החוק לבניית חוט שידרה

טוב תעשה הממשלה אם תזנח את קידומה של הצעת החוק לתיקון חוק יסוד: הנשיא, האמורה למנוע שחרור רוצחים מכלאם. מדובר במפגן של עליבות וחולשה, המוביל לחוק מופרך, מזיק, ובלתי ישים.

המאמר פורסם לראשונה בהארץ בתאריך 22.6.2014

במסגרת מהלכיה השונים לכבול את ידיה-שלה (כגון חוק יסוד: משאל העם) עברה בממשלה ובקריאה טרומית בכנסת הצעת חוק לתיקון חוק יסוד: הנשיא, שאמורה למנוע שחרור רוצחים מכלאם. יש לציין, כי בניגוד לטעות שהשתרשה, ההצעה לא מונעת שחרור או קציבת עונשם של אסירים הנמצאים כיום בכלא או כאלה שפשעו ודינם עוד לא הוכרע. למעשה ההצעה נותנת סמכות לשופט, בתיקים שעוסקים בארועים עתידיים (רק לאחר כניסת החוק לתוקף) לקבוע בגזר הדין של מי שהורשע ברצח, מטעמים מיוחדים שיירשמו, כי עונש מאסר העולם אינו כפוף לחנינה או לקציבה על ידי הנשיא. כמו כן, יש לציין שההצעה חלה על כל רצח שהוא, ואינה ייחודית לרוצחים על רקע טרור, ואף הדוגמאות המוזכרות בדברי ההסבר עוסקות גם ברוצחי ילדים.

על כן, ההתייחסות להצעת החוק ככזו שיכולה להשפיע כהוא זה על מדיניותה של ישראל בהקשר לחטיפות, ובוודאי בהווה או בעתיד הקרוב, הינה מוטעית. אף אם היה החוק מאושר אתמול בקריאה שלישית, ניתן היה לשחרר היום בחנינה כל אסיר שהיתה המדינה מחליטה לשחרר. מעבר לכך, העובדה שממשלה ששחררה בסיטונות רוצחים, בין אם במסגרת עסקת שליט ובין אם במסגרת המו"מ, מנסה לשים אזיקים על ידיה עצמה,  מעלה תמיהה וגיחוך. האין בכך הודאה שהממשלה אינה שולטת במעשיה ואינה מסוגלת לקבל החלטות רציונליות? מה גם, שהמפתח לאותם אזיקים, נמצא תמיד בכיסה. אם בעבר, כדי לשנות את מספר השרים לשם הקמת קואליציה ניתן היה לתקן חוקי יסוד, מובן שבבוא היום, אם יהיה רצון בכך, בין אם בהסכם שלום ובין אם בלחץ במסגרת משא ומתן לגבי חטופים, תוכל הכנסת ממילא לשנות את חוק היסוד, וכדי בזיון וקצף. חוט שידרה לא ניתן לבנות באופן מלאכותי בחקיקה, אלא רק במדיניות עקבית של קבלת החלטות רציונלית.

מי שהתנגד מאד, כמוני, לשחרור המוני של אסירים בעסקאות ובמו"מ, חייב להתייחס להצעה כמופרכת. ההצעה מאפשרת לשופט למנוע את קציבת העונש של כל רוצח, ולמעשה לשולחו למאסר עד מוות. עונש כזה, של מאסר ללא אפשרות, ולו תאורטית, של שחרור, הוא עונש אכזרי ביותר. עלולות להיות לעונש כזה גם השלכות חמורות על אופן תפקודו של אותו אסיר בכלא, שכן אין לו כמעט מה להפסיד. כל הרעיון של קציבת העונש, שנעשה בישראל שנים ארוכות לאחר שהאדם התחיל לרצות את עונשו, קשור בנסיבות מאוחרות כמו תפקודו ושיקומו של האסיר בכלא, או למשל היותו חולה ישיש, ואין נשקפת ממנו כל סכנה. האם יכול שופט, במעמד גזר הדין, לדעת מה עתידות להיות הנסיבות בעוד 30, 40 או 50 שנה? למעשה, במידה רבה מדובר כבר ב"אדם אחר" מזה שעמד לדין, שנים ארוכות קודם לכן. יש להניח שגם אם יימצא הרכב שופטים מחוזי שיגזור עונש שכזה, בית המשפט העליון לא ייתן ידו לכך, במסגרת הערעור.

עניין נוסף שיש לתמוה עליו, הוא שההצעה סותרת לחלוטין שתי הצעות חוק ממשלתיות שאושרו על ידי הממשלה הנוכחית. ראשית, בהמלצות הצוות לבחינות יסודות עבירות ההמתה, שעוסקות בין השאר בעבירת הרצח ובענישת מעשי הרצח, גם מהסוג החמור ביותר, לא כלולה הצעה לעונש מאסר עד מוות. המלצות אלו אומצו בהצעת חוק ממשלתית. שנית, הצעת חוק המאבק בטרור, הכוללת סוגים שונים של החמרה בענישה כלפי עבירות טרור, לא כללה החמרה שכזו כלפי רצח ממניע טרוריסטי – והצעה זו מתיימרת להיות "ארגז הכלים" השלם של המדינה בבואה להתמודד עם הטרור.

טוב תעשה הממשלה אם תזנח את קידומה של הצעה זו שהיא, כביכול, מפגן שרירים. למעשה מדובר במפגן של עליבות וחולשה, המוביל לחוק מופרך, מזיק, ובלתי ישים.