חופש העיתונות: סוגיות ואירועים, ישראל 2013
פרק מתוך דוח שנתי: התקשורת בישראל 2013, סדרי יום, שימושים ומגמות
הדוח השנתי משותף למכון לחקר מדיה חדשים, חברה ופוליטיקה באוניברסיטת אריאל בשומרון, ליפעת מחקרי מדיה ולקנטאר מדיה מחקרי TGI.
התמונה באדיבות אתר Shutterstock
שנת 2013 התאפיינה בריבוי הצעות חוק מגבילות ביטוי ועיתונות, שרובן הן תוצר ישיר של תחילת עבודתה של הכנסת ה-19 לאחר הבחירות בינואר 2013.תודה לשירן ירוסלבסקי על עזרתה הרבה במחקר. רוב הצעות החוק נעצרו בשלבים מוקדמים מאוד, אך מיעוטן הגיעו לקריאה ראשונה ולדיון בוועדות הכנסת. מנגד, לא נמצאו החלטות משמעותיות של בית המשפט העליון בנושאי ביטוי ועיתונות, למעט הדיון בעל פה שנערך במסגרת הדיון הנוסף בפרשת אילנה דיין וסרן ר', שההחלטה בו לא ניתנה עד למועד כתיבת הדוח. מספר פסקי דין בבתי משפט מחוזיים ניתנו בסוגיות שונות שעיקרן לשון הרע.
הסיפור המרכזי הנוגע לחופש העיתונות בישראל של שנת 2013 הוא ללא ספק פרשת בן זיגייר – האסיר X. הפרשה העלתה במלוא חריפותה את סוגיית השימוש שנעשה בישראל בצווי איסור פרסום, הן בחקירות פליליות ובעניינים אזרחיים והן כתחליף לצנזורה הצבאית. תפקודה של הצנזורה כמעט איננו מורגש, אף שהחקיקה המנדטורית שמכוחה היא פועלת עדיין שרירה וקיימת.
שתי מגמות שהסתמנו בשנת 2012 נמשכו בעוצמה גם ב-2013: המגמה האחת היא הפנמת הצורך לעדכן ולהתאים דברי חקיקה ותפיסות שיפוטיות לעידן הדיגיטלי, בעיקר בהיבטים של דיני תעמולת הבחירות וצווי איסור פרסום. המגמה השנייה היא המעבר למסלול של סכסוך אזרחי כתחליף להתמודדות עקרונית-אידאולוגית במישור ההגנה על חופש העיתונות. פיטורי עיתונאים כתוצאה מהחלפת בעלויות על אמצעי תקשורת, הובילו להמשך של התמודדות בבתי הדין לעבודה, וכמותם גם דיונים סביב זכותם של עיתונאים להתאגד בארגונים יציגים. תביעה בנוגע לסירוב לפרסם מודעה בעיתון זכתה להתייחסות מעניינת דרך "חוק המועדונים" המחייב יחס שווה במתן שירותים בעלי אופי ציבורי.
מגמה נוספת שאפשר לזהות בשנת 2013 היא ניסיון לקדם בצורה משמעותית שקיפות וחופש מידע במדינת ישראל. למרות שהעיתונות איננה הנהנית היחידה מהם, מדובר בכלים העשויים לעמוד לרשות עיתונאים המבקשים לעשות עבודתם נאמנה.
עם השבעתה של הכנסת החדשה, הוצף "שולחן הכנסת" במבול של הצעות חוק שחלקן בתחום התקשורת, העיתונות וחופש הביטוי. איתמר ב"ז, כותב כי מטרתן של מקצת ההצעות איננו להתמקד אך ורק בתקשורת, אלא מדובר ב"סצינה תזזיתית של מאבק על שליטה בשיח כולו."איתמר ב"ז, "הצעת הגשה". העין השביעית, 4.8.2013. www.the7eye.org.il/73569 איתמר ב"ז, "הצעה לסדר". העין השביעית, 16.3.2013. www.the7eye.org.il/54008 עם זאת, יש להבחין בין הצעות חוק המבקשות להגן על חופש העיתונות לבין כאלה המבקשות להגבילו. כן יש להבחין בין הצעות שכבר נידונו בעבר, לבין כאלה שנועדו להתמודד עם סוגיות שהתעוררו בשנה החולפת.
מיד עם תחילת פעילותה של הכנסת הועלו מספר הצעות חוק, שכבר הועלו בעבר אך לא אושרו, שמטרתן לקדם הגנה על חופש הביטוי והעיתונות. חברי סיעת מרצ ביקשו לעגן את הזכות לחופש ביטוי בחוק יסוד נפרד או כחלק מחוק יסוד כבוד האדם וחירותופ/471/19, הצעת חוק-יסוד: חופש הביטוי וההתאגדות. פ/112/19, הצעת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (תיקון – שוויון וחופש ביטוי ומחשבה). חברי סיעת חד"ש הגישו שוב הצעה ישנה לביטול פקודת העיתונות המנדטורית.פ/941/19, הצעת חוק לתיקון פקודת העיתונות (ביטול הפקודה), התשע"ג–2013. חבר הכנסת נחמן שי (עבודה) הגיש הצעה לתיקון פקודת הראיות ולעיגון בחוק של החיסיון העיתונאי.פ/296/19, הצעות חוק לתיקון פקודת הראיות (חיסיון עיתונאי), התשע"ג–2013. פ/744/19, הצעות חוק לתיקון פקודת הראיות (חיסיון עיתונאי), התשע"ג–2013. וחברת הכנסת זהבה גלאון (מרצ) הגישה הצעה המבקשת לבטל את זכותם של נאשמים לבקש צו איסור פרסום על זהותם.פ/1355/19, הצעת חוק בתי המשפט (תיקון – ביטול זכותו של החשוד לבקש איסור פרסום), התשע"ג–2013.
הצעות חדשות שהועלו היו לתיקון סעיף 113 לחוק העונשין העוסק בריגול חמור והוספת הגנה לעיתונאים שקיבלו הדלפות, וזאת בעקבות העמדתו לדין של העיתונאי אורי בלאו בעברה של ריגול חמור בשנת 2012פ/135/19, הצעת חוק הגנה על עיתונאים במילוי תפקידם (תיקוני חקיקה), התשע"ג–2013.; הוספת עדכון המבהיר כי הגנת "אמת דיברתי" בלשון הרע, חלה גם במקרה שבו הסתבר בדיעבד כי עיתונאי טעה, וזאת בעקבות פסק הדין בעניין סרן ר' והעיתונאית אילנה דיין, שבו סירב בית המשפט המחוזי לראות "אמת לשעתה" כהגנה מספקת בלשון הרע;ערעורה של דיין התקבל אבל מסיבה אחרת. בכל מקרה ראו: פ/704/19, הצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון – המועד הקובע להגנת אמת הפרסום), התשע"ג–2013. פ/705/19, הצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון – המועד הקובע להגנת אמת הפרסום), התשע"ג–2013. הצעה לבטל את עברת העלבת עובד ציבור שבחוק העונשין, שבה נעשה שימוש בפסק דין מרשיע שניתן בשנת 2012פ/49/19, הצעת חוק העונשין (תיקון – ביטול העברה על העלבת עובד ציבור), התשע"ג–2013. פ/131/19, הצעת חוק העונשין (תיקון – ביטול העבירה על העלבת עובד ציבור), התשע"ג–2013.; והצעה להגביל את תוקפם של צווי איסור פרסום לתקופה של שבוע בלבד, ואם הצו חל גם על ציטוטים מתקשורת זרה - לעשרים וארבע שעות. לאחר חלוף מועדים אלה יש לשוב ולדון בצו בבית המשפט.פ/617/19, הצעת חוק בתי המשפט (תיקון – הגבלת תוקפם של צווי איסור פרסום), התשע"ג–2013.
נוסף על כך הגישו חבר הכנסת ניצן הורביץ וארבעה ח"כים נוספים מסיעת מרצ הצעת חוק במטרה להגביל את השימוש בתביעות דיבה לצורך השתקת פעילות דמוקרטית. על-פי ההצעה, יוקם מסלול מיוחד שיקל לדחות על הסף תביעות לשון הרע על ביטויים שנאמרו במסגרת "השתתפות בהליך דמוקרטי". השתתפות כזו מוגדרת בהצעת החוק כדיון ציבורי או פעולה שיש לציבור תועלת בה, לרבות עניין הנוגע לציבור הרחב או לקבוצה של בני אדם, עניין המצוי בהליך חקיקתי, מנהלי או שיפוטי, עניין הנדון בתקשורת, עניין הנוגע למימוש זכויות אדם או אינטרסים ציבוריים או כל עניין אחר שיש לו חשיבות לשיח הדמוקרטי.פ/900/19, הצעת חוק למניעת שימוש לרעה בהליך המשפטי, התשע"ג–2013.
כל ההצעות האלה הן הצעות חוק פרטיות שלא עברו את שלב הקריאה הטרומית. לעומת זאת, מספר רב יחסית של הצעות שמטרתן לצמצם את הזכות לחופש העיתונות, הוגשו אל שולחן הכנסת, והנה החשובות שבהן.
הגבלה של חשיפת מידע ציבורי
חברת הכנסת מירי רגב (הליכוד) הגישה הצעה המבקשת לחייב אנשי ביטחון בדימוס בקבלת אישור מיוחד בטרם מסירת מידע לציבור,פ/756/19, הצעת חוק שירות הציבור (הגבלות לאחר פרישה) (תיקון – איסור פרסום מידע ביטחוני), התשע"ג–2013. וכן מבקשת להוציא מגדר החסינות המהותית של חברי כנסת דברים הנאמרים בניגוד לצו איסור פרסום וצווי צנזורה צבאית ובכך לחשוף חברי כנסת להעמדה לדין במקרים אלה.פ/603/19, הצעת חוק חופש המידע (תיקון – התאחדויות ואיגודי ספורט), התשע"ג–2013.
לשון הרע
חבר הכנסת יוני שטבון (הבית היהודי) הגיש הצעת חוק לתיקון חוק איסור לשון הרע. לפי סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע, ציבור איננו יכול להגיש תביעה אזרחית או קובלנה פלילית בלשון הרע, כלומר הדין בישראל מכיר בלשון הרע על יחידים ולא על ציבור. הצעתו של שטבון ביקשה להחריג את צה"ל מן הכלל הזה, ולייצר מסלול של עילה לתובענה אזרחית כאשר מדובר בלשון הרע על פעילות מבצעית של לוחמי צבא ההגנה לישראל כציבור ולא כחיילים ספציפיים. תביעה כזו, לפי ההצעה, תוגש לפי חוק התובענות הייצוגיות. לטענתו של שטבון, ההצעה נדרשת כדי להתמודד עם העובדה שאי אפשר היה לתבוע בלשון הרע את מוחמד בכרי, יוצר הסרט "ג'נין ג'נין", שבו הואשמו כלל החיילים שלחמו במבצע חומת מגן בג'נין בביצוע טבח באוכלוסייה המקומית ובפשעי מלחמה. כדאי להזכיר שבהקשרים אחרים קבע בית המשפט כי הסרט מכיל עלילות ושקרים, איננו דוקומנטרי ולא משקף את המציאות. הצעתו של שטבון זכתה לביקורת רבה. נטען שהתכלית שהיא משקפת – הגנה על שמה הטוב של המדינה – היא זרה לחוק לשון הרע שתכליתו הגנה על השם הטוב של פרטים. עוד נטען שהשוט הכספי המצוי בדיני לשון הרע תוחם במידה רבה את גבולות הזכות לחופש ביטוי ומאיים עליו, ובשל המחיר האישי והכספי שמשלם מי שנתבע, או אפילו מי שמאוים בתביעה, עלולה להיפגע המוטיבציה של יוצרים וכותבים לבקר את פעולות הצבא. האיום בתביעות דיבה ייצוגיות בידי לוחמים עלול ליצור אפקט מצנן קשה, גם במקרים של סוגי ביטוי אשר רק גובלים בלשון הרע ואינם שקריים.תהילה שוורץ אלטשולר, עמיר פוקס ומרדכי קרמניצר, חוות דעת שהוגשה לוועדת החוקה של הכנסת ביום 9.6.2013. כן נטען שמכשיר התובענות הייצוגיות הוא מכשיר צרכני שמטרתו לאזן את חוסר השוויון שבין האזרח הקטן לבין גופי ענק כמו המדינה או חברות המספקות שירותים לציבור, ולכן איננו מתאים לתביעות דיבה של המדינה או הצבא כנגד העיתונות.
הצעת החוק של ח"כ שטבון שונתה לאחר מכן והומרה בהצעה מחודשת שהצטרפו אליה ח"כ יריב לוין (הליכוד) ונחמן שי (העבודה), ולפיה יותרו תביעות ייצוגיות בלשון הרע רק בגין פגיעה הקשורה ב"פעילות מבצעית של לוחמי צבא ההגנה לישראל". הצעה זו עברה בקריאה טרומית,פ/1133/19, הצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון – לשון הרע על לוחמי צה"ל), התשע"ג–2013. והדיון בה לא המשיך.
חבר הכנסת ישראל אייכלר (יהדות התורה) הגיש מחדש הצעת חוק שניסח עוד בכנסת הקודמת, ולפיה תורחב הגדרת לשון הרע גם לביזוי של אדם בשל השתייכותו החברתית והשקפתו האמונית (החוק מגדיר את אלה כהשתייכות לאוכלוסייה חרדית, ציונות דתית, קבוצת תושבי יהודה ושומרון, קבוצת ההתיישבות החקלאית והקיבוצית, מוצא אתני ומוסד לימודי).פ/758/19, הצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון – השתייכות חברתית), התשע"ג–2013.
איסור להשתמש באזכורים של השואה או הנאצים
בכנסת הקודמת הוגשו ארבע הצעות חוק שמטרתן להשית איסור פלילי על השימוש בסמלי הנאצים, בסמלי השואה ובכינוי "נאצי". לפי הצעות החוק, חל איסור על שימוש בכינוי נאצי כלפי אדם, חבר בני-אדם, תאגיד, מוסד או גוף אחר. אחת מהצעות אלה אף זכתה לתמיכת הממשלה, אולם הטיפול בהן הוקפא, בין השאר בשל ביקורת שנגעה לפגיעה בזכות לחופש ביטוי. כדאי להדגיש כי גם לפי הדין הנוכחי מי שמרגיש נפגע משום שכונה בכינוי 'נאצי' יכול לתבוע את עלבונו באמצעות חוק לשון הרע. מטרת הצעות החוק היא, לפיכך, לא להגן על שמו הטוב של אדם פרטי אלא על רגשות הציבור ונימוסיו. בשנת 2013 הגישו חמישה חברי כנסת מסיעות ישראל ביתנו, יש עתיד והתנועה נוסח חדש של הצעות אלה. בהתאם לנוסח זה שימוש בסמלים נאציים, העלבה של אדם תוך אזכורים של השואה או שימוש לא הולם בסמל השואה מהווים עברה פלילית שדינה מאסר של חצי שנה וקנס של 10,000 שקלים, וכן עילה לתובענה אזרחית לפיצוי.פ/1515/19, הצעת חוק איסור השימוש בסמלים וכינויים נאצים, התשע"ג–2013. הצעה נוספת שהוגשה על ידי 17 חברי כנסת מסיעות שונות, מבקשת להרחיב את החקיקה הקיימת המאפשרת להגיש כתב אישום נגד מי שהשתמש בסמלים שפגעו ברגשות הציבור או בתקנת הציבור, ולכלול בה במפורש סמלים הנוגעים לשואה. זאת כדי לתמרץ את רשויות האכיפה להגיש כתבי אישום במקרים אלה.פ/1544/19, הצעת חוק הגנת סמלים (תיקון – פגיעה בזיכרון השואה), התשע"ג–2013. הצעות אלה עברו קריאה טרומית ואושרו בוועדת השרים לחקיקה.
צנזורה על האינטרנט
חברי הכנסת אמנון כהן ואברהם מיכאלי (ש"ס) הגישו הצעת חוק, שכבר הוגשה בעבר, המבקשת לחייב את ספקי האינטרנט לסנן כבררת מחדל את כל התכנים המועברים דרכם ברשת. הם מבקשים לשנות את המצב הקיים, על פי חוק התקשורת (בזק ושידורים) סעיף 4ט(ד), הקובע כי ספקי האינטרנט מחויבים להציע שירותי סינון רק למי שמבקש זאת במפורש. בנוסף על כך ההצעה מרחיבה את הטעמים שבעטיים יש לחסום תכנים ומוסיפה על פני העילות הקיימות הכוללות חומר תועבה, הסתה לגזענות, הימורים ומשחקי אלימות גם עידוד לעבריינות, ועידוד לשימוש בסמים.פ/1111/19, הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – חובת סינון אתרים פוגעניים), התשע"ג–2013. הטלת צנזורה אקטיבית על הרשת, בצירוף עילות רחבות ולא מוגדרות היא כמובן בעייתית ביותר. עם זאת, כדאי להזכיר, שישראל אינה המדינה המערבית היחידה שבה מתקיים דיון ציבורי ער בהצעות חוק כגון זו.ג'וני זילבר, "למה אסור לצנזר פורנו כברירת מחדל", הארץ, 23.7.2013 www.haaretz.co.il/captain/room404/1.2078618
הצעת חוק נוספת בהקשר של צנזורה על האינטרנט הגיש חבר הכנסת יריב לוין (ליכוד). לפי ההצעה, אם יש לקצין משטרה מוסמך יסוד סביר לחשד כי אתר אינטרנט משמש לביצוע עברה, וכי יש יסוד סביר לחשש שאתר האינטרנט ימשיך לשמש לביצוע העברה אם לא תוגבל הגישה אליו, רשאי הקצין לתת לספק אינטרנט "צו סגירה מנהלי" להגבלת הגישה לאתר אינטרנט זה. לפי ההצעה, מדובר באתרי הימורים או באתרים העוסקים בפרסומי תועבה שמעורבים בהם קטינים. הגדרת "אתר אינטרנט" שבחוק מדגישה כי הכוונה היא לאתרים הנמצאים בכל העולם ולא רק בתוך גבולות ישראל. עם זאת צריך לזכור שאפשר לתת צו רק לספק אינטרנט הנמצא בארץ.פ/1560/19, הצעת חוק הגבלת שימוש במקום לשם מניעת ביצוע עבירות (תיקון – הגבלת גישה לאתר אינטרנט ותיקונים שונים), התשע"ג–2013.
פרשת אילנה דיין וסרן ר' - ההלכה החדשה בדיני לשון הרע מגיעה לדיון נוסף בבית המשפט העליון
בפברואר 2012 התפרסם פסק הדין של בית המשפט העליון בערעור שהגישה העיתונאית אילנה דיין על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים.לסיפור המעשה כולו, ראו ההתייחסות בדוח מדיה מן השנה שעברה. תהילה שוורץ-אלטשולר, סוגיות בהקשר של חופש העיתונות, ישראל 2012. בתוך רפי מן ואזי לב-און (עורכים), דו"ח שנתי: התקשורת בישראל 2012 – סדרי יום, שימושים ומגמות, יוני 2013, עמ' 45-60. אריאל: המכון לחקר מדיה חדשים, חברה ופוליטיקה. החידוש המשפטי בפסק דין זה הוא כי עיתונאים יוכלו מעתה להתגונן מפני תביעת לשון הרע אם יוכיחו שעשו את הפרסום בתום לב בנסיבות שבהן מתקיימת "אחריות עיתונאית" לפרסם את הדברים. זאת, בלי צורך להוכיח משפטית אם הדברים היו אמת, כל עוד הפרסום עוסק בעניין ציבורי "משמעותי", והעיתונאי עשה את עבודתו קודם לפרסום על פי סטנדרטים של "עיתונות אחראית". בית המשפט הוסיף וקבע כי יראה בציות להוראות האתיקה העיתונאית אמת מידה לסבירות ההתנהלות של המפרסם.תהילה אלטשולר-שוורץ, "מסלול עוקף אמת-דיברתי", העין השביעית, 8.2.2012 http://www.the7eye.org.il/10065
באוקטובר 2012 החליט נשיא בית המשפט העליון לקיים דיון נוסף בפרשת דיין בהרכב
מורחב של תשעה שופטים בראשותו, וזאת משום שהשתכנע כי יש מקום לבחון שנית את ההלכה החדשה והחשובה שנפסקה בערעור. יובל יועז, "העליון יקיים דיון נוסף בתביעתו של סרן ר' נגד אילנה דיין", גלובס 3.10.12 www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000787928. ראו גם: דנ"א 2121/12 פלוני נגד ד"ר אילנה דיין אורבך (טרם פורסם, 25.12.2012). בדיון בעל פהאורן פרסיקו, "חיית האמת", העין השביעית, 7.4.2013 .www.the7eye.org.il/59375 שהתקיים באפריל 2013 טענו פרקליטיו של סרן ר' כי פסק הדין יוצר "מגה-הגנה" על עיתונאים והופך את הזכות לחופש ביטוי לזכות על, בעוד שהערך של אמת אובייקטיבית כתכלית חוק איסור לשון הרע כמו גם הזכות לכבוד האדם, הופכים חסרי הגנה. כאשר טענו פרקליטיה של דיין, בעניין העובדה שבתכנית עצמה סירבה דיין לשדר הבהרה או עדכון לגבי סרן ר', כי יש מקום לטפל בעניין באמצעות כללי האתיקה העיתונאית, תהה הנשיא גרוניס: "מי תאכוף את האתיקה - מועצת העיתונות?"
ההחלטה בדיון הנוסף לא ניתנה עד השלמת דוח זה, אולם יש להניח כי חוסר האמון שמביע נשיא בית המשפט העליון במנגנוני האתיקה העיתונאית והרגולציה העצמית של התקשורת, יתבטא בהחלטה. במקביל, הונחו על שולחן הכנסת שתי הצעות חוק פרטיות המנסות לעגן בחקיקה את ההלכה שנפסקה בערעור, שלפיה די ב"אמת לשעתה" כהגנה בתביעות לשון הרע.ראו: פ/4242/18, הצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון – המועד הקובע להגנת אמת הפרסום), התשע"ב–2012; פ/4409/18,הצעת חוק הגנה על עיתונאים במילוי תפקידם (תיקוני חקיקה), התשע"ב–2012.
מוצדק להזכיר שני הליכי לשון הרע שהסתיימו בשנת 2013 סביב סטטוסים ברשת החברתית פייסבוק, ומשמשים הוכחה נוספת למרכזיותו של המרחב הזה בשיח הציבורי. במובחן מן התחום של רגולציית התקשורת המשודרת בישראל, שנמצאת עדיין במבוכה ביחס להחלת הכללים על המדיום המקוון, דיני לשון הרע מתחילים להיות נדבך חשוב ביצירת כללי המשחק של השיח ברשתות החברתיות בפרט וברשת האינטרנט בכלל.ראו למשל תא (כ"ס) 5201/08 אבישי מתיה פרידלנד נגד עיריית כפר-סבא (טרם פורסם, 30.3.2011); תא (י-ם) 7667/03 יוסף נבות נגד אלי גור (טרם פורסם, 11.2.2008); 3498/06 תא (קריות) רמי מור נגד עופר איתח (טרם פורסם, 17.7.2011) ; תא (טב') 4780-11-08 טל צביאלי נגד מיכה שוורץ (טרם פורסם, 11.2.2011). הדבר מתבטא היטב בסכומי הפיצוי העצומים שתובעים מבקשים בתביעות דיבה (2.6 מיליון שקלים בעניין אם תרצו, 400 אלף שקלים בעניין חצרוני), כאשר תקרת הפיצוי ללא הוכחת נזק בחוק עומדת על חמישים אלף שקלים בלבד.סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע. מצד שני, עמדותיהם של שופטים נוטות באופן מובהק לכיוון התייחסות רחבת ראות של הזכות לחופש ביטוי ככוללת גם ביטויים קשים וקיצוניים, ולכיוון כפיית פשרות בין הצדדים.
החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בעניין "אם תרצו תנועה פשיסטית"
בשנת 2010 הגישה תנועת הימין "אם תרצו" תביעת דיבה ודרשה פיצויים בסך 2.6 מיליון שקל ממקימי קבוצת פייסבוק בשם "אם תרצו תנועה פשיסטית". בהמשך תוקן כתב התביעה ונוספו לו פרסומים נוספים בדף הפייסבוק של הקבוצה שעסקו באזכורים המשווים בין פעילות הקבוצה לפעילות הנאצים. בשנת 2013 נתן שופט בית המשפט המחוזי רפי יעקובי פסק דין שפתח במילים "מוטב היה להימנע מהגשת התביעה". בפסק הדין קובע השופט כי שם דף הפייסבוק ופרסום נוסף שבו נופלים תחת הגנת "הבעת דעה על עניין ציבורי" בחוק לשון הרע. הפרסום שכן חרג מגבול הסביר בעיני השופט, עסק בפנייה מעל דף הפייסבוק כלפי "אם תרצו", שבה שואל הכותב "סבו של אבי לא היה יהודי טהור, האם אוכל לצעוד בקבוצתכם מחר במסגרת צעדת ארגוני זכויות האדם?" לדעת השופט, בהקשר זה ייחס הכותב לתנועת "אם תרצו" אמונה בתורת הגזע הנאצית ולא רק פשיזם, ולפיכך פגע בשמה הטוב. השופט שב וכותב לאורך פסק הדין כי דיונים ציבוריים אינם צריכים להתנהל בבית המשפט אלא במרחב הציבורי, ומוטב להימנע מהגשת תביעות דיבה בהקשרים כאלה.
מעניין לציין שהשתלשלות ההליכים הביאה את הצדדים להגיש חוות דעת לבית המשפט, שאך מוכיחות את הקושי לקבל הכרעה משפטית טהורה בענייני לשון הרע בנוגע להבעת דעה בנושא פוליטי, ומחזקות למעשה את אמירותיו של השופט, שלפיהן מוטב לנהל דיונים בסוגיות פוליטיות במרחב הציבורי ולא המשפטי. מצד ההגנה הוגשו חוות דעת של פרופ' זאב שטרנהל בשאלה מהו פשיזם, של העיתונאי רוביק רוזנטל בשאלת המשמעות הלשונית של מילת הגינוי "פשיסט", ושל חוקר הדתות תומר פרסיקו בנושא מקורות ההשראה הרוחניים של מנהיגי תנועת "אם תרצו". עוד יש להעיר כי השופט לא פסק בנושא הנזק והפיצויים הואיל והצדדים הודיעו כי ממילא בכוונתם לערער לבית המשפט העליון על עצם ההכרעה, והשופט החליט לחכות עד שבית המשפט העליון יאמר את דברו.ת"א 42868-05-10 אם תרצו נ. רועי ילין ואחרים (טרם פורסם, 2.9.2013).
פשרה בסכסוך לשון הרע בין אורטל בן דיין ופרופ' אמיר חצרוני
בחודש אפריל 2013 נערך בתל אביב מפגן חברתי בשם "מצעד השרמוטות" שבו התלבשו נשים בבגדים חושפניים כדי למחות על הפקרה ואלימות נגד נשים. פרופ' אמיר חצרוני, מבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל, ביטא את סלידתו מן המצעד בפוסט שפרסם בפייסבוק. "גם אני עיינתי בתמונות ממצעד השרמוטות והגעתי למסקנה חד-משמעית, שגם אם חוטיני מתוח על פני תשעים ושישה קילו מתוחים פחות אינו בגדר הטרדה – עדיין מדובר במראה שמתאים יותר להצגה בערוצי נישה", כתב פרופ' חצרוני.www.facebook.com/permalink.php?story_fbid=10100968834015665&id=434075 בתגובה לכך פרסמה הפעילה החברתית אורטל בן דיין פוסט ארוך שבו כינתה את חצרוני בכינויים שונים כגון מכוער, מיזוגן ועוד, וכן כתבה כי הוא נאלץ "לכתת את רגליו בדרום תל אביב" ולשלם כסף כדי לספק את יצריו וכי "אף אחת לא מוכנה לגעת בו אפילו באמצעות קרני לייזר".www.facebook.com/ortidayan1/posts/100974053434652 בעקבות ההתבטאות הזו הגיש חצרוני תביעת דיבה נגד בן-דיין. כמו במקרה הקודם לעיל, גם כאן ביקש התובע סכום פיצוי גבוה של ארבע מאות אלף שקלים, אך הוא לא הסתפק בכך והגיש גם קובלנה פלילית.
הסוגיה המעניינת בסכסוך הזה היא האם הייתה בן דיין יכולה להשתמש בהגנת "אמת דיברתי" ולהוכיח כי חצרוני אכן משתמש בשירותי מין בתשלום. ואם לא, האם בנסיבות של פינג פונג של פוסטים תוכל להשתמש בהגנת "תום הלב בפרסום על עניין ציבורי" המאפשרת לטעון שגם אם הדברים לא היו אמת, הם נאמרו כביקורת לגיטימית במסגרת שיח ציבורי שאדם סביר איננו רואה בו אמירה עובדתית.ראו למשל תא 5358-09 נועם פדרמן נגד חברת שידורי קשת (טרם פורסם, 20.11.2011). פרשה זו לא הגיעה להכרעה אלא הסתיימה בפשרה שלפיה התנצלה בן דיין בפני חצרוני בסטטוס מיוחד בפייסבוק שבו כתבה כי הפרסום שלה "היה מוטעה לחלוטין" ופיצתה אותו בסכום לא ידוע.אורן פרסיקו, "בעתיד יימנעו מעלבונות", העין השביעית, 20.10.2013 www.the7eye.org.il/81964. יש לשער כי הפשרה הושגה בלחץ בית המשפט שלא ראה בעין יפה את עצם קיום ההליך.תא (י-ם) 5472-07-13 אמיר חצרוני נגד אורטל בן דיין (טרם פורסם, 16.10.2013).
צווי איסור פרסום והגנה על הביטחון: פרשת בן זיגייר
פרשת בן זיגייר התפרסמה בחודש פברואר 2013 תחילה כ"פרשת האסיר X". בן זיגייר היה אזרח אוסטרלי ישראלי שעבד עבור המוסד ונעצר ככל הנראה בשנת 2010 בחשד לפגיעה בביטחון המדינה. הוא נכלא בתא הכלא השמור ביותר בישראל, והתאבד בכלא כמה חודשים לאחר מכן. עם חשיפת הפרשה הסתבר כי כבר בשנת 2010 נעתרה נשיאת בית המשפט המחוזי באזור המרכז, השופטת הילה גרסטל, לבקשת פרקליטות המדינה ורשויות הביטחון להוציא צו איסור פרסום על זהותו של זיגייר וכל פרט אחר הקשור בפרשה (ובכלל זה עצם כליאתו, החדשות נגדו וכלל הנסיבות). כך קרה שגם דבר מעצרו ומאסרו וגם דבר מותו נאסרו למעשה לפרסום.
שלושה פרטים מעניינים נוגעים לצו – ראשית, שהוא ניתן לזמן בלתי מוגבל, שנית, שהוא כלל איסור לצטט מקורות זרים הנוגעים לפרשה (בדרך כלל ציטוט של מקורות זרים משמש את אמצעי התקשורת לצורך עקיפה של איסורי צנזורה וצווי איסור פרסום), ושלישית, שניתן צו נוסף האוסר על פרסום קיומו של צו איסור הפרסום עצמו (super injunction).
בחודש יוני 2010 פורסמו באתרYnet ובאתר "הארץ" ידיעות על קיומו של זיגייר ללא ציון שמו, אך הן הוסרו מיד בדרישת הצנזורה. הפרשה הגיעה שוב אל השיח הציבורי הישראלי בעקבות תחקיר שפורסם בעניינה ברשת הטלוויזיה האוסטרליתABC ב-12 בפברואר 2013. מיד לאחר שידור התחקיר הוא צוטט באתרי אינטרנט של עיתונים בעברית (גלובס, הארץ ו-וואלה!) אך האזכורים הוסרו לאחר שצו איסור הפרסום נשלח ישירות לאתרים אלה. כדאי להזכיר שכל פרסום כזה ברשת, גם אם נמחק בהוראה שלטונית, איננו נעלם כליל אלא נשמר בזיכרון המטמון של מנועי החיפוש, ובשלב הבא הופצו עותקים של הפרסומים האלה ברשתות החברתיות, בבלוגים ובאתרי חדשות מחוץ לישראל.עידו קינן, "שמים X על התחקיר האוסטרלי", העין השביעית, 12.2.2013, www.the7eye.org.il/39409 יממה לאחר פרסום הפרשה, ב-13 בפברואר, צומצם צו איסור הפרסום, והאיסור לצטט מקורות זרים בנוגע לפרשה בוטל. מאוחר יותר באותו היום ניתן היתר לפרסם פרטים מסוימים מן הפרשה, ורשויות הביטחון הוציאו הודעה רשמית לציטוט שבה נאמר כי אכן מדובר באזרח ישראלי שהוחזק בכלא בזהות בדויה, אך הוא ייצגו אותו עורכי דין וההליכים בעניינו עברו דרך כל הגורמים המתאימים במערכת המשפט, ואף משפחתו ידעה על מעצרו ומאסרו.נעמה כהן-פרידמן, "ישראל מודה: כלאנו בזהות בדויה, תיבדק רשלנות", Ynet, 13.2.2013 www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4344794,00.html.
פרשת בן זיגייר מוכיחה למעשה את היעדר תוקפה בפועל של הצנזורה הצבאית בישראל. מאז הכרעת בג"ץ בעניין שניצר בשנת 1989, שלפיה אין לאפשר מניעה מוקדמת של ביטוי אלא בהתקיים ודאות קרובה לפגיעה "קשה או ממשית" בביטחון המדינה ובשלום הציבור, והסכמי הצנזורה למיניהם – הצנזורה הפכה לכלי לא אפקטיבי לחסימת ביטוי. יתרה מזאת, בשנים האחרונות משמשת הצנזורה הצבאית מעין גוף מאזן למי שמבקש להסתיר מידע מעיני הציבור, והתבטאויותיה של הצנזורית הנוכחית, תת-אלוף סימה וקנין גיל, מלמדות על גישה ליברלית ובעיקר מפוכחת בנוגע לגבולות היכולת של הצנזורה. במצב דברים כזה, השארתן בתוקף של תקנות ההגנה (שעת חירום) הקובעות את הסדרי הצנזורה הדרקוניים, היא גם מיותרת וגם משמשת כתעודת עניות לדמוקרטיה בישראל.
מצד שני, השימוש ההולך וגובר בטכניקה של צווי איסור פרסום כאמצעי חליפי למניעה מוקדמת של ביטוי הוא מטריד. אכן, צווי איסור פרסום מוצאים על ידי שופט ולא על ידי סמכות מנהלית-צבאית, ולכן גם אפשר לערער עליהם בערכאה גבוהה יותר. אבל ראוי לשים לב שלמעשה בסעיף 70 לחוק בתי המשפט, שמכוחו מוצאים צווי איסור פרסום, אין כל התייחסות לעניינים ביטחוניים כשלעצמם. הסעיף קובע כי "בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, או פרט אחר מפרטי החקירה, אם הדבר עלול לפגוע בחקירה שעל פי דין".סעיף 70(ה) לחוק בתי המשפט. מטרת הסעיף אינה להרחיק מעין הציבור פרשיות ביטחוניות (כגון הפצצה אפשרית של חיל האוויר במדינת אויב- דוגמת הפצצת הכור בסוריה)או להתמודד עם כתבי אישום שכבר הוגשו נגד סוכני מוסד.
פעמים רבות מבקשות רשויות הביטחון צווי איסור פרסום כאשר הקשר בין הפרשה לבין חקירה על פי דין הוא קלוש. הבקשה לצו איסור פרסום ניתנת במעמד צד אחד, בלי שהשופט יכול לבחון את אמיתות הדברים שמוגשים לו הלכה למעשה, לשמוע את עמדתם של עיתונאים העוסקים בעניין או של מי שמתנגד למתן הצו. כמו כן, הפרקטיקה ההולכת ותופסת תאוצה, לדרוש איסור פרסום על עצם קיומו של הצו, מאיינת למעשה את היכולת לערער עליו.
סעיף 70 לחוק בתי המשפט מנוסח בצורה רחבה הרבה יותר מאשר הכללים שנקבעו על ידי בית המשפט ביחס לצנזורה ("עלול לפגוע בחקירה" מול "ודאות קרובה לפגיעה קשה או ממשית"), ודבר זה הופך את הכלי של צווי איסור פרסום לפוגעני לא פחות מזה של הצנזורה. גם העובדה שלפיה צווים כאלה אינם מוגבלים בזמן לפי החוק, מאפשרת לשופטים להעניק את הצו לתקופה בלתי מוגבלת, או לתקופות זמן מופרכות של חודשים ושנים. דבר זה, כאשר המידע בכל זאת זולג אל הרשתות החברתיות, הופך את קיומו של הצו לפארסה ואת לשון החוק לחוכא ואיטלולא.
נוסף על כך, בדיון בנושא צווי איסור פרסום שהתקיים בכנס של לשכת עורכי הדין בדצמבר 2013 אמרה אורלי בן ארי, המשנה לפרקליט מחוז המרכז, כי צווי איסור פרסום בפרשות ביטחוניות מועברים אל הצנזורה לצורך אכיפתם, ואינם מועברים ישירות אל העיתונים. זהו מצב בלתי נסבל, הואיל ואם אין מקום להטיל צנזורה מכוח תקנות ההגנה, אין מקום גם להפוך את הצנזורה לזרוע האכיפה של צווי איסור הפרסום. אכיפתם של אלה אמורה להתבצע באמצעות סנקציה פלילית בתוך חוק בתי המשפט ובאמצעות פקודת ביזיון בית משפט, ולא באמצעות החקיקה הדרקונית של הצנזורה.
כעולה מן האמור, יש לבצע חשיבה מחודשת הן על הסדרי הצנזורה והן על צווי איסור הפרסום בעניינים ביטחוניים. זאת, גם בהיבט הנורמטיבי של מחויבות לעיתונות חופשית ולמימוש הזכות לחופש ביטוי וגם בהיבט המעשי של היכולת לאכוף את מימושם של צווים כאלה. הסדר אפשרי יכול להיות הוצאתה של הצנזורה מתוך הצבא והעברתה לפורמט של גוף אזרחי מייעץ למשרד ראש הממשלה, בד בבד עם הגבלת משך הזמן שניתן לאפשר למתן צו איסור פרסום, חקיקה של סעיף מיוחד העוסק בצווים בנושאים ביטחוניים, והפיכת "נציב הצנזורה" האזרחי לגוף מייעץ לבתי המשפט בצווים בנושאים אלה.
פרשת זיגייר מלמדת בנוסף על יחסי מקבלי ההחלטות עם המדיה החדשה והמדיה הישנה. מצד אחד, הניסיון לפרסם את הפרשה וגם הניסיון להטיל עליה חיסיון התנהלו במישורים מסורתיים. בעקבות הדיווחים הפנו חברי הכנסת דב חנין, זהבה גלאון ואחמד טיבי שאילתות בנוגע לפרשה לשר המשפטים במהלך דיון בכנסת, תוך שהם נסמכים על החסינות הפרלמנטרית שלהם. שאילתות אלה, שודרו בטלוויזיה בערוץ הכנסת המעביר את דיוני הכנסת באופן ישיר, והיו במידה רבה הגורם הראשון שפרסם את הדבר ואפשר לכלי התקשורת האחרים לצטט אותו. כאשר ראש הממשלה הבין את גודל הפארסה הוא ביקש לכנס את "ועדת העורכים" לפגישה עם ראש המוסד כדי לדרוש מחבריה למנוע את פרסום הפרשה. ועדת העורכים היא גוף עוקף צנזורה צבאית, שאפשר באופן מסורתי למדינה לייצר צינור תקשורת ישיר עם עורכי העיתונים כדי למנוע פרסום מידע. ועדת העורכים אינה רלבנטית כשאין מדובר בצנזורה. מעבר לכך, הפרסומים ברשתות החברתיות ובבלוגוספירה שיקפו בדיוק את חוסר התוחלת שבעבודה הישירה מול עורכי העיתונים המסורתיים.
מצד שני, אף שהפרשה אכן התגלגלה בצורה משמעותית באמצעי התקשורת החדשים, קשה שלא לתהות כיצד, בעידן הדיגיטלי, לא דלף המידע מאז שניתן צו איסור הפרסום באמצע שנת 2010 עד תחילת 2013. כפי שכתב חנוך מרמרי: "טעות היא לזלזל במערכת הביטחון. מוביליה מתקשים אמנם להפנים את השינויים הגדולים בחברה האזרחית, ובמיוחד ביקום התקשורתי, אבל בענייני חשאיות הם מבינים. דווקא מתוך כבוד לקהילה הזו, לא נכון יהיה לפרש את התנהגותה כרצף של מחדלים ומעשי איוולת... יש כאן תפיסה אסטרטגית יעילה למדי, חסינה בפני שיני הזמן, הגורסת בפשטות: למה לשחרר את מה שאפשר לחסום?"חנוך מרמרי. "סיפור נהדר", העין השביעית, 17.2.2013 . www.the7eye.org.il/41946
המדינה חייבת לשמור על סודותיה. על כך אין חולק. מצד שני, הדיון הציבורי הוא ליבת החיים של משטר דמוקרטי. בלעדיו, אין יכולת לבקר את מעשי השלטון, לחשוף מחדלים ולהפיק לקחים. בכל הנוגע לענייני צבא וביטחון, המתח בין שני אלה התקיים מאז ומתמיד. אלא שקיימת נטייה שלטונית ברורה להפריז בחשיבות הערך הביטחוני של מידע, גם כאשר מדובר בפרטים שעשויים בסך הכול להביך את הממשלה או לחשוף כישלונות של בעלי תפקידים שלטוניים. לכן ברורה החשדנות הציבורית כלפי ניסיונות הסתרה של מידע, גם כאשר ייתכן ומדובר בפרשת ריגול מהחמורות שידעה ישראל.להרחבה: שוורץ אלטשולר, תהילה. 2013. המדינה חייבת לשמור על סודותיה. המכון הישראלי לדמוקרטיה (13.2.2013). אם שצף המידע ברשת, שאנו מרבים להתהדר בו, הוא אמת ולא אחיזת עיניים, נדרש כאן שינוי תפיסתי עמוק. פוליטיקאים ושופטים נדרשים להבין שצווי איסור פרסום ללא הגבלת זמן הופכים בסופו של דבר לפארסה. אבל אחריות מוטלת גם על עיתונאים. הם צריכים להפנים שצווי איסור פרסום ללא הגבלת זמן, הם החלטה שדגל שחור מתנוסס מעליה. לא משום שיתגלו במוקדם או במאוחר, אלא משום שבחברה המחויבת לעקרונות של שקיפות וסדרי שלטון תקינים, מקומם לא יכירם. תפקידה של העיתונות הוא להיאבק על הזכות לפרסם מידע ולא להיכנע לצווים ולשבת ולהמתין עד שהטלוויזיה האוסטרלית והרשתות החברתיות ייכנסו לפעולה. אי אפשר לסמוך על עצם קיומה של הטכנולוגיה. מאחורי הטכנולוגיה נמצאים אנשים. חלקם, אנשי ממסד, ימשיכו לנסות להסתיר מידע. אחרים צריכים להיות אלה שעבורם שקיפות היא חלק מן הדי-אן-אי הקיומי.
צווי איסור פרסום והגנה על שמות חשודים
אדם שעסק במקצוע טיפולי נעצר בחשד לביצוע מעשה מגונה בילדה בת שש בעת שטיפל בה. בית משפט השלום הורה על איסור פרסום של כל פרט מפרטי התיק באפריל 2012. משהסתיימה החקירה החליטה הפרקליטות שלא להגיש כתב אישום בשל היעדר ראיות מספיקות. על החלטה זו הגישה הקטינה ערר לפרקליט המדינה, ובמקביל עתרה לבית משפט השלום להסיר את איסור הפרסום הכולל שהוטל על הפרשה, כך שהיא תפורסם בלי שיוזכר שמו של החשוד או כל פרט מזהה שלו. השופט צחי עוזיאלי, שופט בבית משפט השלום, הסכים. החשוד ערער לבית המשפט המחוזי והשופט ציון קאפח דחה ודחה את ההחלטה כדי לראות מה יחליט פרקליט המדינה.
בסופו של דבר החליטה הפרקליטות לסגור את התיק. כעת הצטרפו גם אמצעי תקשורת לבקשה להתיר את הפרסום. השופט קאפח הפך את החלטת בית משפט השלום וקבע כי בנסיבות המקרה הכף נוטה לאסור פרסום של כל פרטי הפרשה. הוא סבר שאם לדעת רשויות החקירה ממילא אין ראיות מספיקות להעמדה לדין, אזי גם אין עניין ציבורי בחשיפתו של אירוע שכלל לא ברור אם התרחש. לבסוף קבע השופט קאפח:
"אנו חיים בעולם אינטרנטי. כיכר העיר חלפה לה מן העולם ובמקומה באה הכיכר הווירטואלית. אם יותר פרסום האירוע, שספק אם היה, על נקלה ניתן יהיה לקשור בין העורר לבין האירוע הן משום שהעורר מצוי במעגל מקצועי מצומצם והן משום שרבות הן הדרכים לעקוף, במישרין או בעקיפין, את הצו האוסר פרסום השם. ניתן לעשות כן באמצעות תגוביות אלמוניות (טוקבקים), פורומים, פייסבוק, טוויטר ועוד".ע"ח 46171-04-12 מיום 6.11.2012.
על החלטה זו הגישו הקטינה וכן אמצעי תקשורת ערעור לבית המשפט העליון. הסיפור הוא מעניין כי ככל הנראה הקטינה היא בתו של מי שמשמש בתפקיד ניהולי בחברת התקשורת שהגישה את הערעור (כך לפי פסק הדין עצמו).
בית המשפט העליון ניתח את עקרונות היסוד העומדים על הפרק במקרה של צווי איסור פרסום על שמות חשודים או על פרטי חקירה. מצד אחד נמצא עקרון-העל בדבר פומביות הדיון בבית המשפט, המשתלב בתפיסה הרחבה הרואה בחופש הביטוי ובזכות הציבור לדעת עקרונות יסוד העומדים בבסיס המשטר הדמוקרטי. מצד שני עומדות זכויות האדם לכבוד, לשם טוב ולפרטיות. כנגזרת של הזכות לחירות עומדת לכל אדם חזקת החפות כל עוד לא הואשם והורשע. בית המשפט הדגיש כי נקודת האיזון הנורמטיבית בין הזכויות המתנגשות היא שעקרון פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת הם הכלל, והם ייסוגו אחור מפני הצורך להגן על שמו הטוב ופרטיותו של חשוד בהתקיים נסיבות חריגות, הקבועות בסעיף 70(ה1)(1) לחוק בתי המשפט, שזו לשונו: "בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום או פרט אחר מפרטי החקירה, אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור ובית המשפט סבר כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני העניין הציבורי שבפרסום; הורה בית המשפט על איסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, יפקע האיסור עם הגשת כתב האישום נגד החשוד, אלא אם כן קבע בית המשפט אחרת".
בית המשפט הדגיש כי לפי הסעיף יש להעניק צו איסור פרסום רק כאשר החשוד הראה שעלול להיגרם לו "נזק חמור" כתוצאה מן הפרסום (למשל בהתחשב באופי עיסוקו, נסיבותיו האישיות, האם הוא איש ציבור, האם יש לו ילדים קטנים או עבר פלילי רלבנטי, סוג העברה ועוד). בנוסף לכך בית המשפט צריך להשתכנע שאכן ראוי להעדיף את מניעת הנזק החמור על פני העניין הציבורי שבפרסום, בהקשר הספציפי (למשל, מהם המעשים שהחשוד נחשד בהם, האם יש בפרסום כדי להעמיד את הציבור על המשמר ולמנוע פגיעות נוספות, האם הפרסום יעודד קורבנות נוספים להתלונן). החלטת השופטים הייתה להפוך את קביעת בית המשפט המחוזי ולאמץ את החלטת בית משפט השלום, כלומר לאפשר פרסום פרטי העניין ללא פרטים מזהים בנוגע לחשוד.
היבט מעניין וחשוב בפסק הדין הוא שיקול נוסף שבית המשפט העלה לגבי ההחלטה מתי להעניק צו איסור פרסום. שיקול זה נוגע לשאלה עד כמה פרטי הפרשה זכו לפרסום לפני הגשת הבקשה, ועד כמה יש לחשוש מהפרת הצו ברשת האינטרנט.
השופט עוזי פוגלמן הקדים וכתב כי גם אם יש הטוענים שבעידן הדיגיטלי נשחקה האפקטיביות של מוסד צו איסור הפרסום ופחת הטעם בהוצאת צווים כאלה, נקודת המוצא היא כי חובה על כל אדם לקיים את צו בית המשפט, ואין להפריז בחשש שצווי איסור פרסום יופרו כעניין שבשגרה. זאת, הואיל ועיקר תשומת הלב של גולשי האינטרנט נמצאת באתרי התוכן הממוסדים שממילא מכפיפים עצמם לצווים אלה ללא ערעור. עם זאת, השופט פוגלמן מודע לכך שכאשר מדובר בפרשות המעוררות תהודה נרחבת במיוחד, כל שופט חייב להבין שעצם הצאת צו איסור הפרסום לא תמנע מן המידע להפוך לנחלת הכלל. באותם מקרים מיוחדים וחריגים ייתכן שתידרש חשיבה אחרת. וכך כתב השופט פוגלמן: "האם מן הראוי שבית המשפט יביא במניין שיקוליו את האפשרות שצו איסור פרסום יופר בשוקלו אם לאסור פרסום של פרטים נוספים, עד כדי הטלת איסור פרסום על פרטי הפרשה כולה? להשקפתי יש להשיב לשאלה זו בחיוב".ע"פ 8225/12 חברה פלונית נגד פלונית (טרם פורסם, 24.2.2013) elyon1.court.gov.il/files/12/250/082/m03/12082250.m03.htm
פסק דין זה, שניתן זמן קצר לאחר התפוצצות פרשת בן זיגייר, ללא ספק מתכתב עם הפרשה ומפיק ממנה לקחים. מעבר לאתגרים שמעמיד הצורך להגן על ביטחון המדינה, האינטרסים של הגנה על כבודם של חשודים, פרטיותם ושמם הטוב ועל אפקטיביות של חקירה, גם הם ראויים להגנה. עם זאת, המצב שנוצר הוא אינפלציה במתן הצווים מול היעדר אכיפה כמעט מוחלט על הפרתם. יש מקום לבחון את המציאות המשתנה והאפקטיביות הפוחתת של צווי איסור הפרסום כפי שיש לבחון מחדש פרדיגמות נוספות בתחום של דיני התקשורת. חלק מבחינה זאת עשוי להיות צמצום דרמטי במתן הצווים וחלק אחר בדמות פעילות לא פורמלית מול תאגידי הענק של הרשת (גוגל ופייסבוק) כדי לבקש מהם להסיר פרסומים אף שאין לישראל תחולה טריטוריאלית על אכיפתם.
במערכת הבחירות האחרונה לכנסת ה-19, התחדד ביתר שאת הצורך להתאים את חוק הבחירות (דרכי תעמולה) התשי"ט–1959 לעידן הדיגיטלי. כמו כן עלתה השאלה האם יש מקום לשקול מחדש את הצידוק לשידור תשדירי תעמולה או לשנות את מתכונתם, לנוכח התעצמות זירת האינטרנט והיעדר כפיפותה לחוקי הבחירות.ראו: דנה בלאנדר. תעמולת הבחירות בטלוויזיה: חבל על הזמן???. המכון הישראלי לדמוקרטיה, 15.1.2012. ; תהילה שוורץ-אלטשולר, תעמולת בחירות אסורה. המכון הישראלי לדמוקרטיה, 29.10.2012.
על הצורך בעדכון חוקי התעמולה כתבנו כאן בשנה שעברה,תהילה שוורץ-אלטשולר, סוגיות בהקשר של חופש העיתונות, ישראל 2012. בתוך רפי מן ואזי לב – און (עורכים), דו"ח שנתי: התקשורת בישראל 2012 – סדרי יום, שימושים ומגמות, עמ' 45-60. אריאל: המכון לחקר מדיה חדשים, חברה ופוליטיקה ואולם הואיל והבחירות התקיימו רק בינואר 2013, וכן התקיימו גם בחירות מקומיות – מוצדק להקדיש כמה מילים לסוגיות שלא נדונו בשנה שעברה, בעיקר משום שסיכום האכיפה של שידורי התעמולה התבצע החל מסוף ינואר 2013.
איסור לשדר את צילומי ראשי הרשימות מצביעים
יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית, השופט אליקים רובינשטיין, אסר בינואר 2013 לשדר בערוצי התקשורת את הצילומים המראים את הצבעתם של ראשי הרשימות, בעקבות שידור צילום ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בקלפי כשהוא מחזיק בידו פתק הצבעה של מח"ל. הודעתו של רובינשטיין הגיעה בעקבות פנייתה של מרצ. השופט כתב בהחלטתו כי תחילה סבר ששידור חד פעמי של ההצבעה הוא בעל ערך חדשותי, אך משהדבר נשנה אין מנוס מהוצאת צו כללי להפסקת שידורם של סיורי ראשי רשימות המועמדים ובכיריהן, מכיוון שמדובר בתעמולת בחירות אסורה.אריק בנדר, "הצבעותיהם של ראשי הרשימות נאסרו לשידור", 21.1.2013, NRG, www.nrg.co.il/online/1/ART2/430/973.html; גדעון אלון, "אם בוחרים, לא מצלמים", ישראל היום, 23.1.2013, www.israelhayom.co.il/site/newsletter_article.php?id=26105.
הפרות של חוקי התעמולה ברשות השנייה לטלוויזיה ורדיו
במהלך מערכת הבחירות לכנסת ה-19 נדונו מספר הפרות של חוקי התעמולה ברשות השנייה. מדוח שערכה נציבות פניות הציבור ברשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, עולה כי במהלך מערכת הבחירות האחרונה הגיעו אל הנציבות ברשות כ-150 תלונות על תכנים ששודרו באמצעי התקשורת שעליהם מפקחת הרשות.
כ-15 אחוז מכלל התלונות נמצאו מוצדקות ונפתחו הליכי הפרה נגד הזכיינים.www.rashut2.org.il/news_inner.asp?catid=58&pgid=82799&ShowPage=4&from=NewsLobby&stts=0&D=1¤tpage=7 חוק התעמולה אוסר תעמולת בחירות ברדיו ובטלוויזיה בחודשיים שלפני הבחירות, למעט בתשדירי הבחירות שמפיקות המפלגות ומשודרים בשלושת השבועות טרם הבחירות. בחודשים אלה נשלחו לערוצי הרדיו והטלוויזיה הנחיות מפורשות על ידי מנכ"לית הרשות השנייה דאז, איילת מצגר, שקראו להם להימנע מלאפשר העברת מסרים תעמולתיים.
הפרה אחת, לדוגמה, אירעה בתכנית "זמן מיסטיקה" (ערוץ 10) ששודרה בסוף נובמבר, שבה הוחלט לבדוק את היציבות הפוליטית של מפלגת "עם שלם" של הרב חיים אמסלם. המנחה גיל זוהר הציגה את משנתו של אמסלם בתחילת התכנית – "הרב חיים אמסלם מבטיח לבוחריו לפעול למען קירוב לבבות ושוויון בנטל הלאומי, ולהיאבק בגזענות ובאפליה דתית [...] בואו נבדוק האם הוא יזכה לתמיכת הציבור". המיסטיקניות ניבאו לרב הצלחה גדולה. הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו מצאה שהשידור הוא תעמולת בחירות אסורה.רותי לוי, "כבוד הח"כ, שיחקת אותה, תצליח בגדול", כלכליסט, 20.1.2013 www.calcalist.co.il/marketing/articles/0,7340,L-3593409,00.html.
הגשת קובלנה פלילית על הפרת חוקי התעמולה – אילנה דיין ודויד גרוסמן
ב-21 בינואר 2013, עשר שעות לפני פתיחת הקלפיות לבחירות הכלליות, עלתה מהדורה של תכנית התחקירים "עובדה" לאוויר בערוץ 2. התכנית כללה ראיונות עם מועמדים פוליטיים לבחירות וכן ריאיון עם הסופר דויד גרוסמן. אחד מצופי התכנית, בועז ניצן, הגיש תלונה על שידור התכנית ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט אליקים רובינשטיין. ניצן טען שהתכנית הייתה תעמולה ברורה לטובת מפלגת מרצ. חברת "שידורי קשת" טענה בתגובה, כי בתכנית שודרו ראיונות ונאומים של שורת מועמדים מכל קצווי הקשת הפוליטית. הריאיון עם גרוסמן, הוסיפה קשת, עסק בהשקפת עולמו בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני ולא הייתה בו תמיכה במועמד כלשהו. השופט
רובינשטיין סבר כי הקו המבדיל בין סיקור חדשותי לגיטימי לבין תעמולה הוא דק. הוא ציטט את דברי קשת, שלפיהם התכנית "נועדה לסייע לצופים לקבל החלטה מושכלת ביום הבחירות, והכול תוך הצגה מאוזנת והגונה של השקפות עולם שונות המתחרות על קולו של הצופה".
על כך כתב רובינשטיין" :לשיטת המשיבה עצמה התכנית נועדה להשפיע על הבוחרים, אף כי תוך הצגת המגוון בפניהם, והרי לכל אחד מנציגי הרשימות שרואיינו היה מסר 'אנא הצביעו בעבורנו', ויהא נוסח דבריהם אשר יהא, מדובר בתעמולת בחירות". לכן, סבר כי "לא הייתה תכנית זו אמורה להיות משודרת כל עיקר", וקבע כי התכנית מהווה הפרה של סעיף 129 לחוק הבחירות האוסר תעמולת בחירות בערב פתיחת הקלפיות וביום הבחירות, חייב את קשת בתשלום הוצאות בסך 10,000 שקל, וקבע שהחלטתו תועבר ליועץ המשפטי לממשלה ולרשות השנייה.איתמר לוין, "השופט אליקים רובינשטיין קובע: תעמולת בחירות אסורה ב'עובדה'", News1 21.3.2013. www.news1.co.il/Archive/001-D-324508-00.html
בעקבות הכרעתו של רובינשטיין החליט ניצן להגיש קובלנה פלילית נגד ד"ר אילנה דיין ושידורי קשת. דיין וקשת טענו כי סעיף 129 לחוק הבחירות אינו סעיף שהפרתו היא עברה פלילית. אם יסכים בית המשפט לדון בקובלנה ולא ידחה אותה על הסף, יהיה על יושבי-ראש ועדת הבחירות המרכזית בעתיד להיות מודעים למשמעות הרחבה של החלטותיהם.חנוך מרמרי, "גרוטאות בחלל", העין השביעית, 5.8.2013, www.the7eye.org.il/7396
אכיפת תעמולת בחירות בקריצה
לסיכום החלת חוקי התעמולה בבחירות בשנת 2013, אפשר לומר כי השופט רובינשטיין, כיו"ר ועדת הבחירות המרכזית, היה מאוים משני צדדים שונים. מצד אחד שוטו של בג"ץ הפך החלטות שלו בדבר פסילת שני תשדירים של מפלגת בל"ד ושל עוצמה-לישראל. נגד שתי ההחלטות הללו עתרו הסיעות והאגודה לזכויות האזרח לבג"ץ אשר הפך את החלטתו של רובינשטיין.
מהצד האחר, רובינשטיין נדרש להיזהר משוטה של רשת האינטרנט אשר מעמידה את דיני הבחירות באור מגוחך. מאז תחילת מערכת הבחירות הנוכחית עלו קולות הקוראים לאוורר, שלא לומר לבטל, את חוקי תעמולת הבחירות, בעיקר בשל מגרש המשחקים העקום שהם מייצרים בעידן שבו אפשר לצפות בכל תוכן, גם כזה שנפסל לשידור, ברשת. אכן, כבר לפני עשור קרא השופט מישאל חשין, בתפקידו אז כיו"ר ועדת הבחירות, לתקן את החוק. את הקריאה המשיכה השופטת ביניש בשנת 2006 והשלים נשיא בית המשפט העליון גרוניס.
למגרש המשחקים העקום יש בהקשר של התעמולה השלכות רחבות בשני היבטים. ראשית, אפשר לחשוד שהקושי לאכוף את הסעיפים העוסקים באיסורי תעמולה בטלוויזיה מקרין על העדר כבוד כללי להוראות החוק כולן. חוק התעמולה הפך לאסקופה נדרסת לא רק בהיבטי התעמולה בטלוויזיה, אלא בכל היבט שהוא: השתתפות של אמנים באספות בחירות, ניכוס צה"ל לקמפיין התעמולה, התעלמות מן החובה לייצר שקיפות מאחורי סקרים ומאחורי מודעות ועוד. שנית, נראה שהשופט רובינשטיין הבין את המלכוד שהיה נתון בו, בין שוט בג"ץ לשוט הרשת. הבחירה הטבעית שלו להתמודד עם המלכוד הייתה עשויה להיות התערבות מצומצמת מאוד. והנה, בעוד שוועדת הבחירות לכנסת ה-18 פרסמה חמש החלטות (קובץ ההחלטות של ועדת הבחירות לכנסת ה-18, שכולן אגב דחיית בקשות לאסור פרסומים שונים), פרסמה ועדת הבחירות לכנסת ה-19 33 החלטות. כלומר, בבחירות אלה ביטא רובינשטיין גישה מתערבנית. אלא שכדי להתמודד עם שוט בג"ץ מחד ושוט הרשת מאידך, חלק חשוב מן ההחלטות משקף מנגנון יישוב סכסוכים אלטרנטיבי, מרוכך וקו-רגולטורי.
ההחלטה בעניין תשדיר הבחירות של "מפלגת הכלכלה", שבו נראתה אישה מתפשטת, באה לאחר דין ודברים עם חברי הרשימה, שהוביל את החברים להסיר את המשדר בעצמם. הסרת תשדיר "כוכבית הגיור" של ש"ס התבצעה באותה טכניקה בדיוק, וגם לאחר שסיעת הבית-היהודי הפרה צו מניעה מפורש שלו בדבר האיסור לנכס לעצמה את הצבא במסגרת הקמפיין, הסתפק השופט ב"דמי כפרה" של 10,000 שקל לעמותה אזרחית.
הסדרים אלטרנטיביים אלה משקפים עמימות ומטרידים. העמימות היא קונסטרוקטיבית: מחד, ועדת הבחירות נחשפה ללחץ ציבורי ופוליטי להתערבות והתקשתה לעמוד בו. מאידך, פסילת תשדירים ותכנים אחרים היא בלתי אפשרית מבחינה דמוקרטית ופרקטית כאחד. אולם לדינמיקה המשתקפת במערכת היחסים בין ועדת הבחירות לבין הרשימות יש גם מחיר חברתי ודמוקרטי גדול. היא גורמת לכך שהחלטות כבדות משקל ביחס לגבולות חופש הביטוי, דווקא בזמן מערכת הבחירות לכנסת, מתקבלות ללא אפשרות לייצר בהן דיון משפטי של ממש. קשה להתעלם מהתחושה שמתעצבת כאן "רגולציה אפורה" ולא רשמית, רגולציה שנשענת על איום מוסווה בפסילה, ועל ניסיון למנוע מעורבות של גורמים נוספים. בטווח הארוך היא גם מערערת את מידת האמון בכשירותו של גוף הפיקוח.תהילה שוורץ-אלטשולר, "רגולציה בקריצה", העין השביעית והמכון הישראלי לדמוקרטיה, 19.1.2013. קובץ נהלים והחלטות - ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-19 ולראש הממשלה: www.bechirot.gov.il/elections19/heb/law/Decisions19.aspx.
הבחירות המקומיות – התעמולה לרשות המקומית לא שודרה בערוצי 2 ו-10
ביולי 2013 פנה עו"ד שמעון חזן, מתמודד לראשות עיריית חולון, למחלקות השיווק של ערוץ 10 ושל זכייניות ערוץ 2 (רשת וקשת), בבקשה לרכוש משבצות פרסום לצורך העלאת סרטוני תעמולה מטעמו. בקשתו של חזן נדחתה, בנימוק שהדבר מנוגד להוראות חוק הרשות השנייה. חזן הגיש עתירה המערערת על החלטת הרשות וטען כי האיסור על פרסום מועמדים בטלוויזיה המסחרית מונע חשיפה נאותה למועמדים חדשים ומסייע הלכה למעשה לראשי הערים המכהנים להישאר בתפקידם. "כראש רשימה חדשה בעיר חולון, המתמודדת מול ראש עיר מכהן מזה למעלה מעשרים שנה, המופיע בערוצי התקשורת בזכות יחסי הציבור והמשאבים העצומים העומדים לרשותו, נמנעת מהעותר הזדמנות שווה בהתמודדות", נכתב בעתירה.אופיר דור, "עתירה לבג"ץ: חוק איסור פרסום בטלוויזיה למתמודדים בבחירות העירוניות- לא שיוויוני", כלכליסט, 7.7.2013 www.calcalist.co.il/marketing/articles/1,7340,L-3606976,00.html.
במסגרת העתירה נטען כי יש לפרש את החוק הקיים כמתיר שידורי תעמולה בטלוויזיה עד 60 יום טרם קיומן של הבחירות. כל פרשנות אחרת, כך נטען, תוביל לפגיעה בחופש הביטוי ובזכותו של חזן לשוויון. לחלופין נטען כי ככל שהחוק אוסר על שידורי תעמולה לפני "תקופת 60 הימים" – הרי שמדובר בחקיקה אנכרוניסטית, ויש לבטלהּ. בית המשפט פסק שאי אפשר לקבל פרשנות זו בגלל שאין זה מתיישב עם לשון החוק ומשום שאין זה עונה על התנאים שנקבעו בס' 46(א)(3) לחוק הרשות השנייה. עתירתו נדחתה מחמת העדר עילה ומחמת אי צירוף משיבים.בג"ץ 4855/13 שמעון חזן נ' הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו (טרם פורסם, 7.8.2013).
סיכום: הצורך לשנות את החוק
האירועים השונים בשנת 2013 שהצגנו בנוגע להפרת דיני הבחירות ממחישים את העובדה כי מערכת הבחירות כיום מתקיימת בתנאים שונים מאלו שהיו בעת חקיקת דיני הבחירות. דיני הבחירות נשחקים ממערכת בחירות אחת לשנייה וגבולות המותר, האסור והאפשרי לאכיפה היטשטשו. לאורך השנים אפשר למצוא התבטאויות מצד ועדת הבחירות בדבר הצורך בשינוי. השופט אליהו מצא אמר כי "האיסור הקבוע בסעיף 5(א)(1) הפך לאות מתה, לא רק על-פי לשונו אלא גם על-פי רוחו המקורית; והגיעה השעה לבטלו. ככל שדרושה הטלת מגבלה כלשהי על השימוש בערוצי השידור לתעמולת בחירות - וכשלעצמי, אני מפקפק בעצם הצורך בקיומה של מגבלה כזאת - יש להצר את גבולותיה ולהתאימה לעקרונות היסוד, לרוח הזמן ולצורכי הציבור".קובץ נהלים והחלטות - ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-15 ולראש הממשלה, בעמ' 162. השופט מישאל חשין הביע ספק בדבר הצורך לאסור שידורי תעמולהקובץ נהלים והחלטות - ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-16 ולראש הממשלה, בעמ' 152. וכן ציין כי יש להתאימם לצרכים הרלוונטיים לעידן הנוכחי – "הלקח העיקרי שלמדתי היה זה, שראוי הוא חוק התעמולה כי ינערו ויטלטלו אותו היטב-היטב, להתאימו לימים אלה ולרוח ימים אלה".שם, בעמ' 150. גם השופט רובינשטיין, יו"ר ועדת הבחירות של מערכת הבחירות האחרונה, הצטרף לדברים ובינואר 2013 קרא בדבריו בבית הנשיא להסתכלות מחודשת על חוקי התעמולה בישראל. "סוף סוף יש מקום למבט מחדש על תעמולה ואיסור תעמולת בחירות ואכיפת האיסור קשה במיוחד", אמר רובינשטיין.אטילה שומפלבי, "יו"ר ועדת הבחירות: אולי יקרה נס, וישנו את חוק התעמולה", Ynet 30.1.2013 www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4339162,00.html.
התבטאויות בדבר הצורך לשינוי דיני הבחירות נשמעו בעשורים האחרונים, אולם אירועי מערכת הבחירות האחרונה בהחלט מחזקים את הצורך לבחינה מחדש של דיני הבחירות והתאמתם לעידן הדיגיטלי. זירת התעמולה באינטרנט התחזקה והשפעתה על הבוחר חזקה אולי אף יותר מהמדיה המסורתית. אי התאמת הדינים למגרש המשחקים יוצרת אנומליה של הדין ומעמידה את יושבי ראש ועדת הבחירות במצבים בלתי אפשריים, ללא כלים משפטיים לטיפול ראוי בתלונות המובאות בפניהם.
פנייה לקבלת זכויות מכוח דיני העבודה
שנת 2012 התאפיינה במערכה משפטית חסרת תקדים של עיתונאים למען שמירה על זכויותיהם מכוח דיני העבודה. בספטמבר 2012, לאחר העברת הבעלות על העיתון מעריב מאיש העסקים נוחי דנקנר לאיש העסקים שלמה בן צבי, מילא ועד העיתונאים תפקיד מרכזי בייצוג העובדים ביחס להמשך פעילות העיתון לאחר העברת הבעלות. בנובמבר 2012 פנה ארגון העיתונאים שוב לבית הדין לעבודה, הפעם בדרישה לבטל את פיטוריו של יו"ר ועדת עיתונאי מעריב, חגי מטר, על ידי הבעלים החדשים של העיתון.
בשנת 2013 התפרסם פסק הדין שבו חייב בית הדין לעבודה להעסיק את מטר, וקבע כי הסירוב להעסיקו על ידי ההנהלה החדשה נבע ממניעים זרים. כמה ימים לאחר פסיקת בית הדין, ערכה הנהלת "מעריב" שימוע למטר והודיעה לו על פיטוריו מהעיתון. בשל כך פנה שוב ארגון העיתונאים לבית הדין. הנהלת "מעריב", באמצעות עורכי-הדין איתמר נצר ויעל דולב, טענה מנגד כי מטר פוטר בשל המשבר הכלכלי שבו נתון "מעריב". יחד עם זאת, הוסיף העיתון כי שיקול נוסף היה מה שהוגדר כ"פעולות עברייניות" של מטר, כשהכוונה היתה לפעילותו הפוליטית של מטר נגד הכיבוש.
בית הדין לעבודה בתל-אביב-יפו פסק בינואר 2014 כי "מעריב" בראשות בן-צבי נקט אפליה אסורה כלפי מטר כשפיטר אותו על רקע עמדותיו הפוליטיות. בית הדין חייב את "מעריב" לבטל את פיטוריו הבלתי חוקיים של מטר ולפצותו בסכום של 100 אלף שקל, ולשלם לארגון העיתונאים הוצאות משפט בסך 10,000 שקל. שופט בית הדין אורן שגב ונציגי הציבור ד"ר מירה ארינובסקי ואורי מתתיהו הוציאו הפעם תחת ידם פסק דין חריף עוד יותר מפסק הדין הקודם בעניין זה, המבקר במילים קשות את הנהלת "מעריב". "בניגוד להליך הקודם, הפעם המצב חמור ומטריד הרבה יותר", נכתב בפסק הדין, "שכן בעוד בהליך הקודם אמירות בנוגע לדעותיו ופעילויותיו הפוליטיות של מר מטר באו בסוף ההליך, בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי, הרי שבהליך כאן, העמידה אותן המשיבה בראש טענותיה ושבה והטעימה כי זכותה לבחור עובדים שלא דבק בהם רבב, וכדבריה, היא 'איתנה בדעתה כי מי שעובר על החוק והכללים המקובלים והלגיטימיים של השיח הפוליטי וקורא לפעולות עברייניות (או אף מבצע אותן בעצמו) – לא יעבוד ככתב אצלה – דווקא בשל היות עיתון 'מעריב' 'מעמודי התווך של ענף התקשורת'. אמירה זו מקוממת, שעה שהמשיבה לא טרחה להוכיח הוכחה של ממש כי דבק במר מטר רבב מבחינה פלילית".
בית-הדין מדגיש את "המוסר הכפול שבו נוקט 'מעריב'" לנוכח העובדה שחגי סגל, שהורשע בחברות בארגון הטרור המחתרת היהודית, מועסק בעיתון הנוסף של הקבוצה, "מקור ראשון", זאת בזמן שמחגי מטר, שמעולם לא הורשע בעברה פלילית כלשהי, נמנעת האפשרות לכתוב ב"מעריב".
בית הדין מצטט את טענות הנהלת "מעריב" כאילו "מעסיק רשאי שלא לקלוט לשורותיו ולחלופין לפטר עובד שמבצע פעולות בלתי חוקיות או בלתי לגיטימיות בעיניו של המעסיק", ופוסק כי "מדובר בטענות צדקניות ובלתי לגיטימיות שעה שאין חולק כי העיתון מעסיק עיתונאי אחר שהורשע במעורבות פלילית על רקע אידיאולוגי". לפי פסק הדין, החברה המחזיקה ב"מעריב", אף על פי שהיא חברה פרטית, אינה רשאית לעשות איפה ואיפה; מחד גיסא לגנות בכל פה עובד שמחזיק באידיאולוגיה פוליטית מסוימת, ומאידך גיסא להכשיר העסקתו של עובד אחר שמחזיק באידיאולוגיה הפוכה ואף הורשע בגינה בפלילים.
בהמשך מדגישים השופט ונציגי הציבור את הנקודה הבאה: "יש להצר על כך שאנו נתקלים בגישה פסולה זו דווקא בקרב בעלי חברה המוציאה לאור עיתון ותיק ועתיר זכויות כ'מעריב'. חופש הביטוי והזכות להביע דעה הנם מושכלות יסוד, שמן הראוי שישמשו נר לרגליהם של בעלי העיתון, עורכיו וכתביו".אורן פרסיקו, "מלחמת חורמה", העין השביעית, 8.9.2013 www.the7eye.org.il/77530. אורן פרסיקו, "המוסר הכפול בו נוקט 'מעריב'", העין השביעית, 6.1.2014 www.the7eye.org.il/92185. סק (ת"א) 37876-08-13 הסתדרות העובדים הכללית החדשה - ארגון העיתונאים נגד אחוזת הירש ישראל (טרם פורסם, 6.1.2014).
פיצוי בשל פסילת פרסומת וחופש הביטוי המסחרי
בשנת 2003 פסלה הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו פרסומת של חברת נטו מ. ע. סחר מזון בע"מ, המשווקת מוצר של אטריות להכנה מהירה בשם "מג'יק-נודלס", שבה אומרת קריינית הפרסומת "לא כל תאילנדית חמה ומוכנה בתוך ארבע דקות, אבל מג'יק נודלס כן". הסיבה לפסילה הייתה פגיעה ברגשות הציבור ובטעם הטוב, לפי כללי האתיקה בפרסומת של הרשות השנייה. חברת נטו עתרה לבג"ץ, ובג"ץ קבע בשנת 2004 כי הפסילה לא הייתה מוצדקת.בג"ץ 226/2004 נטו סחר מזון בע"מ נגד הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (טרם פורסם, 1.9.2004), מתוך אתר בתי המשפט: elyon1.court.gov.il/files/04/260/002/A04/04002260.a04.htm. השופט אהרון ברק קבע כי גם אם כללי האתיקה מנוסחים ביד רחבה ביותר, תוך שימוש בביטויים כלליים ועמומים ("הטעם הטוב", "רגשות הציבור", "פגיעה באדם", "רמיזות מיניות"), סמכותה של הרשות איננה בלתי מוגבלת. השופט ברק הוסיף וקבע כי עיקר הבעיה היא בדברי הקריינות, והיה מקום להסיר אותם מן התשדיר ולא לפסול את כולו. גם לגבי דברי הקריינות עצמם קבע השופט כי "מדובר באמירה מתחכמת, העושה שימוש בביטויים מן הלשון המינית העממית תוך הסבתם לתיאורי המוצר. גם אם הביטויים אינם ערבים לאוזנו של אדם זה או אחר, עדיין קשה לראות בהם פגיעה קרובה לוודאי, אף לא פגיעה חמורה ומשמעותית, ברגשות הציבור".
בשנת 2006 הגישה חברת נטו תביעת נזיקין נגד הרשות השנייה, בגין ההפסדים שנגרמו לה בשל פסילת הפרסומת. בשנת 2010 קבע בית המשפט כי הרשות השנייה אכן התרשלה במהלך הפסילה, וזאת בהסתמך על דעתו של בג"ץ שקבע כי הרשות הייתה יכולה לדרוש להסיר את דברי הקריינות במקום לפסול את הפרסומת כולה. שלוש שנים ארך הדיון בשאלת גובה הנזק, ובמהלכו התווכחו הצדדים האם העובדה שהפרסומת שודרה כמה עשרות פעמים מספיקה כדי לטעון שהכספים שהושקעו בפרסומת לא ירדו לטמיון. השופט אברהם רובין מבית משפט השלום בתל אביב פסק בסופו של דבר פיצויים על דרך של אומדן ממוצע, הואיל ולא יכול היה להכריע האם מסע הפרסום השיג לגמרי את מטרותיו או ירד לטמיון כליל. השופט פסק פיצויים של כארבע מאות אלף שקלים במצטבר.ת"א 13573-06 נטו מ.ע. סחר מזון בע"מ נגד הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו (טרם פורסם, 9.8.2010). שני הצדדים ערערו על החלטה זו.
הרשות השנייה טענה כי קנס כזה יהווה אפקט מצנן על יכולתו של רגולטור התקשורת לקבל החלטות. שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, ארנון דראל, קיבל את ערעור הרשות, וסבר כי לכתחילה פעלה בגדר שיקול דעתה המקצועי, וגם אם מדובר בטעות, אין מדובר בהתרשלות.ע"א (ירושלים) 25436-04-13 הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו נגד נטו מ.ע. סחר מזון בע"מ (טרם פורסם, 9.5.2013). השופט משה דרורי, בדעת מיעוט, סבר כי כאשר הרשות השנייה מפעילה את שיקול דעתה היא אמנם חייבת לקחת בחשבון את הזכות לחופש ביטוי ואת ההגנה על טובת הציבור, אך אסור לה להתעלם משיקול נוסף, שהוא הפגיעה הכלכלית העלולה להיגרם למפרסם. התעלמות משיקול זה מובילה לכך שבפני הרשות לא הונחה תשתית עובדתית מספקת להחלטה, ולכן אפשר לקבוע כי היא התרשלה. השורה התחתונה היא כי הרשות השנייה זכתה בערעור ולא תצטרך לפצות את חברת נטו על פסילת הפרסומת. בינואר 2014 סירב שופט בית המשפט העליון עוזי פוגלמן להעניק רשות ערעור לחברת נטו ובכך נסתם הגולל על הסכסוך בן העשר.אורן פרסיקו, "קר ויקר", העין השביעית, 2.4.2013 www.the7eye.org.il/57527. אורן פרסיקו, "תירגע נודל'ה", העין השביעית, 4.11.2013 www.the7eye.org.il/83857. אופיר דור, "נודל'ה נרגע, העליון מתחמם", כלכליסט, 20.1.2014 .www.calcalist.co.il/marketing/articles/0,7340,L-3622146,00.htm
לסכסוך זה יש חשיבות משום שהוא עוסק מצד אחד בהגדרת גבולות חופש הביטוי המסחרי בישראל, ומצד שני במסגרת סמכותו של רגולטור התקשורת להיות המוציא לפועל של ההגבלות. בית המשפט העליון חזר וקבע כי לחופש הביטוי המסחרי יש הגנה זהה לזו של חופש הביטוי הפוליטי, במובן זה שאפשר להגביל אותו רק בהתקיים ודאות קרובה לפגיעה חמורה באינטרסים ציבוריים. מצד שני, בית המשפט המחוזי קבע כי הפעלת סמכותה של הרשות בפסילת פרסומות איננה גוררת עמה אחריות נזיקית גם במקרה שבו בדיעבד נפסלה ההחלטה על ידי בג"ץ, ובכך הוא מאפשר לרגולטור להמשיך ולהפעיל את סמכותו גם בתוך המסגרת המצומצמת שבה מפרש בג"ץ סמכות זו. ייתכן שבעידן שבו כל פרסומת אשר נפסלת לשידור בערוצי הברודקאסט המסחריים משודרת ממילא באתרי האינטרנט של הזכייניות, התפיסות הפטרנליסטיות הנוגעות לפגיעה ברגשות צריכות לפנות את מקומן לסימון (דוגמת פרסומות לפני סרטים) ולאכיפה של אמירת אמת בפרסום ושל סימון ההפרדה בין תוכן לבין פרסומת.בהקשר זה יש להצביע על שינוי במגמת האכיפה של הפרדה בין תוכן לבין פרסומת, ועל קנסות חריגים בגובהם שניתנו בשנת 2013 לזכייניות ערוצים 2 ו-10. ראו: ליאור אור-בך, "זכיינית ערוץ 2 רשת: שיאנית הקנסות של הרשות השנייה", גלובס, 3.2.2014 www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000914250. כן יש להזכיר כי כל נושא הפיקוח על פרסומות עמד תחת ביקורתה של ועדה שמונתה ברשות במיוחד לצורך כך - "ועדת שחם" ופרסמה את המלצותיה בסוף 2013. ראו: נתי טוקר, "ועדת שחם: להסדיר תוכן שיווקי", The Marker, 24.12.2013 www.themarker.com/advertising/1.2198335 וכן, תהילה שוורץ אלטשולר, ותובל צ'סלר, מידע גלוי לידע סמוי: אסדרת פרסום סמוי כמקרה בוחן לאסדרת תקשורת. ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה. 2014.
אפליה במתן שירותים כמשרתת את הזכות לחופש ביטוי
האגודה לשמירת זכויות הפרט, הפועלת למען הקהילה הגאה בישראל, ביקשה לפרסם בעיתון מקור ראשון, שהוא עיתון בעל צביון ייחודי המיועד בעיקרו לקהל קוראים דתי-לאומי, מודעה בעניין קיומו של קו קשב לחברי הקהילה הגאה, שזו לשונה: "את מבולבלת? אתה מפחד? רוצה לדבר על זה? את/ה לא לבד. יש עם מי לדבר. קו הקשר והמידע לקהילה הגאה 03-6205591 ימים א-ה 19:30-22:30 www.glbt.org.il"
המחיר ומועד הפרסום סוכמו ונחתמו. במועד שבו אמורה הייתה המודעה להתפרסם בעיתון גילתה האגודה שהמודעה לא פורסמה, וזאת בשל וטו שהטילה מערכת העיתון. גם בקשת האגודה לפרסם את המודעה בגליון הבא סורבה. האגודה הגישה תביעה על הפרת החוזה, שאליה צירפה עילה מעניינת נוספת, המסתמכת על "חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים" (המכונה גם "חוק המועדונים" משום שעיקר הפסיקה בעניינו עוסקת באפליה בכניסה למועדונים), שהרעיון שבסיסו הוא שיש מקום להחלת עקרון השוויון ולאסור על אפליה גם על עסקים פרטיים הפונים לציבור הרחב בהצעת מוצר, שירות או מקום בילוי ציבורי. טענת האגודה הייתה אפוא שסירוב העיתון לפרסם את המודעה הוא אפליה על בסיס נטייה מינית באספקת שירות ציבורי. בית משפט השלום דחה את הטענה וסבר שהואיל ומדובר בסירוב ש"מתחייב מאופיו או ממהותו של המוצר, השירות הציבורי או המקום הציבורי", זהו חריג שהחוק עצמו קובע לחובה לספק שירותים בצורה שוויונית. סעיף זה, סבר בית משפט השלום, מקנה לכלי תקשורת זכות לסרב לפרסם כל דבר, אם הסירוב בא להגן על האינטרס של הציבור הנמנה על קהל קוראיו.
על פסק דין זה הגישה האגודה ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב. שופטת בית המשפט המחוזי, רות לבהר שרון קבעה, כי פרסום מודעה בעיתון נכלל בגדר "שירות ציבורי", גם כשהציבור שלו מיועד העיתון הוא ציבור דתי בלבד.
השופטת הוסיפה וקבעה כי אינה רואה מקום להחיל את החריג לחוק, לפיו הסירוב מתחייב ממהותו של עיתון המיועד לציבורי הדתי-לאומי, והסתמכה גם על כך שהעיתון עצמו פרסם בעבר כתבות שעוסקות בזהות המינית שקשורה לקהילה הגאה. כן הוסיפה השופטת שאי אפשר להתעלם מהאופי הציבורי של המודעה, שמעבירה מידע על שירות ציבורי חשוב, ושהעובדה שאפשר לפרסם את המודעה בעיתון יומי הפונה לכלל הקהל אינה מהווה מענה מספיק.ע"א 35563-02-2012 האגודה לשמירת זכויות הפרט נגד מקור ראשון המאוחד (הצופה) בע"מ (טרם פורסם, 12.1.2014).
האם חופש הביטוי, במובן של חופש העריכה העיתונאית, שבו מוכן בית המשפט לסבול התערבות רק במקרים קיצוניים בלבד, חל גם על שטחי הפרסום בעיתון? פסק הדין משיב לשאלה זו בשלילה, ומוכן לכפות על עיתון חובה לפרסם מודעות שאינן עולות בקנה אחד עם הקו המערכתי שלו. עם זאת, השופטת נסמכה על כך שהעיתון עצמו עוסק בסוגיות של נטייה מינית כבסיס להכרעתה. קשה, לפיכך, להסיק מן הפסיקה מה היה קורה לו הייתה האגודה מבקשת לפרסם את המודעה בעיתון חרדי, או לו היה ארגון ימין קיצוני מבקש לרכוש שטח פרסום בעיתון בשפה הערבית.
בשנת 2013 ציינו 25 שנה ל"הלכת ציטרין" שהתקבלה בבית המשפט העליון בשנת 1987, ומעגנת באופן פסיקתי את חיסיון המקורות העיתונאיים בישראל.ב"ש 298/86 עו"ד בן ציון ציטרין נגד בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין במחוז תל-אביב פ"ד מא(2) 337, 364 (1987). יובל יועז טען כי מתרחש בישראל תהליך הולך ומתעצם של הרתעת מקורות, כזה המוזן בניסיונות חקיקה אנטי-תקשורתיים ובכרסום מתקדם של המודל הכלכלי העומד בבסיסם של כלי התקשורת. לדבריו, לאורך העשור האחרון יש מגמה של הידרדרות במידת הביטחון שחשים המקורות שעמם הוא בא במגע.איתמר ב"ז, "מקור החשש", העין השביעית, 19.5.13, www.the7eye.org.il/63551 אכן, רבים טוענים כיום כי אחת הבעיות העיקריות המאיימות על חופש העיתונות וגורמת להרתעה הולכת וגוברת של מקורות, הוא העדר קיום דוקטרינת החיסיון העיתונאי בפרקטיקה הנוגעת לאישור אמצעי חקירה וחיפוש כנגד עיתונאים הן ברשויות האכיפה והן בבתי המשפט.כנס "עתיד החיסיון העיתונאי", המכון הישראלי לדמוקרטיה, 20.5.2013; ראו למשל את דבריהם של ד"ר ישגב נקדימון, העיתונאי ברוך קרא ובן ציון ציטרין שאמר: "צריך עוד לרכז אתה מאמץ בתקופה הקרובה בטיפול בהיבט הטכנולוגי כי הוא קריטי. זאת דעתי".
בשנת 2010 ניהלה הרשות לניירות ערך חקירה נגד ג'קי בן-זקן ואיתן אלדר, בחשד שביצעו עברה של הרצת מניות חברת מנופים-פיננסיים שבשליטתם. טיוטת כתב האישום גוללה את מהלכה של הרצת המניות וייחסה לשניים עברות של קשירת קשר לביצוע פשע, השפעה בדרכי תרמית על תנודות השער של ניירות ערך וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. אשמה נוספת שיוחסה לבן-זקן ואלדר הייתה הנעה בתרמית לרכישת ניירות ערך - פעולה לפרסום כתבות חיוביות בעיתונות הכלכלית במטרה להניע את ציבור המשקיעים לרכוש את מניות החברה ובכך להעלות את שעריהן.
טיוטת כתב האישום נקבה בשעה המדויקת שבה התבצעה השיחה הראשונה בין אלדר לבין כתב "כלכליסט", גולן חזני, פירטה את תמציתה של אותה שיחה, והזכירה שיחות נוספות שנערכו בין אלדר לחזני בהמשך אותו יום. "כלכליסט" וחזני למדו על ההאזנה לשיחות של העיתונאי עם אלדר לאחר שפרקליטות מחוז תל-אביב פרסמה את טיוטת כתב האישום, ושלחה אותה לכל העיתונים הכלכליים. טיוטת כתב האישום לא התייחסה כלל לפגיעה בחיסיון העיתונאי – החל על שיחותיו של חזני עם אלדר – וגם לא העלתה חשד כלשהו בנוגע להתנהלותם של חזני או של "כלכליסט".
פרשה זו אינה מפתיעה לאור העובדה כי החיסיון העיתונאי המעוגן באופן פסיקתי בלבד ("הלכת ציטרין"), אינו מעוגן בחוק ואינו זוכה להגנה ראויה בחוקים המסדירים את הליכי החקירה והחיפוש אצל עיתונאים.
בדצמבר 2013 דרשה המשטרה מכלי התקשורת למסור לידיה את כל התצלומים הנמצאים בידיהם שצולמו בזמן הפגנות הבדווים בדרום נגד תכנית פראוור להסדרת אדמות הבדווים. כפי שציין העיתונאי אבי וינברג, נראה כי זהו מקרה אחד מיני רבים שבו המשטרה מפרה עקרונות דמוקרטיים וביניהם זכות ההפגנה, חופש הביטוי, חופש העיתונות ובפרט החיסיון העיתונאי.אבי וינברג, "דין מוסר", העין השביעית, 2.12.2013 www.the7eye.org.il/87418.
מעבר לכך, במישור המשפטי, קבלת בקשה זו למתן צו המורה לכלי התקשורת להעברת הצילומים הייתה מפתיעה במיוחד לאור הלכת מרים צחי שנקבעה בסוף שנת 2012. באותה פרשה סיקרה מרים צחי, צלמת של העיתון "מקור ראשון", תקיפת בסיס בחטיבה המרחבית אפרים שבשומרון על ידי פעילי ימין קיצוני. המשטרה דרשה שצחי תמסור לידיה את כל הצילומים אשר צילמה בזמן האירוע, בטענה שהם דרושים לה כדי לגלות את האחראים לאירוע. בית משפט השלום גיבה את בקשת המשטרה, ואולם סירובם של צחי ושל העיתון להמציא את התמונות הוביל את הפרשה עד לפתחו של בית המשפט העליון. בית המשפט קבע כי החיסיון העיתונאי חל גם על מידע עיתונאי שמסירתו עלולה לחשוף זהות של מקורות פוטנציאליים. כלומר, המשטרה איננה יכולה לדרוש מעיתונאים או צלמי עיתונות צילומים או תמונות מאירועים שאותם היא חוקרת, רק כדי להקל על עצמה באכיפת החוק.
זו משמעותה של הפרדת רשויות במשטר דמוקרטי: עיתונאים אינם עובדי המשטרה ואינם אמורים להיות קיצור הדרך של חקירה משטרתית. יתרה מזאת, חיוב סיטונאי, ללא אבחנה, של "כל אמצעי התקשורת במדינת ישראל להמציא כל תיעוד למהומות בצומת חורה והסביבה ביום 30/11/2013" כפי שמדווח לגבי הצו שבו מדובר, נוגד באופן חזיתי את קיומה של הזכות לחופש ביטוי ולעיתונות חופשית.תהילה שוורץ אלטשולר, "חיסיון עיתונאי – בעקבות החלטת ביהמ"ש כי חברת חדשות תמסור קלטות מהפגנה לידי המשטרה", המכון הישראלי לדמוקרטיה 2.12.2013. טעמי הגנת החיסיון העיתונאי ותכולתו חזקים במיוחד כאשר מדובר בחומר שצולם או תועד במרחב הציבורי (למשל הפגנות, התפרעויות, עימותים וכו'). במקרים אלו אם העיתונאי יחויב להמציא את חומרי התיעוד שלו לרשויות, תיווצר מראית עין ופגיעה בתדמית העיתונאי, שלפיה העיתונאי הוא מעין "קבלן משנה", או "זרועה הארוכה" של הרשויות. מצב זה עלול להוביל לשלוש תוצאות קשות: לפגוע בחזות האובייקטיבית של העיתונאי וליצור טשטוש גבולות בינו לבין הרשות, למנוע מהעיתונים גישה לאותם אירועים, ואפילו פגיעה פיזית בגופם של העיתונאים באירועים אלו בעת סיקורם.ראו בהצעה לסדר שעתידה לצאת לאור מטעם המכון – שירן ירוסלבסקי ותהילה שוורץ אלטשולר, "מנחל אכזב לנחל איתן: איך מגנים על יחסים בין עיתונאים ומקורות? הצעה להסדרת החיסיון העיתונאי".
לאחר מתן הצו עתרו כלי התקשורת לביטולו. לבסוף שעות בודדות לפני הדיון בבית המשפט בדבר הבקשה, החליטה המשטרה להסיר את הצו. כפי שאפשר לראות, גם בשנת 2013 העדר עיגונו של החיסיון העיתונאי בחוק ותחולתו החלקית בהליכי חקירה וחיפוש, מאיימים על חופש העיתונות ועל זרימת מידע חיוני לציבור. העדר תחולתו של החוק בהליכי חקירה וחיפוש נובע בין השאר מכך ששופטים מעניקים במרבית המקרים צווים להפעלת אמצעי חקירה על עיתונאים, בעיקר צווי קבלת נתוני תקשורת והאזנות סתר, בקלות ותוך הסתפקות במערך העובדות שמציגה המשטרה.ראו בהצעה לסדר שעתידה לצאת לאור מטעם המכון – שירן ירוסלבסקי ותהילה שוורץ אלטשולר, "מנחל אכזב לנחל איתן: איך מגנים על יחסים בין עיתונאים ומקורות? הצעה להסדרת החיסיון העיתונאי"
כמו כן, מהתלונות הרבות שהתקבלו במשרד מבקר המדינה בגין אי קיום ההנחיות והחוק הנוגעים להאזנות סתר בידי כוחות האכיפה, אפשר להתרשם כי בפועל המשטרה "מעגלת פינות" ביישום ההנחיות. היא מנצלת את העובדה כי הן אינן מפורטות ומחייבות דיין, כדי להכשיר הפעלת אמצעים על עיתונאים לשם חשיפת מקורותיהם. העיתונאי ברוך קרא סיפר בכנס שנערך במכון הישראלי לדמוקרטיה כי בפרשת גלט-ברקוביץ הסתבר לו בדיעבד שהשופט העניק את הצו לקבלת פלט השיחות שלו משום שהמשטרה טענה שהוא עצמו, כעיתונאי, בגדר חשוד. לאחר קבלת הצו, זימנה המשטרה את ברוך קרא לחקירה כדי להצדיק את הוצאת הצו והודיעה לו כי הוא חשוד בשיבוש הליכי חקירה. לפי התנהלות זו, כל עיתונאי המנסה לברר פרטים על פרשיות יוכל להיות חשוד בשיבוש הליכי משפט, ושופטים הנוהגים להסתפק בעובדה שהעיתונאי "חשוד" כדי להעניק צווים המסמיכים את המשטרה לנקוט באמצעים כנגד העיתונאי, ירוקנו מתוכן את החיסיון העיתונאי.ראו שם.
כרסום נוסף בכוחה של דוקטרינת החיסיון העיתונאי נוגע לקבלת נתוני תקשורת ועלה בפסיקה בעניין "חוק האח הגדול". במאי 2012 התפרסמה החלטת בג"ץבג"ץ 3809/08 האגודה לזכויות האזרח נגד משטרת ישראל (טרם פורסם, 28.5.2012). בדבר חוקתיות חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – נתוני תקשורת), התשס"ח–2007 שנכנס לתוקפו בשנת 2008. החוק, המכונה גם חוק "האח הגדול", מאפשר לרשויות החקירה לקבל נתוני תקשורת של לקוחות חברות הסלולר, הטלפוניה הקווית וספקי האינטרנט השונים, בלא פנייה לבית המשפט, כפי שמחייב חוק האזנות סתר. כך, גם ללא האזנה ישירה לתוכן השיחות, אלא באמצעות הצלבה של מספר והיקף המסרים, מועדם, משכם ומיקום המתקשרים, אפשר לחשוף בקלות יחסית את זהותם של מקורות עיתונאיים.אייל הראובני, "מישהו מאזין לך", העין השביעית, 18.4.2013 www.the7eye.org.il/59343.
בעיני, לאור התעצמות הקלות שבה אפשר לעקוף את העיתונאי ולהשיג את המידע הנחוץ לחשיפת המקור באמצעות אמצעים טכנולוגיים, וכמומחש מאירועים שונים לאורך השנים האחרונות, אין משמעות לחיסיון העיתונאי ללא הסדרה מספקת בהליכי חקירה וחיפוש. תיקון ברוח זו, הציעו הח"מ והמכון הישראלי לדמוקרטיה במסמך מדיניות העוסק בחיסיון העיתונאי.ראו בהצעה לסדר שעתידה לצאת לאור מטעם המכון – שירן ירוסלבסקי ותהילה שוורץ אלטשולר, "מנחל אכזב לנחל איתן: איך מגנים על יחסים בין עיתונאים ומקורות? הצעה להסדרת החיסיון העיתונאי".
סוביודיצה
תכנית התחקירים "עובדה" שידרה בשנת 2010 תחקיר בנושא שמעון קופר שנטען כי רצח שתי נשים וניסה אולי אף לרצוח נשים נוספות. בתכנית "עובדה" ביקשו לשדר שוב את התכנית ובנוסף לה לשדר ראיונות עם עדת התביעה המרכזית ד"ר מריה זקוטצקי וכן עם שתי עדות תביעה נוספות. קופר עתר לבית המשפט וטען כי שידור כזה, בעיתוי הנוכחי, של ראיונות עם עדי תביעה פוגע בטוהר ההליך הפלילי שנמצא בעיצומו ולכן אין לשדרו מכוח סעיף 71(א) האוסר להתייחס בתקשורת לדבר התלוי ועומד בפני בית המשפט בהליך פלילי (סוביודיצה).
בית המשפט המחוזי קיבל את טענת קופר והוציא צו מניעה לשידור התכנית.ה"פ 19664-01-13 קופר נגד שידורי קשת, דיין, אסנהיים, גונן, מ"י (טרם פורסם, 14.1.2013). דיין ושידורי קשת ערערו על פסק הדין ובית המשפט העליון קבע כי עקב פגמים דיונים מצדו של העותר, יש לדחות את בקשתו למתן הצו.ע"א 409/13 שידורי קשת בע"מ נגד שמעון קופר (טרם פורסם, 11.4.2013). פסק הדין הסתמך על הגישה המקובלת בבית המשפט העליון שלפיה צווי מניעה לחסימת ביטוי עיתונאי מכוח הסובידיצה יינתנו כאפשרות חריגה ומצומצמת, וכי הבקשה למתן צו נתונה רק בידיהם של היועץ המשפטי לממשלה ושל הפרקליטות, ולא של צדדים אחרים.
מעניין לראות את דעת המיעוט של השופט סולברג, שקבע כי לא פג טעמה של עברת הסוביודיצה גם בעידן הנוכחי של הקדמה הטכנולוגית וזרימת המידע כמעט עד בלי די. "על ה'כמעט' יש לשמור, כשם שאת חופש הביטוי יש להבטיח. משפטו הפלילי של נאשם דוגמת המשיב צריך להתקיים בתוככי בית-המשפט. מדובר בדיני נפשות. כיכר העיר אינה זירה ניאותה להכרעת דין. האיזון בין חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת לבין טוהר ההליך השיפוטי הוא עדִין, אך זהו כורח המציאות והדין. סדר הדין הפלילי נועד להבטיח משפט הוגן, וחופש הביטוי לא יכול לשמש צידוק למניעתו. האשמה בדיעבד בגין סוביודיצה במקום מניעה מלכתחילה יכולה במצבים מסוימים לחתור תחת עשיית משפט צדק בעניין פלילי תלוי ועומד".
חוק חופש המידע שחוקק בשנת 1998 מעורר אכזבה הן בגלל היקף תחולתו המצומצם והן עקב מסורבלות ההליכים לקבלת המידע ויוקרם. "מנגנונים ביורוקרטיים ופטורים מהותיים שהוכנסו לחוק במטרה למנוע ניצולו לרעה מנוצלים על-ידי רשויות ציבוריות כדי לעקרו מתוכן". "החוק לא הוכיח עצמו ככלי שימושי לאזרח או לארגונים לשינוי חברתי, ועל כן תדירות השימוש בו היא מן הנמוכות במערב". כך נכתב באחת מההצעות הרבות לתיקונו שהוגשו בשנת 2013.פ/879/19, הצעת חוק חופש המידע (תיקון – יישום שקיפות המידע לטובת הציבור), התשע"ג–2013.
אחת מהיוזמות לתיקון חוק חופש המידע שהוגשו בשנת 2013, היא יוזמה משותפת של חברי הכנסת שלי יחימוביץ (העבודה) ויריב לוין (הליכוד) המבקשת להרחיב את תחולתו של חוק חופש המידע במטרה להגביר את שקיפותם של גופים ציבוריים. הצעתם מבקשת, בין היתר, להחיל את חוק חופש המידע על הסוכנות-היהודית, קרן קיימת לישראל וההסתדרות-הציונית.
חלק מרכזי מההצעה מוקדש להליך המסורבל שבו אזרחים פונים לגופים ציבוריים לשם קבלת מידע מכוח חוק חופש המידע. מגישי ההצעה מבקשים לקצר את משך הטיפול בבקשות ולבטל את התשלום הכרוך בהן. לטענתם, האגרה המוטלת על מבקשי המידע "נוגדת את התפיסה הבסיסית שהמידע הוא קניין הציבור" וגורמת לאפליה על רקע כלכלי.
מקור נוסף לסרבול ביישום חוק חופש המידע על פי הנוסח הנוכחי שלו, הוא דרכי הפעולה של מבקשי המידע במקרים שהגוף הציבורי מסרב למסור מידע או כושל בכך. כיום, הפונים נדרשים לפנות לבית-המשפט בדרישה לחייב את הגוף הציבורי לחשוף את המידע המוחזק בו. יחימוביץ' ולוין מבקשים להקים נציבות חופש מידע שתפקידה יהיה לפקח על יישום החוק, לשמש ערכאת ערעור מנהלתית ולפעול ב"צינורות לא רשמיים" להטמעת עקרונות החוק. הם מציינים כי "מדינת ישראל היא היחידה בה נחקק החוק בשני העשורים האחרונים שנמנעה מהקמת נציבות שכזו".
יחימוביץ' ולוין נדרשים גם לנטייתם של גופים ציבוריים שלא לתעד את הליכי קבלת ההחלטות בהם, כדי להקשות על בדיקתם גם במקרה שבו ייחשפו המסמכים לציבור. על כן הם מציעים כי יתווסף לחוק חופש המידע סעיף שיקבע את חובת הרשויות לנהל פרוטוקולים ולהעמידם לעיון הציבור".שם.
הצעת חוק אחרת, שעליה חתומים חברי הכנסת מיקי רוזנטל (העבודה), עפר שלח (יש-עתיד), עמרם מצנע (התנועה) ומיכל רוזין (מרצ), מבקשת להחיל את הוראות חוק חופש המידע במלואן גם על מוסדות להשכלה גבוהה שהמדינה משתתפת במימונם. כיום חלות הוראות החוק רק על ענייניהם הכספיים של מוסדות אלו.פ/1465/19, הצעת חוק חופש המידע (תיקון – תחולה על מוסדות להשכלה גבוהה), התשע"ג–2013. הצעה נוספת מבקשת לחייב חברות הנסחרות בבורסה לניירות ערך לפרסם בציבור הרחב את שומות המס הסופיות שנקבעו להן על ידי רשות המס.פ/1205/19, הצעת חוק שקיפות וגילוי שומות מס, התשע"ג–2013.
שורה של הצעות חוק מבקשות לקדם שקיפות רבה יותר בוועדת השרים לענייני חקיקה. כיום, הוועדה, אינה מפרסמת פרוטוקולים או את תוצאות ההצבעה ואת הנימוקים לדחיית ההצעות או קבלתן. כמה הצעות חוק שהגישו חברי הכנסת מבקשות לשנות זאת.פ/946/19, הצעת חוק הממשלה (תיקון – ועדת שרים לענייני חקיקה), התשע"ג–2013; פ/975/19, הצעת חוק הממשלה (תיקון – ועדת שרים לענייני חקיקה), התשע"ג–2013; פ/1400/19, הצעת חוק הממשלה (תיקון – פרסום פרוטוקול ועדת השרים לענייני חקיקה), התשע"ג–2013; פ/1636/19, הצעת חוק הממשלה (תיקון – ועדת שרים לענייני חקיקה), התשע"ג–2013.
מטרתו הראשית של חוק חופש המידע היא להטמיע תפיסת יסוד של שיתוף במידע הציבורי. המחוקק ביקש להפוך את המידע השלטוני לשקוף, נגיש וזמין לציבור הישראלי. אולם, נראה כי הפרקטיקה עוד רחוקה ממילוי מטרה זו. מגמה זו להרחבת תחולת חוק חופש המידע ופישוט ההליכים הנדרשים לקבלת המידע, תסייע בעתיד, בין השאר גם לעיתונאים, לקיים עיתונות חוקרת ולהביא לידיעת צרכני התקשורת מידע שיש להם עניין ציבורי בו.