נסיך האותנטיות

מה כישף את הקוראים לכתיבה של אורי אליצור, עורך 'מקור ראשון' שנפטר לפני ימים אחדים? מה משך אותם, תומכים ומתנגדים כאחד, לקרוא אותו באדיקות כזו עד שהיו שאמרו שהוא ממש עיצב את השקפת עולמם?

המאמר יתפרסם במוסף יומן של עיתון מקור ראשון בתאריך 30.5.2014

היה כמובן כושר הניתוח הלוגי, זה של מורה למתמטיקה, שבאמצעותו פירק לגורמים כל קלישאת מחשבה והעמיד אותה בעירומה. והיה גם הכשרון הרטורי, לטעון טיעונים פשוטים ומדויקים. אבל ככל שאני חושב על זה, מעבר לכל אלה, ובמידה רבה מה שיצר גם אותם, היתה אותה תכונה נדירה המכונה אותנטיות. התכונה הכל-כך חיונית, לכל אדם ובמיוחד לכותב, של כתיבה – וכמובן של חיים – שאין בהם זיוף, שהם לגמרי נאמנים למי שאתה רוצה להיות, ולא לריצויים של אחרים, בין אם הם אנשים קרובים או התקינות הפוליטית של דעת הקהל המדומיינת.

ככל שאני חושב על כך, זה מה שעשה לא רק את הכתיבה שלו, אלא גם היה היסוד המחבר של כל מה שבלט בו: הכתיבה; הפשטות העניינית שבה התייחס לכל אחד; ההתהלכות בעולם כמין נסיך שאינו צריך לחשוש מדבר או לרצות מישהו; היכולת לבקר גם את ראש הממשלה ולהטיח בפניו אמיתות שלא רבים היו מעיזים לומר, ובו-זמנית גם להמשיך לכתוב לו נאומים; הלבוש הבסיסי ביותר (תמיד בסנדלים נצחיות ולכל היותר בנעליים פשוטות), שגרם לו להיראות בחליפות שנאלץ ללבוש במשרד ראש הממשלה כדג מחוץ למים.

האותנטיות קשורה גם בתודעה ההיסטורית המפותחת שלו. כפי שנאמר גם בהספדים בהלוויה, הוא חי את תולדות עם ישראל במין תודעת קירבה אינטימית, שבה הם חלק בלתי נפרד מחייו שלו. ואם זו הפרספקטיבה, פרספקטיבה של יותר מ-3000 שנות חייו של עם – באמת מה לו ראש ממשלה כזה או אחר, דעת קהל עכשווית כזו או אחרת? איזה משקל אמיתי יכול להיות להם בהקשר הזה?
היכרתי אותו במשך שנים היכרות רחוקה יחסית. את עבודתי ב'נקודה' עשיתי תחת שרביטו של העורך המייסד, ישראל הראל (וצריך לומר בכנות, גם השבוע, שהוא האב של העיתונות והפובליציסטיקה הדתית-לאומית, ואורי עצמו ביטא זאת בכמה הזדמנויות), ומעבר לכך לא הזדמן לי לעבוד לצידו של אורי – אלא בשנתיים האחרונות, שבהן עבדתי ב'מקור ראשון', כאשר בשנה הראשונה אף כתבתי כמעט מדי שבוע ב'יומן' שבעריכתו.

חלקתי על רבות מעמדותיו של אורי: גם לגבי תוכן המדיניות, וגם לגבי גבולות המותר והאסור במאבק עליה. אבל תמיד היה לי כבוד עצום ליושרה ולענייניות שלו. צריך לומר שגם מבחינתו, הכותב יכול היה להיות בעל עמדות שונות לגמרי מאלו שלו, ובלבד שטיעוניו יהיו ענייניים, ישרים, חפים מחנופה לקורא כלשהו או לדעת הקהל. בקיצור, אותנטיים.

שלוש דוגמאות בולטות לכך חוויתי במהלך השנים האחרונות. בפעם אחת, עוד לפני הצטרפותי לצוות 'מקור ראשון', קומם אותי מאוד מאמר שכתב; אני כבר לא זוכר מה היה הנושא המדויק, נדמה לי שהיה קשור גם כן לגבולות המותר והאסור במאבק. צילצלתי אליו והבעתי את רצוני לכתוב מאמר נגדי. לא היתה לו שום בעיה עם העובדה הזו. הוא רק תיחקר אותי על טיב טיעוניי, רצה לוודא שלפחות ביני לבין עצמי הטיעון סגור ומובנה מבחינה לוגית. ברגע שוידא את הדבר, פירסם את המאמר ללא כל בעיה, ואפילו בהבלטה.

במקרה שני, כשכבר עבדנו יחד, ניגשתי אליו בהצעה להכין כתבה, במלאת 30 שנה למלחמת לבנון הראשונה, אודות הלקחים שהפיקו מערכת הבטחון והחברה הישראלית מהמלחמה. הוא אמר לי שהנושא מצוין, אבל הוא חושש להפקיד אותו בידיי, שמא עמדותיי – השונות מהמקובל בעיתון – יטו את הדיווח והניתוח. ודוק: הוא לא ביקש הטיה ימנית, הוא רק רצה לוודא שהכתבה תהיה הוגנת, עניינית ומאוזנת. אמרתי לו שאני מכבד מאוד את נכונותו לשים את הדברים בגלוי על השולחן, ולא לפטור אותי בתירוץ ש'מישהו אחר כבר הציע את הנושא', או משהו דומה. לגופו של עניין, אמרתי לו בפשטות: תנסה אותי. הוא ניסה, והיה מספיק ישר, כשקיבל את התוצאה, כדי להודות שחששו הופרך. מאותה נקודה ואילך לא היתה לו שום בעיה להפקיד בידיי גם נושאים 'רגישים'.

האירוע השלישי, החזק ביותר מבחינתי, אירע ממש בשבוע שלפני פטירתו, כשהוא כבר מאושפז בבית החולים בשלביה האחרונים של המחלה. כתבתי אז מייל בתפוצה פנימית לכל חברי המערכת, ובו ביקשתי לבטא תחושה שקיננה בי לכל אורך המאבק על הצלת העיתון, שלא העזתי לבטאה אלא משעה שהמאבק הוכתר בהצלחה והעיתון ניצל: שאלת הזיקה בין הפשרות הכואבות שנאלצנו לקבל במהלך המאבק, לבין הנטייה של רובנו לדחות פשרות כאלו בבוז כשמדובר במאבק על קיום המדינה. בעקבות המייל, התפתח ויכוח סוער עם רבים מחבריי לעיתון. לזכותו של הדיון ייאמר שלאורך כל הדרך הוא היה נוקב אבל ענייני, וללא שום נימת ביקורת או התקפה אישית. ובכל זאת, לא קל לנהל ויכוח כזה עם רבים מחבריך לעבודה, אנשים שאתה אוהב ומעריך.

אורי לא השתתף בויכוח עצמו, אבל מסתבר שעקב אחריו, כי פתאום הגיע מייל קצר ממנו שאמר: 'נהניתי מאוד מהדיון הפורה והמעמיק שהתפתח פה. זה בדיוק הנחל שאליו מתגעגעים חופי מקור ראשון'. אני ראיתי בזה לא רק לגיטימציה מצידו, אלא גם עידוד, לקיומו של הויכוח, ושלחתי לו מייל של תודה נרגשת.

למרבה הצער, לא אזכה עוד, ולא נזכה כולנו, לקיים איתו דיונים, אפילו ויכוחים, מסוג זה. כשחדרה ההכרה הזו לתודעתי, בנסיעה להלוויה בעפרה, לא יכולתי לעצור את שטף הדמעות.

המאמר יתפרסם במוסף יומן של עיתון מקור ראשון בתאריך 30.5.2014