הברור לגוש הימין בממשלת נתניהו-גנץ ולגוש השמאל בממשלה בנט-לפיד.
סדרי עולם הופרו, תקדימים נקבעו, הרוביקון נחצה. לא תהיה חזרה לאחור, גם לא בעידן אחרי נתניהו. האפשרות לפזר את הכנסת במהירות – נכנסה לתפריט של הפוליטיקה הישראלית, ולא תימחק משם. גם המשחק הקואליציוני לא ייראה אותו הדבר, משעה שנכנס לתפקיד ראש ממשלה מאחת הסיעות הקטנות בכנסת. התוצאה הסבירה של השינויים האלה תהיה, שוב, הליכה לבחירות תוך זמן קצר.
חוסר יציבות כזה פוגע במשילות – במיוחד ביכולת של ממשלות לאמץ מדיניות שיש בה תשובות לבעיות לטווח הארוך. חמור מזה, הליכה תכופה לבחירות פוגעת באמון של האזרחים במכניזם הדמוקרטי, הבחירות, האמורות להוביל להקמת ממשלה חדשה (או ישנה), שתמשול לאורך זמן. במקרה הרע, תאומץ רפורמה גרועה בשיטת הממשל כדי לתת מענה לבעיה (בחירה ישירה, משטר נשיאותי ועוד תרופות שגרועות מהמחלה). במקרה הגרוע, הנורא והפחות סביר הדמוקרטיה תוחלף במשטר אחר.
מה לעשות? להביט החוצה ולשאול מה עושים בדמוקרטיות אחרות שמונע מצבים כאלו. אז הבטנו החוצה וגילינו שכמעט באף מדינה לא קובע החוק שאי העברת תקציב מוביל לבחירות. ברוב הדמוקרטיות פרלמנטים גם לא יכולים לפזר את עצמם בכלל, וגם כאשר הדבר אפשרי – ברוב המקרים הוא דורש רוב מיוחס (שלוש חמישיות מחברי הפרלמנט למשל).
מה שנדרש זה לחזק את חברי הכנסת, להצילם מעצמם ובייחוד ממי שמוכנים לערבב את הקלפים שוב ושוב – ללכת לבחירות עד שישיגו את התוצאות הרצויות. אנו צריכים לומר לחברי הכנסת, ממנהיגי המפלגות ועד יושבי הספסלים האחוריים: נבחרתם? תסתדרו!
נעשה סדר במודל ליציבות פוליטית שמוביל המכון הישראלי לדמוקרטיה. אנחנו מציעים לקבוע, ראשית, שפיזור הכנסת לא יתאפשר עד מיצוי כל הליכי הרכבת הממשלה. שנית, שפיזור הכנסת מותנה בתמיכת רוב מיוחד (80 או אולי 72 חברי כנסת); שלישית, יש לבטל את הקשר בין העברת תקציב לבין פיזור הכנסת.
לכל אלו ניתן להוסיף, אם רוצים להבטיח הכרעה, את הכלל שלפיו לאחר שני ניסיונות כושלים להקמת ממשלה לפי הנהוג כיום (תמיכה בהצבעת אמון ברוב רגיל, של יותר תומכים ממתנגדים), תוקם ממשלה בכל מקרה, והיא תהיה זו שתיתמך על ידי רוב יחסי של חברי כנסת. משמע, לא תהא הצבעת בעד או נגד ממשלה, אלא הצבעה בעד חלופות – ותיבחר החלופה שתזכה לתמיכה הגדולה ביותר (כמו בבחירת נשיא המדינה). כלל זה, כך נוכל לקוות, יגביר את סיכויי הרכבת הממשלה כבר בסיבוב הראשון או השני – כי המפלגות יידעו שבכל מקרה תוקם ממשלה בסיבוב השלישי. אם הדבר לא יקרה, נחיה עם ממשלת מיעוט שתצטרך לגייס תמיכה ״מבחוץ״ בכנסת. זו לא ממשלה אידאלית מבחינת כושר משילות, אבל כן ממשלה שנותנת כוח למוסד הנבחר, הכנסת, לרסן אותה.
התרופה המתוארת, שמתמצה בסיסמה ״נבחרתם, תסתדרו!״ מתאימה במיוחד לעת הזו, אבל אולי גם לעתיד. אבל תמיד, לכל שינוי משטרי, יש גם תוצאות לא צפויות. על כן מוצע שהתרופה תאומץ זמנית, כהוראת שעה, למשך שתי מערכות בחירות. אם נראה כי טוב, נמשיך איתה, אם נראה שזה לא עובד, או חמור מזה, מחמיר עוד יותר את המצב, נבטל אותה.
פורסם לראשונה בישראל היום
פרופ' גידי רהט הוא עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה וראש המחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית