חיסיון עיתונאי

משטרת ישראל הוציאה צו שדורש מעיתונאים להעביר אליה צילומים מההפגנות נגד מתווה פארוור שהתקיימו ביום שבת. צעד מסווג זה עלול לפגוע אנושות ביכולת לקיים עיתונות חוקרת מתפקדת. עיגון של החיסיון העיתונאי בחוק, בד בבד עם הסדרה של הליכי חקירה, חיפוש ומעקב אחר עיתונאים, הוא הכרחי.

התמונה באדיבות Shutterstock

עיתונות חופשית המסוגלת לסקר את מעשי השלטון ואף לבקר אותם, היא נשמת אפו של כל משטר דמוקרטי. מצב שבו כל עיתונאי יכול להיות מחוייב, לבקשת המשטרה ובהינף קולמוס של שופט שלום במעמד צד אחד, למסור מידע שברשותו - יהיו אלה צילומים שצולמו בזמן התרחשות, מידע כתוב או עדויות בעל פה – פוגעת אנושות ביכולת לקיים עיתונות חוקרת מתפקדת.

החיסיון העיתונאי הוא הגנה מפני כפייה שמטרתה לחשוף את זהות מקור המידע של עיתונאי ואת המידע שנמסר לעיתונאים במהלך עבודתם. נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר קבע בשנת 1987 שיש להעניק את הגנת החיסיון העיתונאי מכיוון ש"הסרת החיסיון מולידה רתיעה מפני הגילוי של המידע...עיתונות ללא מקורות מידע היא כנחל אכזב שמימיו יבשו, והחופש לפרסמה הופך אז לחסר משמעות". זו גם הסיבה שבאותו הקשר קבע הנשיא שמגר כי עיתונאי יחויב לחשוף את מקורותיו רק אם אין אפשרות להישען על ראיות אחרות או להשיג את המידע בדרך אחרת.

מטריד לראות כי שופטת השלום בבאר שבע שחתמה על הצו לקבלת צילומי האירועים בהפגנה בחורה, איננה מודעת להלכה חשובה שנקבעה על ידי בית המשפט העליון בסוף שנת 2012. באותה פרשה סיקרה מרים צחי, צלמת של העיתון "מקור ראשון", תקיפת בסיס בחטיבה המרחבית אפרים שבשומרון על ידי פעילי ימין קיצוני. המשטרה דרשה שצחי תמסור לידיה את כל הצילומים אשר צילמה בזמן האירוע, בטענה שהם דרושים לה כדי לגלות את האחראים לאירוע. בית משפט השלום גיבה את בקשת המשטרה, ואולם סירובם של צחי ושל העיתון להמציא את התמונות הוביל את הפרשה עד לפתחו של בית המשפט העליון.

בית המשפט קבע כי החיסיון העיתונאי חל גם על מידע עיתונאי שמסירתו עלולה לחשוף זהות של מקורות פוטנציאליים. כלומר, המשטרה איננה יכולה לדרוש מעיתונאים או צלמי עיתונות צילומים או תמונות מאירועים שאותם היא חוקרת, רק כדי להקל על עצמה באכיפת החוק. זו משמעותה של הפרדת רשויות במשטר דמוקרטי: עיתונאים אינם עובדי המשטרה ואינם אמורים להיות קיצור הדרך של חקירה משטרתית. יתרה מזאת, חיוב סיטונאי, ללא אבחנה, של "כל אמצעי התקשורת במדינת ישראל להמציא כל תיעוד למהומות בצומת חורה והסביבה ביום 30/11/201" כפי שמדווח לגבי הצו שבו מדובר, נוגד באופן חזיתי את קיומה של הזכות לחופש ביטוי ולעיתונות חופשית.

כדאי לציין כי בפסק הדין בעניין מרים צחי כתבו השופטים במפורש ששאלות שעניינן היקפו של החיסיון העיתונאי מחייבות התמודדות דחופה באמצעות חקיקה, שכן החיסיון העיתונאי בישראל איננו מעוגן בחוק, אלא מוגן באמצעות פסיקת בית המשפט בלבד. מדוע אין בישראל חוק חיסיון עיתונאי? אפשר לחשוב על שני טעמים. ראשית, תחושה שראוי לכנסת להימנע עד כמה שאפשר מחקיקה בנושאים הנוגעים לעיתונות, הואיל וכל מעורבות של פוליטיקאים מזיקה יותר מאשר מועילה.

כנגד כך אפשר לטעון כי המצב אכן בלתי נסבל. אנו נחשפים בשנים האחרונות לניסיונות בוטים לפגיעה בחיסיון ולעקיפתו בדרכים שונות. די להזכיר את פרשת מרים צחי, שאוזכרה לעיל ושנאלצה להגיע עד בית-המשפט העליון, את הניסיון להדביק עבירות מומצאות לעיתונאי ברוך קרא כדי שיחשוף את הדלפתה של ליאורה גלט ברקוביץ, את פרשת אורי בלאו, שאולץ לחשוף את המידע שהודלף לו כדי שהרשויות יוכלו להגיע אל ענת קם, תוך איום שיועמד לדין בעבירת ריגול חמור (!), ואת הזימון לחקירה של הבלוגר האנונימי אישתון במשטרת ישראל ובמשטרה הצבאית(!) כדי לגלות מי מסר לו מידע ומסמכים על התאבדויות בצה"ל.

גם בארצות הברית, ועל אף התיקון הראשון לחוקה המעגן את הזכות לחופש עיתונות, בתי משפט מרגישים שידיהם כבולות בהיעדרו של חוק חיסיון פדרלי. זאת גם הסיבה שבגינה הממשל מרשה לעצמו לבצע האזנות סתר לעיתונאים ולעקוב אחריהם.

הטעם השני לקושי להתמודד עם סוגיית החיסיון על מקורות עיתונאיים בחקיקה נובע מכך שכל הסדרה חוקית של החיסיון מחייבת התמודדות עם השאלה מיהו עיתונאי. בעידן הדיגיטלי נראה שקשה, פרקטית, להבחין בין סוגים שונים של עיתונאים ומפיקי מידע בעל חשיבות ציבורית – מדוע יש להבחין בין עיתונאים "ממוסדים" לבין כל מי שפועל להעברת מידע לציבור באמצעות המדיה החברתית או הבלוגוספירה?

במחקר מדיניות חדש שיתפרסם בקרוב בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, גישתנו היא כי גם אם הגנת החיסיון העיתונאי לא תגן על העיתונאי בכל מצב, יש לעגן בישראל את החיסיון בחוק, בייחוד לנוכח אי-הוודאות הקיימת בנוגע לגבולותיו. העיקרון שבבסיס ההצעה הוא כי הגדרה פשוטה וישימה של "עיתונאי" לצורך הגנת החיסיון יכולה לסייע לקידום הצעת חוק שתגן על עיתונאים ועל מקורות עיתונאיים. ההגדרה המוצעת על ידינו רחבה דיה, מצד אחד, כדי לכלול גם מי שמייצר מידע ציבורי ואינו עיתונאי במובן המסורתי, אך מובחנת דיה כדי שלא להפוך את החיסיון העיתונאי להגנה העומדת לכל צייצן או כותב פוסט בפייסבוק ולמעשה לרוקן את החיסיון מתוכן.

עוד יש לזכור כי העידן הדיגיטלי מביא עימו לא שינוי אחד, אלא שני שינויים משמעותיים בנוגע לדיון על אודות החיסיון. השינוי האחד הוא אכן כי עיתונאי אינו בהכרח מי שעוסק בעיתונאות בכלי תקשורת מסורתי. אבל השינוי השני הוא פיתוח טכנולוגיות המאפשרות לחסל הלכה למעשה את החיסיון גם ללא קשר להסרתו בהליך משפטי או לדרישה של צילומים וסוגי מידע אחרים על ידי המשטרה. הרי קיימות דרכים רבות כדי לחלץ מידע מעיתונאים – האזנות, מעקב אחר פלטי שיחות, מעקב אחר היסטוריית חיפוש ברשת והצלבתה עם פלטי השיחות, שימוש במצלמות מעקב שרובן נמצא היום ממילא ברשות הרבים (חורה, אגב, מרושתת במצלמות) ועוד. 

עיגון של החיסיון העיתונאי בחוק, בד בבד עם הסדרה של הליכי חקירה, חיפוש ומעקב אחר עיתונאים, הוא הכרחי. אחרת, ניווכח ביד קלה על הדק הפרת הזכות לחופש ביטוי וברגל גסה ברמיסת חשיבותה של עיתונאות חוקרת ומדווחת.