ירושלים שלי

פרופ' מרדכי קרמניצר לא נולד בירושלים, אך בילה בה את רוב שנותיו וקשר את חייו בה. קראו את מחשבותיו לרגל יום ירושלים.

המאמר התפרסם לראשונה בעיתון מקור ראשון לרגל יום ירושלים.

לצערי, לא נולדתי בירושלים. אולם מאז שעמדתי על דעתי דבקתי בירושלים לאוהבה וקשרתי את חיי בה. רוב הרגעים הבלתי נשכחים בחיי, רגעים של לב מחסיר פעימה, קשורים בירושלים: אני חוזר הביתה באוטובוס לקראת חצות, וברדיו, מפסטיבל ישראל שלפני מלחמת ששת הימים, "ירושלים של זהב", ההודעה המתפרצת ברדיו על שחרור הכותל, ותחושת ההתעלות והשיכרון במצעד יום העצמאות בירושלים שלאחר מלחמת ששת הימים, שהביאה עמה את האמונה שתם עידן המלחמות.

את שנות חיי היפות ביותר, שנות לימודיי באוניברסיטה, עשיתי בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית, ובשנה האחרונה עלינו-חזרנו אל הר הצופים ואל המראות הנשקפים ממנו אל העיר ועד ים המלח והרי מואב.

אין מקום שישווה לירושלים ביפי נופיה, באווירהּ הצלול שאינו מאבד לחלוחית של קרירות גם ביום חם, בשלווה המתוקה היורדת על העיר לקראת כניסת השבת. אין דומה לה במטעניה ההיסטוריים, הכבדים והמכבידים, אך מעניקים רבדים של משמעות לאדמה שעליה אנו מהלכים, בעיקר של הגשמה של משאת נפש של דורות של חולמים, מתפללים ומתגעגעים. מהבחינה הזו אני מתקשה להבין את חבריי ואת ידידיי העוזבים את ירושלים. אני מביט בהם בעצב וברחמים.

ירושלים ממחישה את מורכבותו של הקיום הישראלי. היא עיר של ניגודים חריפים: היא הכי יהודית שיש, הכי שלנו, הכי פרטיקולרית, ובה בעת – הכי אוניברסלית ושל העולם כולו. חוברות בה יחדיו שואה, מלחמה ועצמאות: "יד ושם", הר הרצל ומוסדות הריבונות של מדינת ישראל, המגלמים את תקומת העם היהודי בארצו. ירושלים מסמלת חורבן וגאולה. היא מבטאת את החלום של עיר מאוחדת אחת ובד בבד את שברו של החלום: עיר ששני חלקיה לא באמת אוחדו, וגם אם יש ביניהם מעבר הרי שבליבה נותרה חומה. יותר מכול היא אוחזת בכפה את התקווה לשלום ואת סכנת המלחמה והאובדן. היא צומת הדרכים שאנחנו ניצבים לפניו, ובידינו הבחירה.

גורלה ההיסטורי של העיר – בעיקר חורבנה וחורבן בית המקדש הראשון והשני – מציב בפנינו כתובת על הקיר, אזהרה מפני חטא הגאווה ומפני אובדן תחושת המציאות.

ירושלים מסמלת עבורי את היפה ואת הנשגב בתרבות היהודית: את המחויבות למשפט ולצדקה, לצדק ולחסד, את ההבנה שלא הפולחן ולא קדושת המקום הם העיקר: "אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר היכל יהוה היכל יהוה היכל יהוה המה " (ירמיהו, ז 4) ; "שנאתי מאסתי חגיכם... כי אם תעלו לי עלות ומנחתיכם לא ארצה" (עמוס, ה 21–22); "כי אם היטיב תיטיבו את דרכיכם ואת מעלליכם אם עשו תעשו משפט בין איש ובין רעהו, גר יתום ואלמנה לא תעשקו ודם נקי אל תשפכו במקום הזה" (ירמיהו, ז 5–6) "ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן" (עמוס, ה 24).
כפי שנרמז משמהּ, וכפי שעולה מאחד משמותיה המפורשים, מסמלת ירושלים את השלום – לא רק כחזון לאחרית הימים אלא כשאיפה שיש לחתור כל העת, באמת ובתמים ללא לאות וללא ייאוש, כדי להגשימה.

כדי שיתקרב השלום ויבוא עלינו, צריך שלא נראה רק את הצדק שלנו, שלא נהיה עיוורים ואטומים לאחר. צריך שהלב יהיה פתוח גם לעוול שאנו עושים לאחר. צריך שלא יהיה לנו אליבי. צריך שלא יתקיימו בנו מילות הסיום בשירו של יהודה עמיחי "אליבי".

ללא שלום לא תוכל ירושלים להיות שלמה. היא תיוותר הבטחה בלתי ממומשת. לשלל צבעיה תתווסף עכירות, ולשלל טעמיה תצטרף חמיצות של החמצה גדולה.

המאמר המקורי התפרסם בעיתון מקור ראשון לרגל יום ירושלים, ובו הופיע חלק משירו של יהודה עמיחי 'אליבי'. בשל היבטים של זכויות יוצרים לא ניתן להעלותו כאן.