שריונים לנשים: מכשיר לתיקון החברה או חרב פיפיות?

הפערים הדרמטיים בייצוג נשים במקומות ריאליים במפלגות השונות, מעלים שאלה מה השתבש בשיטת השריונים. המלצה אחת פשוטה להגדלה הדרגתית של מכסת הייצוג - יכולה להפוך את התמונה ולהביא לייצוג הולם.

לאחרונה נוכחנו לראות את ההבדלים העצומים שנוצרו בייצוג נשים בין מפלגות שמקיימות בחירות פנימיות  בישראל (פריימריז). מצד אחד יש לנו את העבודה ואת מרצ עם מספרים שווים או כמעט שווים של מועמדות ומועמדים (שלא לדבר על מנהיגות) ועם מקרים שבהם גברים מוקפצים במעלה הרשימה נוכח תת ייצוג שלהם בהתאם לכללים שנקבעו מראש. מצד שני יש לנו את הליכוד שבו ייצוג הנשים נותר נמוך (מדשדש סביב ה-15%) ולא השתנה כמעט במשך שלושים שנה (נו טוב, עלה מעשרה ל-15%). ניתן כמובן ליחס את ההבדל לאידיאולוגיה השונה של המפלגות, משמאל ומימין ולגורמים נוספים כמו ״הצפיפות״ הרבה בצמרת מפלגת הליכוד בהיותה רוב הזמן מפלגת השלטון. אולם התעוררות פעילי ופעילות הליכוד בדרישה ליותר נשים ברשימה מלמדת כי גם שם, כמו במפלגות ימין אחרות בעולם, מבינים שמשהו השתבש.

מה שהשתבש הוא השימוש הקמצני והלא נכון במנגנוני השריון ברשימה. במקום שאלו ישמשו סולם (זמני!) לקידום נשים (אליו הן לא יזדקקו לאחר מספר מערכות בחירות), הם הפכו למוקדי תחרות עזה ויצרית בין נשים. שאלות כמו ״מי תהיה האישה הראשונה?״ כבר לא נשאלות במרצ ובעבודה. אבל בליכוד, בו מכסות הייצוג לנשים מועטות ורובן במקומות נמוכים, זה עדיין השיח. נשים בכירות מתחרות זו בזו מתוך תפיסה שזה מה שעשוי להבטיח את תפקיד השרה (ביחיד למרבה הצער) הבכירה בממשלה הבאה. נשים חדשות ונשים מן ״הספסלים האחוריים״, מתחרות ביניהן על מספר המקומות הריאלי הקטן, תוך האשמות הדדיות בהכנסתן לרשימות חיסול שונות ע"י מתחרותיהן. די אם נזכיר את העימות הקשה והמתוקשר המתרחש בימים אלה בין שתיים מחברות הכנסת של הליכוד סביב המיקום הסופי שלהן ברשימת הליכוד לכנסת  (מקום ספק ריאלי בעשיריה הרביעית) כדי להבין את גודל הבעיה. המסר לבוחר ולבוחרת הוא ברור ואפילו כואב למי שייצוג מגדרי יקר לליבו או לליבה – איזו אישה או שתיים את/ה רוצה לראות ברשימה? אם תצביע/י ליותר תפגע/י בפייבוריטיות שלך.

אז מה לעשות? זה לא פשוט. כשאתה מפלגת שלטון יש ביקוש, זו לא אותה פוליטיקה פנימית כמו במרצ או בעבודה שלרוב חונות באופוזיציה. ובכל זאת, לו היו מאמצים המלצה אחת פשוטה שניתנה כבר בשנות התשעים בידי חוקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה, אז היום יכול היה הליכוד להתגאות במספר מועמדות גדול הרבה יותר, ייתכן שאפילו כבר ללא כל צורך במנגנון השריונים. ההצעה גרסה כי יש להעלות את מספר השריונים בין בחירות לבחירות באופן תוספתי (נאמר חמישה או עשרה אחוז בכל מערכת בחירות). כך תימנע תחרות בין-נשית קשה וגם הגברים המתמודדים יוכלו לבלוע את הגלולה המרה של צמצום המקומות עליהם הם מתחרים. אמנם מרצ והעבודה לא אימצו החלטה חוזת עתיד שכזו בשנות התשעים, אבל דה פקטו, במהלך השנים הם יישמו אותה כאשר העלו את מכסות הייצוג במהלך מספר מערכות בחירות.

באותו אופן שנתניהו קידם בשנת 2006 את ההצעה לחזור לשיטת הפריימריז (בשנים 1999-2006 נבחרו מועמדי הליכוד על ידי המרכז), זאת על מנת להפיח רוח חיים בליכוד, הוא יכול כעת לקדם החלטה שכזו, חוזת פני עתיד. מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.

פורסם לראשונה ב-N12