נבחרתם? תתמודדו!
פחות מחודש לפני מערכת בחירות חמישית, הנזקים מאחורי חוסר היציבות השלטונית אדירים. אם זו עבודת הכנסת ומשרדי הממשלה, והיותם של חברי הכנסת בקמפיין תמידי. בכללי המשחק המייצרים חוסר יציבות צריך לטפל בזהירות ותוך הסכמה רחבה.
עם בחירות חמישיות בתוך שלוש שנים וחצי, חוסר היציבות השלטונית בישראל שובר שיאים חדשים. ואולם חוסר היציבות אינו תופעה חדשה, המאפיינת רק את השנים האחרונות – זוהי בעיה כרונית של המערכת הפוליטית בישראל, שהקצינה מאוד לאחרונה.
הכנסת האחרונה שסיימה את כהונתה במועד נבחרה ב-1984. מאז הוקדמו כל מערכות הבחירות – בחלק מהמקרים רק בכמה חודשים, אבל בלא-מעט כנסות הן הוקדמו בשנה ויותר, כמו ב-1999, 2006 ו-2009. בעשור האחרון, רוב הכנסות כיהנו תקופה קצרה במיוחד – כך הכנסת של 2015-2013 וכל ארבע הכנסות שכיהנו מ-2019. חוסר היציבות בולט עוד הרבה יותר בנוגע לכהונתם של שרי הממשלה. לדוגמה, עד ראשית שנות ה-90 כיהן כל שר פנים בממוצע 3.3 שנים ברציפות, ומאז – זמן מגוחך של 1.3 שנים.
הנזקים של חוסר היציבות אדירים.
נזק אחד בולט נוגע לעבודת הכנסת. אחד מתפקידיה העיקריים של הכנסת הוא חקיקה. אלא שרוב תהליכי החקיקה הם מורכבים ודורשים השקעה רבה של זמן ומשאבים – החל מניסוח הצעת החוק, דרך גיבוש קואליציה של חברי כנסת שיתמכו בה ושכנוע משרדי ממשלה, משפטנים ופקידי אוצר, ועד הדיונים בוועדות והאישור הסופי. כאשר הכנסת מתפזרת תוך שנה או שנתיים – רובם המכריע של החוקים נתקעים לחודשים רבים (במקרה הטוב) או נעצרים לחלוטין. יש דוגמאות לא מעטות לחוקים שקידומם נתקע בשל הבחירות הקרובות, ובהם התיקון לחוק המטרו, הצעת חוק האקלים ותיקון לחוק למניעת אלימות במשפחה שעוסק באיזוק אלקטרוני.
הבעיה היא שגם כאשר הכנסת מכהנת תקופה ארוכה, כמו למשל ב-2019-2015 – חוסר היציבות הכרוני מחלחל ומשפיע. כל גורמי השלטון מודעים היטב לכך שבכל רגע ורגע יכולים סיעה קטנה או אפילו חברי כנסת בודדים לעזוב את הממשלה ולגרור את המדינה לבחירות.
חברי הכנסת למשל מנהלים "קמפיין תמידי" – תשומת הלב שלהם מופנית כל העת לבחירות הקרובות, יותר מאשר לעבודה פרלמנטרית משמעותית. אותו דבר בנוגע לשרים – אין להם אינטרס לתכנן ולקדם תכניות משמעותיות, כי הם יודעים שיש סיכוי טוב שהם ייאלצו לעזוב את משרדם בקרוב. הם מעוניינים בהישגים מיידיים בלבד – בניגוד לצורך האמיתי של מדינת ישראל בתכנון ארוך טווח בתחומים כמו חינוך, בריאות, דיור, אקלים ותחבורה.
גם הפקידים במשרדי הממשלה מתאימים את עצמם למצב: כיוון שרפורמות הדורשות חקיקה צפויות להיתקע אם הבחירות יוקדמו, הם מראש מתכננים רפורמות "עוקפות כנסת" – כאלו שאינן דורשות חקיקה או אישור תקנות בידי ועדה של הכנסת. זו כמובן טקטיקה מאוד הגיונית מבחינתם – אבל מדובר בפגיעה משמעותית ביכולתה של הכנסת לפקח על הממשלה.
המסקנה היא שהשלכות השליליות של חוסר היציבות לא מתמצות בצורך ללכת לקלפי פעם בשנה, ואפילו לא בחשש לירידה בשיעורי ההצבעה או שהבחירות התכופות יעוררו בציבור כמיהה למנהיג חזק ש"יעשה סדר". הנזק מתרחש כאן ועכשיו, ומשפיע על כל אחת ואחד מאיתנו.
הבחירות התכופות נובעות בלי ספק מנסיבות פוליטיות – כמו תיקו פוליטי אמיתי בין הגושים, הקיטוב הפוליטי הגובר שמקשה על שיתוף פעולה ביניהם, ונסיבותיו האישיות של נתניהו. אבל הן נובעות גם מכללי המשחק בישראל, ובפרט מהקלות הרבה שבה אפשר לפזר את הכנסת – ברוב של 61 ח"כים, בשל אי-העברת תקציב, בשל אי-הרכבת ממשלה, בצו של רה"מ. ובכללי המשחק האלה (בניגוד לנסיבות הפוליטיות) בהחלט אפשר לטפל – בזהירות, באופן שקול, ותוך הסכמה רחבה, צריך לפעול להקשחת התנאים לפיזור הכנסת. ברירת המחדל צריכה להיות שהכנסת משלימה את כהונתה, ורק במקרים חריגים מתפזרת קודם לכן. המצב היום הפוך לגמרי, וצריך לשנות זאת.
פורסם לראשונה ב-N12