על גזר הדין בפרשת הולילנד בראי המאבק נגד השחיתות השלטונית

גזר הדין שניתן בפרשת הולילנד מזמין דיון בשאלות הכלליות של המאבק בשחיתות. מה נדרש כדי שהמאבק הזה יצלח?

המאמר התפרסם בהארץ ב 17.5.2014

נדרש, בראש ובראשונה, שינוי יסודי ביחסו של הציבור לעבירות של שחיתות. הציבור- בהשפעת חלק מן הכתבים והפרשנים- אינו רואה בעברות השחיתות עברות המכתימות את עושיהן בקלון מוסרי. הוא אינו מתייחס לעברייני השחיתות כאל פושעים במלוא המשמעות של ביטוי זה. הם נתפשים כמי שמעדו, אך אינם חדלים להיחשב למכובדים ולמיוחסים. אדם (אריה דרעי) יכול להיות מורשע בעבירה של לקיחת שוחד, ולאחר ריצוי עונשו, ובחלוף תקופת הצינון שבחוק, לחזור ולקבל את אמון הציבור כראש מפלגה וכראש סיעה בכנסת. אדם (אהוד אולמרט) יכול להיות מורשע בעבירה משמעותית של הפרת אמונים, ואין בהרשעה כדי לגרוע כהוא זה ממעמדו הציבורי והחברתי, לאחר שהיא מוצגת, באופן שקרי, בתקשורת כעבירה מנהלית או טכנית.  למרות שהנזק החברתי שגורם מקבל השוחד עולה בהרבה על הנזק הנגרם על ידי הגנב או אף הפורץ לבית עסק, רק לשני מיוחסת סטיגמה פלילית של ממש. כל עוד זו העמדה הציבורית – המאבק בשחיתות נדון לכישלון.  זהו קו פרשת המים, שבצידו האחד הצלחה במאבק ובשני- כישלון.

מן הבחינה הזו, עשה השופט רוזן מעשה חשוב בכך שהוקיע בחריפות את הפושעים בפרשת הולילנד והביע שאט נפש ומיאוס כלפי מעשיהם. ניתן להתווכח על ביטוי כזה או אחר בו השתמש, אך מגמת ההוקעה והטלת הקלון שבגזר הדין שכתב מוצדקת ורצויה.

מן ההיבט הזה, לא הלך גזר הדין את מלוא הדרך הדרושה. גזר הדין מוסיף להלך בדרך של אמירה מפוצלת – שבחים מפליגים על תרומתם לציבור של המורשעים במכלול פעילותם הציבורית, בצד גינוי על מעשי הפשע שעשו. הפיצול הזה אינו מאפשר הוקעה חברתית חד משמעית. הוא מזמין התייחסות מן הסוג "איש ציבור למופת שתרם תרומה מפליגה למדינה שחטא בלקיחת שוחד", כאשר ניתן להעניק את עיקר המשקל לפתיח של המשפט או לסיפא שלו. האמת היא שזו אמירה מהסוג של "שלג חם". לוקח שוחד אינו יכול להיות איש ציבור למופת. תרומתו למדינה אינה נשארת על כנה. לקיחת השוחד מגמדת את כל עשייתו הברוכה ומאפילה עליה. אין לאזרחים יכולת לוודא שנבחריהם ומי שאמורים לשרת אותו מפעילים, בהחלטות שהם מקבלים, שיקולים ענייניים בלבד לטובת הציבור.  כל שניתן לעשות הוא להבטיח שמי שזוכים באמון הציבור יפעלו מתוך ניקיון כפיים וברות לב. עובד הציבור הלוקח שוחד שולל מעצמו את היכולת הזו. זו הפרה  יסודית ונחרצת של חובת הנאמנות הבסיסית ביותר החלה על מי שמקבל מנדט ציבורי. זהו קעקוע של האמנה שבין האזרחים לבין השלטון. גודל הכישלון מחייב לראות בו מעשה  שבו עושהו מאבד את עולמו בשעה אחת.

ברוח זו יש לראות גם חומרת העונשים שגזר- במיוחד על לוקחי השוחד ומי שתיווך בשוחד. קשה לשכנע את הציבור במלים בלבד. רק כאשר הגינוי המשפטי מגובה בענישה חמורה עשוי לעבור ולהיקלט המסר בדבר אופייה האנטי חברתי, המגונה וההרסני של לקיחת השוחד. לכן, לענישה המחמירה יש חשיבות ראשונה במעלה בטיפוח תודעה החברתית שוללת השחיתות, שהיא חיונית להצלחת המאבק בשחיתות.

כאשר אזרח נזקק לשירותיה של מערכת שלטונית מסואבת, "מושחתת  מראש ועד תחתית", ורק  בשיטות נלוזות ניתן להניעה לפעולה, כפי שסבר צ'רני, לפי גזר הדין, זו פשיטת רגל של מערכת ציבורית. במצב דברים כזה, יהיו מי שילכו בדרך של מתן שוחד, והם לא יהיו מעטים. המאבק בשחיתות השלטונית חייב להיות פרו-אקטיבי. ציבור האזרחים יודע היטב היכן חסומות הצנרות במערכת הציבורית שכדי להבקיען נדרש השימוש במאכערים ובשלמונים. רשויות אכיפת החוק צריכות להזמין את הציבור להשמיע את קולו, להצביע על המקומות מוכי השחיתות. חובה עליהן לבער את הנגע הממאיר הזה:  ל"שחרר" באמצעות הליכי ייעול ומניעת סחבת ובאמצעות  אכיפת החוק את ה"סתימות" שבצנרות בהן פשה הנגע של שחיתות.

אין מנוס משימוש בעדי מדינה, ואף בסוכנים מדיחים, כדי להיאבק בעבירות השוחד, ולכן יש להעניק לשימוש הזה, כשהוא נעשה בזהירות ובאחריות הנדרשות, לגיטימציה משפטית וציבורית. הדה- לגיטימציה הנעשית לשימוש כזה באה, בחלקה, כדי לשרת את המושחתים ואת האינטרסים הפסולים שלהם. מבחינת ההרתעה, אין ערוך לעדויות של עדים מסוגם של שמואל דכנר ושולה זקן. במציאות שבה שותפים בכירים במערכות רקובות קמים נגד שותפיהם- לא יכון האמון ההכרחי ביחסים שבין המשתתפים בקנוניות של שוחד. בלא אמון, לא תוכל תעשיית השוחד להתקיים.

פרשת הולילנד היא הישג במאבק בשחיתות. אסור להניח שבכך הוכרעה המערכה. את המאבק הזה יש להוסיף לנהל בנחישות, בהתמדה, עד חורמה.