ימין עולה
האם הימין הקיצוני באירופה מרים את ראשו?
בפרק זמן של כחודשיים, בין אפריל ליוני 2010, נערכו בשש מדינות אירופאיות בחירות כלליות. המשותף לכל הבחירות האלה היה שבעקבותיהן התחזקו מפלגות הימין ונחלשו מפלגות השמאל: בבריטניה, בסלובקיה ובהונגריה הדיחו מפלגות ימין ממשלות בעלת זיקה לשמאל, ובצ'כיה ובהולנד נשארו ממשלות הימין בשלטון ואף הגדילו את בסיס כוחן בפרלמנט. כחלק מהמגמה הכללית של התחזקות הימין, היו מקרים בהם זכו מפלגות ימין קיצוני בהישגים גדולים, המעוררים דאגה בקרב פוליטיקאים, פרשנים ואזרחים ביבשת ומעלים את השאלה אם חלה מגמת התחזקות של הימין הקיצוני. מאמר זה פותח בהצגת המושג "ימין קיצוני" ומבהיר באיזו תנועה אידאולוגית ובאילו מפלגות מדובר. אחרי כן מוצג ניסיון למפות את מפלגות הימין הקיצוני באירופה, ולבסוף נבחנות תוצאות הבחירות האחרונות.
ימין קיצוני: לא מקשה אחת
ספרות המחקר מבחינה בין שני טיפוסים עיקריים של מפלגות ימין קיצוני: האחד - שורשיו נעוצים באידאולוגיה הפשיסטית; האחר - מתנער מכל זיקה לפשיזם. רק בשנות השמונים של המאה העשרים החלו להופיע מפלגות ימין קיצוני מן הטיפוס האחר, והיום רוב מפלגות הימין הקיצוני משתייכות לטיפוס זה. על אף התנערותן מהפשיזם, הן מתויגות כימין קיצוני משום שהן דוגלות בערכים ובגישות המנוגדים באופן רדיקלי לאלה שעליהם מושתתות המערכות הפוליטיות שבהן הן פועלות. בייחוד הן מתנגדות לערכי הליבה של מפלגות הזרם המרכזי - בין שאלו מפלגות ימין ובין שאלו מפלגות שמאל - ליברליזם, פלורליזם תרבותי ושוויון זכויות. חוקרים מצביעים על שורה של גורמים מרכזיים להתגבשות מפלגות הימין הקיצוני בשלושת העשורים האחרונים.
ככל הנראה, הגורם העיקרי הוא השינויים הדמוגרפיים-תרבותיים שחלו באירופה בשלושת העשורים האחרונים. בעשורים אלו חלה הגירה מוסלמית מסיבית למדינות מערב אירופה. שלא כמו גלי הגירה מוקדמים יותר שהגיעו בעיקר מהמושבות הקולוניאליסטיות, הגירה זו מתאפיינת בדרך כלל בהסתגרות דתית-תרבותית, בחוסר רצון של המהגרים להיטמע בחברה הכללית ובסירובם לקבל עליהם את ערכי המדינות הקולטות. לפיכך התושבים הוותיקים רואים במהגרים מארצות האסלאם איום מוחשי וברור על המרחב הציבורי שלהם (להרחבה ראו:מוסלמים באירופה: דו-קיום או התנגשות הציביליזציות?; ארבע שנים ל'חוק הרעלה' - פגיעה בזכויות יסוד מול מאבק על פניה של אירופה). במקומות כאלה מוצאות מפלגות הימין הקיצוני קרקע פורייה לקליטת רעיונותיהן. מחקר שהתפרסם לאחרונה מצא כי באזורים שהגיעו אליהם מהגרים רבים מפלגות ימין קיצוני נוטות להצליח (Jesuit et al., 2009). לעומת זאת, בדמוקרטיות החדשות יותר (המדינות הפוסט-סובייטיות) האיבה ושנאת הזרים מופנות בעיקר למיעוטים לאומיים כמו צוענים (בהונגריה), טורקים (בבולגריה) והונגרים (בסלובקיה).
יש הסבורים שצמיחת הימין הקיצוני באירופה היא תגובת נגד לתהליכי הגלובליזציה בכלל והתחזקות האיחוד האירופי בפרט. אזרחים רבים אינם רואים בעין יפה את תהליכי האיחוד העוברים על היבשת ומתנגדים למגמה מטעמים פטריוטיים-תרבותיים ומטעמים כלכליים. בעיני אותם אירוסקפטים תהליכי האיחוד מציבים איום מוחשי על התרבות הייחודית המקומית. שכבות רחבות באוכלוסייה סולדות מהרעיון של הפקעת סממנים ריבוניים לטובת מוסדות האיחוד (למשל, המעבר למטבע האירו והעתקת סמכויות משפטיות לרמת האיחוד). לכל אלו נוספים איומי הגלובליזציה: התרחבות השימוש בשפה האנגלית על חשבון שפות מקומיות והתפשטות רשתות ותאגידים כלכליים על חשבון עסקים מקומיים.
גם הבוז לממסד הפוליטי וחוסר האמון בו הם מן הגורמים לצמיחת הימין הקיצוני. מפלגות ימין קיצוני רבות מתבססות על מאפיינים פופוליסטיים ויוצאות נגד המפלגות הממסדיות החולקות ביניהן את השלטון באמצעות אליטות המנותקות משכבות העם הרחבות. לא פלא אפוא שרוב מפלגות הימין הקיצוני החזקות מתבססות על מנהיג כריזמטי פופוליסטי הניחן בכישרון רטורי ניכר.
האיזון בין היסודות האתנו-תרבותיים (גזענות ושנאת זרים), הכלכליים (אירוסקפטיות) והפופוליסטיים (אנטי-ממסדיות) יוצר כמה מינים של מפלגות ימין קיצוני. המפלגות שבהן היסודות הגזעניים ושנאת הזר דומיננטיים יותר נחשבות לקיצוניות יותר, ופעמים רבות הן "מוקצות מחמת מיאוס". עם המפלגות הללו נמנות החזית הלאומית בצרפת, האינטרס הפלמי (לשעבר הבלוק הפלמי) בבלגיה והמפלגה הלאומית הבריטית. המפלגות שבהן היסוד הפופוליסטי חזק יותר נחשבות לכשרות יותר, וחלקן אף שותפות לעתים בממשלות או תומכות בהן מבחוץ. עם מפלגות מסוג זה נמנות הליגה הצפונית באיטליה, מפלגת העם בדנמרק, מפלגת הקדמה בנורווגיה ומפלגת העם בשוויץ. כמה מן המפלגות אינן משתייכות לאחד המינים באופן מובהק, והן נעות בין המינים השונים. מפלגת החירות באוסטריה, למשל, נתפסה כמפלגה גזענית ואנטישמית בעת שירג היידר הנהיג אותה, אולם משירד היידר מהבמה היא שינתה את הרטוריקה שלה ומיתנה את התבטאויותיה. על כל פנים, החוקרים את הנושא (Norris, 2005; Ignazi, 2003) מודים כי זהו אתגר ממשי לשייך את מפלגות הימין הקיצוני למשפחת מפלגות אחת.
האם הישגי המפלגות מבשרים בהכרח על היחלשותן בעתיד? ארבעה מקרי מבחן
בעשור האחרון היינו עדים לכישלונן של מפלגות ימין קיצוני בשימור הישגיהן הגדולים. אפשר לשער כי להצלחתן של מפלגות אלו יש גבול וחצייתו מביאה לידי היחלשותן. להשערה זו שני הסברים אפשריים. ההסבר האחד מבוסס על אופיין האנטי-ממסדי. רבים מתומכי מפלגות הימין הקיצוני עושים זאת מתוך מחאה ובוז לממסד הפוליטי הקיים. אם המפלגה שהצביעו לה משתייכת לשלטון או תומכת בו מבחוץ, הם נסוגים מתמיכתם בה. ההסבר האחר נעוץ בתגובת הנגד של הרוב ה"מיינסטרימי" על הצלחת מפלגות הימין הקיצוני. אזרחים מתונים שלעתים אינם טורחים להשתתף בבחירות רואים בהצלחתה של מפלגה קיצונית איום על אורח חייהם, ולכן הם יוצאים מאדישותם ומחזקים את מפלגות הממסד.
מפלגת הימין הקיצוני הידועה ביותר היא קרוב לוודאי החזית הלאומית (FN) בצרפת בהנהגתו של ז'ן-מארי לה פן. המפלגה נוסדה ב-1972 ומגדירה את עצמה כימין לאומני שמרני. בעיני אחרים היא נתפסת כמפלגה קיצונית הנגועה ברעיונות גזעניים ואנטישמיים. מאז היווסדה ועד אמצע שנות השמונים זכתה המפלגה לשיעורי תמיכה זניחים, אולם בבחירות שהתקיימו ב-1986 קיבלה המפלגה 10% מן הקולות וזכתה ב-35 מושבים. היא המשיכה לזכות בשיעור התמיכה הזה ואף בשיעור גבוה ממנו גם בשנות התשעים, ולשיא הישגיה הגיעה בבחירות לנשיאות שהתקיימו ב-2002. בבחירות אלה הגיע לה פן למקום השני לאחר שחלף על פני מועמד הסוציאליסטים ז'וספן. העפלתו לסיבוב הבחירות השני זעזעה צרפתים רבים וגרמה למחאות נמרצות גם מחוץ לצרפת. בתגובה נהרו הצרפתים לקלפיות בסיבוב השני כדי להביע סלידה מהצלחתו. אפילו תומכי שמאל מובהקים הצביעו בעל כורחם בעד היריב המושבע שיראק כדי למזער את הישגו של לה פן. ואמנם בסיבוב השני והמכריע הצליח לה פן להגדיל רק במעט את התמיכה בו וקיבל כ-18% מהקולות. ההישג ב-2002 היה ככל הנראה שיא הישגיו, שכן כעבור חמש שנים ירדה התמיכה בלה פן ל-10%, ומפלגתו זכתה רק ב-5% מהקולות, השיעור הנמוך ביותר זה 25 שנים.
גם באוסטריה הצליח מנהיג פופוליסטי ושנוי במחלוקת להביא לידי הצלחה גדולה של מפלגת ימין קיצוני. בראשית דרכה הייתה למפלגת החירות האוסטרית (FPÖ) זיקה ברורה לתנועה הנאצית, אולם מסוף שנות השישים היא שינתה בהדרגה את האוריינטציה הפוליטית שלה באמצעות הצנעת היסודות הגזעניים והבלטת היסודות הליברליים-כלכליים. בשנות השבעים ובשנות השמונים המוקדמות עברה המפלגה תהליך הדרגתי של רהביליטציה, שהגיע לשיאו ב-1983, כאשר הצטרפה לקואליציה בראשות הסוציאל-דמוקרטים. צעד זה של שותפות בממשלה דמוקרטית עורר מתחים במפלגה, ובקונגרס המפלגה ב-1986 ניצח האגף השמרני את האגף הליברלי, ואת ראשות המפלגה תפס המנהיג הצעיר היידר. המנהיג החדש שינה שוב את האוריינטציה האידאולוגית של המפלגה והחזיר לחזית מסרים פאן-גרמניים ואנטי-ממסדיים. מסרים אלו נפלו על אוזניים כרויות, ובתוך פחות מעשור זינקה התמיכה במפלגה מכ-5% לכרבע מקולות הבוחרים. השיא היה בבחירות 1999, שהציבו את המפלגה במקום השני עם 27% מקולות הבוחרים. בזכות הישג זה הוזמנה ה-FPÖ לקואליציה השמרנית בראשות מפלגת העם. למרות הגינויים הבין-לאומיים הרבים למהלך זה הקואליציה החזיקה מעמד במשך שש שנים. אולם השתתפותה בממשלה לא אפשרה למפלגה לקבל את קולותיהם של מבקרי הממסד, ובבחירות שהתקיימו ב-2002 היא קיבלה רק 10% מהקולות. נוסף על כך מתחים בין הפלג הלאומני לפלג הליברלי במפלגה הביאו לידי פרישה של פוליטיקאים בכירים והקמת מפלגה חדשה.
גם בהולנד, שהתגאתה במשך עשורים בתרבות פוליטית המושתתת על פלורליזם, סובלנות וקבלת השונה, השיגה מפלגת ימין פופוליסטית הישג מרשים. ב-2002 הקים פים פורטוין את רשימת פים פורטוין (LPF), שהתנגדה להגירה ודרשה להקשיח את המלחמה בפשע. רבים האשימו אותו בגזענות. כתשעה ימים לפני הבחירות נרצח פורטוין על ידי מתנקש. בבחירות זכתה רשימתו ב-26 מושבים, ולכן הייתה למפלגה השנייה בגודלה. היא נכנסה לקואליציה כשותפה, וארבעה מחבריה כיהנו כשרים. אולם חילוקי דעות פנימיים יצרו תוהו ובוהו, ובבחירות שהתקיימו ב-2003 צנחה התמיכה במפלגה ביותר מ-10%. ב-2006 לא הצליחה המפלגה לזכות ולו במושב אחד, וב-2007 היא התפרקה.
טבלה 1: מפלגות ימין קיצוני שהיו שותפות בממשלות
| מדינה | מפלגה | שנים |
| אוסטריה | מפלגת החירות (FPÖ) | 1986-1983 2005-1999 |
| איטליה | הברית הלאומית (AN) | 1994 2001-2006 |
| הולנד | רשימת פים פורטוין (LPF) | 2002-2003 |
| סלובקיה | המפלגה הלאומית (SNS) | 2010-2006 |
מן האירועים שתוארו לעיל עולה כי ייתכן שמפלגות ימין קיצוני יכולות להצליח רק לתקופה קצרה, ולאחר גאות הן יסבלו משפל. הדרך היחידה להימנע מגורל זה היא לעבור תהליך של התמתנות ופזילה למרכז המפה הפוליטית. המפלגה המוכרת ביותר שעשתה זאת היא המפלגה הנאו-פשיסטית האיטלקית (MSI) שנדדה מהשוליים הפוליטיים אל חיק הממסד. ה-MSI נוסדה לאחר מלחמת העולם השנייה על-ידי תומכיו של מוסוליני. בחמישים השנים הבאות הציגה המפלגה אידאולוגיה אנטי-מערכתית ברורה שנשענה על שנאה עזה לקומוניזם, על בוז למוסדות הדמוקרטיים ולמערכת המפלגות ועל דרישה למנהיגות חזקה שתשקם את הכבוד הלאומי. בסוף שנות השמונים התמנה ג'נפרנקו פיני למנהיג המפלגה והחל בשינוי האוריינטציה שלה מימין קיצוני לימין מתון יותר. באמצע שנות התשעים הוביל פיני מהלך לפירוק המפלגה והקים את הברית הלאומית (AN). המפלגה מיתגה את עצמה כמפלגת ימין המחויבת להליך הדמוקרטי, ובחוקתה צוינה בפירוש התנגדותה לפשיזם, לגזענות ולאנטישמיות. מאז היווסדה שיתפה ה-AN פעולה עם מפלגתו של ברלוסקוני (Forza Italia) בבחירות, ואף הייתה שותפה בממשלות הימין ב-1994 ובין 2001 ל-2006. שיתוף הפעולה ההדוק בין שתי המפלגות והתעמעמות ההבדלים האידאולוגיים ביניהן הביאו לידי מיזוגן ב-2009 והקמת מפלגה חדשה - עם החירות (PdL). כך השלימה מפלגת ה-MSI מהלך מעניין - מתנועה פשיטסית אנטי-מערכתית למפלגת ימין ממסדית השותפה בשלטון.
הישגי הימין הקיצוני בעונת הבחירות של 2010
בין אפריל ליוני 2010 נערכו בחירות כלליות בשש מדינות אירופיות. אחד ההישגים הגדולים ביותר של מפלגת ימין קיצוני נרשם בבחירות שנערכו בהונגריה ב-11 באפריל. מפלגת JOBBIK, שנוסדה ב-2003, מתארת את עצמה כמפלגה פטריוטית נוצרית-שמרנית שמטרתה להגן ולשמור על הערכים והאינטרסים של הרוב הלאומי בהונגריה. בפועל היא נתפסת כמפלגה אולטרה-לאומנית שהשיח שלה נגוע בביטויים גזעניים ואנטישמיים. ב-2006 נכשלה המפלגה בניסיונה לעבור את אחוז החסימה, אך בבחירות לפרלמנט האירופי ב-2009 היא כבר זכתה ב-14% מהקולות. לקראת הבחירות הכלליות ב-2010 היה חשש אמתי שהיא תהיה למפלגה השנייה בגודלה ותוכל לכפות את כניסתה לממשלה. אמנם תוצאות הבחירות הראו כי המפלגה אכן מתחזקת, אך הן הפיגו את שני החששות העיקריים: היא לא הצליחה להגיע למקום השני ונשארה מחוץ לשלטון.
בבריטניה נערכו בחירות כלליות במאי. המפלגה הלאומית הבריטית (BNP), הדוגלת בעליונות הגזע הלבן ובמדיניות קשוחה נגד הגירה, זכתה לשיעור התמיכה הגבוה בתולדותיה: יותר מחצי מיליון קולות, שהם כמעט 2% מהקולות. בשל שיטת הבחירות היא לא זכתה בייצוג בפרלמנט, אולם בבחירות מקומיות כבר הצליחו מועמדים מטעמה להיבחר: יותר מ-50 נציגים מטעמה מכהנים ביותר מ-20 רשויות מקומיות ברחבי אנגליה. בבחירות המקומיות לאספה המקומית של לונדון זכתה ה-BNP ביותר מ-5% מהקולות, שמשמעם נציג באספה.
בהולנד הצליחה מפלגת החירות (PVV) בהנהגתו של הפוליטיקאי מעורר המחלוקת חרט וילדרס לזכות בהישג גדול וכמעט לשלש את כוחה. וילדרס, שקורא בין היתר להפסקת ההגירה מארצות אסלאם ולהטלת איסור חבישת רעלה בציבור ואיסור בניית מסגדים בהולנד, הצליח להעמיד את נושא המהגרים ואיום האסלאם במרכז מערכת הבחירות האחרונה. אף שבעיני רבים הוא לאומן קיצוני ושונא זרים, מפלגתו נחשבת ללגיטימית, וראש הממשלה המיועד (מטעם המפלגה הליברלית) רואה בו שותף קואליציוני פוטנציאלי.
טבלה 2: מפלגות ימין קיצוני בבתי נבחרים באירופה, 15 ביוני 2010
| מדינה | מפלגה | תמיכה | מושבים | מגמה (לעומת הבחירות הקודמות) |
| הונגריה | JOBBIK | 16.7% | 47 (שלישית בגודלה) | ↑ |
| בריטניה | מפלגה בריטית לאומית (BNP) | 1.9% | 0 | ↑ |
| הולנד | מפלגה למען החירות (PVV) | 15.5% | 24 (שלישית בגודלה) | ↑ |
| סלובקיה | המפלגה הלאומית (SNS) | 5.1% | 9 (שישית בגודלה) | ↓ |
| בלגיה | האינטרס הפלמי (VB) | 7.8% | 12 (שביעית בגודלה) | ↓ |
| צרפת | החזית הלאומית (FN) | 4.3% | 0 | ↓ |
| אוסטריה | מפלגת החירות (FPÖ) | 17.5% | 34 (שלישית בגודלה) | ↑ |
| פולין | SRP | 1.5% | לא עברה את אחוז החסימה | ↓ |
| רומניה | מפלגת רומניה הגדולה (PRM) | 3.2% | לא עברה את אחוז החסימה | ↓ |
| בולגריה | Ataka | 9.4% | 21 (רביעית בגודלה) | ↑ |
בבלגיה נחלשה מפלגת האינטרס הפלמי (VB) במידה ניכרת. מפלגה לאומנית בדלנית זו היא היורשת של הבלוק הפלמי שזכה להצלחות גדולות לפני כעשור. לאחר שבתי המשפט פסלו את פעילותו של הבלוק נוסדה המפלגה החדשה ושימרה את ההצלחה של קודמתה. ייתכן כי הסיבה להיחלשותה בבחירות האחרונות היא התמודדותה של ה-NVA, מפלגה בדלנית מתונה הקוראת לחלק את בלגיה לשניים - חלק פלמי וחלק ואלוני - בדרכי שלום.
בסלובקיה ספגה המפלגה הלאומית (SNS) מפלה. מפלגה זו, שמנהיגה התבטא בצורה מעוררת מחלוקת כנגד צוענים, הונגרים ויהודים, הגיעה למקום השלישי בבחירות הקודמות ואף הייתה שותפה בממשלה. השתתפותה בממשלה הביאה לידי ירידה ניכרת בתמיכה בה, ובבחירות האחרונות היא קיבלה רק כ-5% מהקולות (בקושי עברה את אחוז החסימה) והייתה למפלגה השישית בגודלה בפרלמנט.
לסיכום, השאלה בדבר התחזקותו של הימין הקיצוני באירופה נשארה פתוחה. מצד אחד, כיום מפלגות ימין קיצוני אינן שותפות בשום ממשלה, חוץ מן הליגה הצפונית באיטליה, המשתייכת לקואליציה של ברלוסקוני. אלא שתיוגה כמפלגה קיצונית שנוי במחלוקת. בהולנד מתנהל משא ומתן לשיתופה של מפלגת החירות בקואליציה שתקום. החשש שמפלגת JOBBIK ההונגרית תיכנס לממשלה הופג, והלאומנים בסלובקיה, שהיו שותפים בשלטון, לא יהיו חלק מהממשלה החדשה שתקום. כוחם האלקטורלי נחלש מאוד, וכך גם כוחה של מפלגת הימין הקיצוני בבלגיה. מצד אחר, התחזקותן של מפלגות הימין בהולנד ובהונגריה (וכן באוסטריה ובבולגריה, שבהן לא נערכו בחירות השנה) ממחישה כי המסרים של מפלגות אלה עדיין נושאים חן בקרב שכבות לא מעטות באירופה.
ד"ר עופר קניג הוא ראש ענף חקר מפלגות בפרויקט תיקון שיטת הממשל בישראל של המכון הישראלי לדמוקרטיה וכן מנהל הידע במכון.
מקורות
De Vries, Catherine E. and Erica E. Edwards (2009). "Taking Europe to Its Extremes: Extremist Parties and Public Euroscepticism", Party Politics, Vol. 15 (5), pp. 5-28.
Ignazi, Piero (2003). Extreme Right Parties in Western Europe, Oxford: Oxford University Press.
Jesuit, David K., Piotr R. Paradowski and Vincent A. Mahler (2009). "Electoral Support for Extreme Right-Wing Parties: A Sub-National Analysis of Western European Elections", Electoral Studies, Vol. 28, pp. 279-290.
Norris, Pippa (2005). Radical Right: Voters and Parties in the Electoral Market, New York: Cambridge University Press.
Ray, Leonard (2007). "Mainstream Euroskepticism: Trend or Oxymoron?", Acta Politica, Vol. 42, pp. 135-172.
Wilks-Heeg, Stuart (2009). "The Canary in a Coalmine? Explaining the Emergence of the British National Party in English Local Politics", Parliamentary Affairs, Vol. 62 (3), pp. 377-398.