קריה נאמנה?!
טולטלתי השבוע על רכבת שדים רגשית - שעצבות, גאווה וחרדה זורקים אותה מצד לצד – נוכח קביעותיו של בית המשפט ביחס לראש עיר הבירה וראש הממשלה לשעבר. בצד העצב, הגאווה והחרדה קיימת גם התקווה: מאחורינו עשור של ניקוי אורוות. הפעולה העיקשת של מערכות אכיפת החוק בישראל נושאת פרי.
טולטלתי השבוע על רכבת שדים רגשית - שעצבות, גאווה וחרדה זורקים אותה מצד לצד – נוכח קביעותיו של בית המשפט ביחס לראש עיר הבירה וראש הממשלה לשעבר.
העצבות היא ברמה האישית. אני מכיר את אהוד אולמרט. לא חבר שלי, אבל כשנפגשים – מתחבקים. איש חכם, חם, חד עין ולשון, בעל כושר החלטה ותכונות מנהיגות לא שכיחות. מסלול חייו חופף את מסלול חייה של אהבתי הגדולה – מדינת ישראל. אפשר להסתייג מהנהנתנות ומהסיגרים ובכל זאת להעריך ולחבב, מהבטן, את האיש המיוחד הזה. הכרחי להרהר אחר טיב שיקול הדעת שלו וחטא הנמהרות של פתיחה ושל שלהי מלחמת לבנון, והמחיר הכבד הטראגי שלהם, ואף על פי כן להרים את הכובע בפני אומץ לב אישי, קור רוח והעדר הססנות. הכתרתו כ"בוגד באמון שניתן בו" – אם לא תבוטל בערעור, ולוואי שכך – מדכאת ומעציבה ברמה האישית. אהוד, מלח הארץ מבנימינה, יסיים במעשיהו?!
הגאווה היא ברמה השלטונית. שלטון החוק, שהוא הבסיס לקיומנו כחברה, עומד למבחן קשה בשנים האחרונות. קול ובת קול יוצאים בדבר החלשה שיטתית ומתמשכת של כוחם של שומרי הסף. רבים מזנבים במערכת המשפט, בפרקליטות ובייעוץ המשפטי לממשלה. לא צריך להיות חסיד שוטה של מערכות אלו וגם אני ממבקריהם, לפי העניין. יש ויש מקום לתיקון. אבל ככלות הכול, ברור לחלוטין שמערכות אלו הן המקצועיות והאמינות שבמערכות השלטון של מדינת ישראל. אנו חייבים להם רבות. השבוע נרשם דף נוסף בחוב מצטבר זה: תהא אשר תהא תוצאת הערעור, בתודעה הציבורית נצרב בבירור המסר המקראי החשוב מאין כמוהו: "משפט אחד יהיה לכם" – לכולם. לא רק שר אוצר תמוה או נשיא מדינה שהציבור אוהב לא לאהוב, אלא גם ראש ממשלה מחובר, מקושר, משועי ארץ ועולם, כפוף לשלטון החוק. החוק שולט בשליט.
החרדה – והיא העיקר - הינה במישור המוסרי. הזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי שלנו, היהודים, קושר באופן הדוק בין חורבננו הלאומי והיציאה לגלות לבין הכישלון המוסרי של העם והנהגתו. נביאינו הגדולים - ישעיהו, עמוס, ירמיהו - מבהירים זאת היטב במלים נחרצות. והנה, הפרויקט הציוני מאפשר לנו ניסיון נוסף בניהול ממלכה באופן מוסרי. לאחר הפסקה ארוכה, טראגית, שוב ניתן לנו כוח לפעול כקבוצה לאומית בתוך ההיסטוריה. הדורות שקדמו לנו, כמו גם הדורות שיבואו, בוחנים את דורנו, דור התקומה: כיצד נשתמש הפעם בכוח זה? האם למדנו את הלקח המרכזי שעולה מההיסטוריה הלאומית שלנו?
מעבר להררי המילים הגבוהות והנמוכות המציפות אותנו בכלי התקשורת, ובפרספקטיבה רחבה יותר, מכרסם החשש, שמא מילות התוכחה, מבשרות החורבן, של הנביאים, חלות על דור התקומה. תסכולו של ישעיהו, מלפני למעלה מ- 2,700 שנה, מהדהד כאן ועכשיו: "איכה היתה לזונה קריה נאמנה?" הקריה הנאמנה של הנביא, ירושלים של בית ראשון, היא אותה עיר שעל פי הכרעת בית המשפט המחוזי שני ראשי ערים שלה, סגן ראש עיר נוסף בה, מהנדס העיר שלה וראש לשכת ראש העיר בה ניצלו את כוחם השלטוני כדי לקחת שוחד. הממסד של בירת מדינת ישראל, חוזר במדויק על כשלי העבר של בירת ממלכת יהודה. הקריה הנאמנה המושמצת על ידי הנביא ישעיהו כמוה כקריית ספרא על פי פסק הדין של השופט רוזן: "שריך סוררים וחברי גנבים – כ(ו)לו אוהב ש(ו)חד ור(ו)דף שלמונים".
ובצד העצב, הגאווה והחרדה קיימת גם התקווה: מאחורינו עשור של ניקוי אורוות. הפעולה העיקשת של מערכות אכיפת החוק בישראל נושאת פרי. סביר להניח שפרשת הולילנד תשאיר את חותמה בתודעתם של בעלי כוח שלטוני. התכלית המרכזית של הדין הפלילי איננה הענשת המורשע כדי להשיב לו כגמולו, אלא הרתעת הסביבה כולה מפני חזרה על מעשיו של המורשע בפלילים. המגדל סר הטעם, בעל השם המגוחך, הסגי נהורי – ארץ קדושה, ימשיך לכער את הנוף הירושלמי, אך גם ישמש כתזכורת לחרב המתהפכת מעל ראשיהם של משרתי ציבור, למען לא יתפתו לעשות שימוש פסול בכוחם.