האכלה בכפייה – פגיעה קשה בכבוד האדם
טיוטת החוק ''טיפול בנזקי שביתת רעב'', כפי שאושרה על ידי ועדת שרים לחקיקה, לא עומדת בתנאי המידתיות ועלולה לגרום לפגיעה קשה בכבוד האדם של האסיר. התחושה היא ששביתת הרעב מצליחה בפועל להעלות על סדר היום סוגיות בעייתיות שהמדינה מבקשת למנוע דיון ציבורי בהן.
המאמר פורסם לראשונה בעיתון מעריב בתאריך 21.5.2014
ביום ראשון השבוע אישרה ועדת השרים לענייני חקיקה טיוטת חוק מטעם המשרד לביטחון פנים, לתיקון פקודת בתי הסוהר (נזקי שביתת רעב). לפי הטיוטה, יתאפשר למדינה לבקש משופט בית המשפט המחוזי לאשר האכלה בכפייה של אסיר, כולל תוך שימוש בכח מצד סוהר. מטרת החוק להתמודד עם תופעות של שביתת רעב של אסירים, אשר מהוות סכנה משמעותית לבריאותם או לחייהם. אם יאושר, יפגע החוק קשות בזכות לכבוד האדם וזאת בעיקר לשם מניעת "הישג הסברתי-פוליטי" מהאסיר. את המאבקים על יחסי הציבור של המדינה יש לנהל בכלים הסברתיים ולא באמצעות הליכים פולשניים בגופם של אסירים.
כיום, לפי חוק זכויות החולה, שחל גם כלפי אסירים, לא ניתן להכריח אסיר לאכול בניגוד לרצונו, ככל שהוא נמצא בהכרה ומתמיד בסירובו. כך גם כללי האתיקה של ההסתדרות הרפואית בישראל ושל ארגון הרופאים העולמי, אוסרים על רופא לשתף פעולה עם הליך של האכלה בכפייה.
הנימוקים העיקריים שצוינו בתזכיר החוק היו המחויבות של רשות בתי הסוהר לבריאותו של האסיר; שיקולים של שמירה על הסדר והביטחון בבית הסוהר; וכן שיקולים של שמירה על בטחון המדינה ושלום הציבור. דברי ההסבר לתזכיר מכירים בפגיעה בזכויות יסוד שיוצר התיקון – אך בעיקר בזכות לחופש ביטוי. שביתת הרעב היא כלי בידי האסיר להביע מחאה ולנסות להשיג הישגים בדעת הקהל, והשתקת כלי זה היא אכן פגיעה בחופש הביטוי שלו. אלא שהתזכיר מתעלם כמעט מהזכות המרכזית שנפגעת – הזכות לכבוד אנושי. כל טיפול רפואי שהוא, שניתן בכפייה ותוך הפעלת כח מהווה פגיעה במובן הגרעיני ביותר של מושג "כבוד האדם". על כן התזכיר חייב לעמוד בתנאים המחמירים אותם מעמיד חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו באשר לחוק הפוגע במישרין בכבוד האדם.
החוק המוצע לא עומד בתנאי המידתיות, משום שאין הצדקה ראויה לפגיעה כה קשה בכבוד האדם של האסיר. הנימוק הראשון העוסק בחובת בית הסוהר לחייו של האסיר מתעלם מכך שמובן שכל מחויבות לבריאותו כפופה לחוק זכויות החולה. הטיעונים באשר להפרות סדר אפשריות ולפגיעה בבטחון המדינה אינם משכנעים. העובדה שאדם הוא אסיר לא מתירה למדינה לעשות בגופו ככל העולה על רוחה בכדי למנוע מאנשים אחרים להפר את הסדר. העונש שהוטל על האסיר הוא מאסר בלבד וככל שלא מדובר במסוכנות אישית שלו, לא ניתן להטיל עליו מגבלות בכדי למנוע תוצאות כאלה. כך גם לגבי עציר המוחזק בשל מסוכנותו האישית. מעבר לכך, בין השורות מסתתר, להשקפתי, נימוק אחר העולה מדברי ההסבר – והוא הוא הנימוק האמיתי והמרכזי שמאחורי טיוטת החוק. נראה כי למעשה המדינה מנסה למנוע מהעצירים "הישג הסברתי-פוליטי". התחושה היא ששביתת הרעב מצליחה בפועל להעלות על סדר היום סוגיות בעייתיות (כמו למשל המעצר המנהלי והצדקתו) שהמדינה מבקשת למנוע דיון ציבורי בהן, והנימוק העיקרי להאכלה בכפייה איננה חשש לחייו של האסיר או למהומות – אלא חשש ליחסי הציבור של מדינת ישראל. אסור שתותר פגיעה כה קשה בכבוד האדם, אך משום העיסוק ביחסי הציבור של המדינה. קרב הסברתי מנהלים באמצעות הסברים ונימוקים, לא באמצעות האכלה בכפייה.