פיצול סיעת הליכוד ישראל ביתנו – רקע והשלכות
פירוק הסיעה המשותפת של הליכוד וישראל ביתנו מגבירה עוד יותר את הפיצול בכנסת ועלולה לערער את יציבות הממשלה. מאמר זה דן בהיבטים השונים של פיצול סיעות ובהשלכות המהלך.
מפלגה היא היחידה הארגונית הבסיסית בדמוקרטיה הישראלית. לקראת הבחירות יכולות מפלגה אחת או יותר להרכיב רשימת מועמדים שתתמודד בבחירות. אם הרשימה נבחרת לכנסת, חבריה מכהנים בכנסת כסיעה אחת. באופן טבעי, אם רשימה שהתבססה על שתי מפלגות נבחרת לכנסת, אז נוצרת בכנסת סיעה המייצגת שתי מפלגות.להרחבה על תופעה זו, המכונה "קואליציות טרום-בחירות", ראה אסף שפירא, "המפלגות בדרך לכנסת: קואליציות טרום-בחירות", בתוך: גדעון רהט, שלומית ברנע, חן פרידברג ועופר קניג (עורכים), תיקון שיטת הממשל בישראל, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה (2013), עמ' 250-274. יש הסבורים שזו תופעה רצויה, משום שהיא מפחיתה את מספר הסיעות בפרלמנט ותורמת ליצירת סיעות גדולות יותר – דבר אשר עשוי לשפר את היציבות ואת יכולת המשילות.
כך קרה בבחירות האחרונות: שתי מפלגות עצמאיות, הליכוד וישראל ביתנו, התמודדו ברשימה משותפת בבחירות, ובעקבות הבחירות הוקמה בכנסת סיעה בת 31 ח"כים המייצגת את שתי המפלגות – סיעת "הליכוד – ישראל ביתנו", המוכרת יותר בשם "הליכוד ביתנו".
אחת הטענות המרכזיות שטענו מצדדי ההתמודדות המשותפת הייתה שהרשימה המאוחדת תזכה ביותר מנדטים מאשר שתי הרשימות בנפרד. עוד לפני הבחירות האחרונות טען אור טוטנאור שזו אינה תוצאה סבירה: מבחינה תאורטית, שיטת הבחירות היחסית בישראל אינה מעודדת רשימות משותפות (חוץ ממקרים של מפלגות קטנות המתקשות לעבור את אחוז החסימה), וגם שיטת הרכבת הממשלה, שבה הנשיא מטיל את מלאכת ההרכבה על המועמד בעל הסיכויים הגבוהים ביותר לזכות בתמיכת רוב הכנסת, נותנת העדפה לגוש הגדול ביותר ולא לסיעה הגדולה ביותר; מבחינה אמפירית, ניסיון העבר מראה שאיחודים לאו דווקא משיגים תוצאות אלקטורליות טובות יותר מאשר ריצה בנפרד. ואכן, הישגה של הרשימה המשותפת לליכוד ולישראל ביתנו היה מאכזב למדי – 31 מנדטים, לעומת 42 מנדטים שהשיגו שתי המפלגות כאשר התמודדו בנפרד בבחירות 2009.
הרכב הסיעות יכול להשתנות במהלך הקדנציה בשל סיבות שונות, ובהן – פיצול סיעות.להרחבה על פיצול סיעות, ראה אסף שפירא, "פיצול סיעה במציאות פרלמנטרית משתנה", בתוך: גדעון רהט, שלומית ברנע, חן פרידברג ועופר קניג (עורכים), תיקון שיטת הממשל בישראל, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה (2013), עמ' 283-274. פיצול סיעות מתרחש כאשר חבר כנסת אחד או יותר עוזב את סיעתו המקורית. יש הטוענים כי לתופעת פיצול הסיעות יש השפעות שליליות על המערכת הפוליטית – למשל, היא תורמת ליצירת סיעות קטנות, ולכן פוגעת במשילות וביציבות – ולכן ראוי להגביל אותה; מדינות מעטות, ובהן ישראל, אימצו מגבלות כאלה. כך למשל, אם פחות משליש מחברי הסיעה מתפצלים ממנה, מוטלות על העוזבים סנקציות קשות ביותר – בין היתר, אם לא התפטרו מהכנסת בסמוך למועד העזיבה, הם אינם זכאים לכהן בממשלה במהלך אותה קדנציה ואינם זכאים להתמודד בבחירות באות במסגרת רשימה המיוצגת בכנסת המכהנת. סנקציות נוספות נוגעות לפגיעה במימון המפלגות. ראוי לציין שגם אם יותר משליש מחברי הסיעה התפצלו ממנה, עדיין מוטלות עליהם סנקציות מעטות – למשל, אם ההתפצלות מתבצעת בשנתיים הראשונות לאחר הבחירות, המתפצלים אינם זכאים למימון הוצאות שוטפות (שהוא חלק ממימון המפלגות שלהן, לצד מימון בחירות).
ואולם כל הסנקציות האלה לא נוגעות למקרים שבהם "ההתפלגות היא של סיעה שהיא צירוף של מפלגות" (חוק הכנסת: סעיף 59(2)): במקרים שבהם סיעה המשותפת לכמה מפלגות מתפצלת לפי המפלגות המרכיבות אותה, לא מוטלות על המתפצלים סנקציות כלשהן. אחת המטרות העיקריות של "פטור" זה הוא לעודד מפלגות נפרדות להתמודד יחדיו בבחירות ברשימות משותפות: אם המפלגות יידעו שהן תוכלנה להתפצל ולהקים סיעה עצמאית בכל רגע, אז הן לא "יפחדו" להתמודד ברשימה משותפת עם מפלגות אחרות. פטור זה מוצדק, משום שכאמור, לכנסת אכן יש אינטרס לעודד רשימות משותפות, המובילות ליצירת סיעות גדולות.
ואולם הפטור הנוכחי הוא קיצוני מדי – במצב הקיים, סיעה המבוססת על רשימה משותפת יכולה להתפצל לפי המפלגות המרכיבות אותה מיד לאחר הבחירות ללא סנקציות כלשהן – תוך פגיעה באמון הבוחר, שהצביע לרשימה המשותפת, וכמובן פגיעה ביכולת המשילות של הכנסת וביציבותה. בשל כך, בעבר המליצה קבוצת המחקר של "הפורום לתיקון שיטת הממשל" במכון הישראלי לדמוקרטיה להטיל על התפצלות כזו סנקציה דומה לזו המוטלת על התפצלות של למעלה משליש מחברי הסיעה – אם ההתפצלות מתבצעת בשנתיים הראשונות לאחר הבחירות, המתפצלים אינם זכאים למימון הוצאות שוטפות.שם: עמ' 283.
אם הצעת קבוצת המחקר של "הפורום לתיקון שיטת הממשל" הייתה מתקבלת, היו מוטלות על ישראל ביתנו סנקציות בדין הפיצול – כיוון שהפיצול מתקיים פחות משנתיים לאחר הבחירות, הסיעה החדשה שיקימו נציגי ישראל ביתנו לא היה נהנית ממימון הוצאות שוטפות במהלך הקדנציה הנוכחית. קשה לדעת אם החלטתו של ליברמן לפרק את השותפות הייתה משתנה, אבל אין ספק שהוא היה את השיקול הכספי בחשבון לצד שיקוליו האחרים.
ההשלכה הראשונה של החלטתו של ליברמן היא הגברת הפיצול בכנסת בכלל ובקואליציה בפרט – בכנסת ובקואליציה יכהנו מעתה יותר סיעות. כאמור, יש החוששים כי הגברת הפיצול בכנסת עלולה לפגוע ביציבות וביכולת המשילות. השלכה חשובה נוספת היא הקטנת כוחה של מפלגה השלטון ביחס לשאר מפלגות הקואליציה – שינוי שעלול לפגוע ביכולתה לנהל ולתחזק את הקואליציה. מעתה, הקואליציה תתבסס על סיעה – סיעת הליכוד – שבה חברים 20 ח"כים בלבד, שהם רק 29% מחברי הקואליציה (68 בסך הכול).
תופעה זו – גרעין שליטה מצומצם של סיעת השלטון בקואליציה – מאפיין את הפוליטיקה הישראלית מאז 1996, אז פגעה הבחירה הישירה לראשות הממשלה בכוחן של המפלגות הגדולות. גם לפני כן היו בישראל קואליציות מרובות מפלגות, אולם כמעט תמיד הן התבססו על גרעין שליטה דומיננטי. מאז 1996, רק פעם אחת היה לסיעת השלטון רוב בתוך הקואליציה – לליכוד בראשות שרון לאחר בחירות 2003.
טבלה 1: גרעין השליטה של סיעת השלטון בקואליציהמבוסס על: עופר קניג, "מצב המפלגות בישראל: דיאגנוזה", בתוך: גדעון רהט, שלומית ברנע, חן פרידברג ועופר קניג (עורכים), תיקון שיטת הממשל בישראל, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה (2013), עמ' 184.
הליכוד וישראל ביתנו חברו לרשימה משותפת על רקע הציפייה להישגים אלקטורליים טובים יותר ועל רקע אינטרסים פוליטיים של שני הצדדים. האכזבה מתוצאות הבחירות וההבנה שייתכן והאיחוד מזיק לשתיהן, בנוסף לחיכוכים בין המפלגות ומנהיגיהם, הובילו לפיצול. מעכשיו תפעל כל מפלגה בסיעה נפרדת משלה, אם כי לעת עת הן ימשיכו לשתף פעולה בקואליציה.
הצעד שיזם ליברמן אולי יועיל לשתי המפלגות, אך במבט רחב יותר, נראה שהוא לא צפוי להועיל לדמוקרטיה הישראלית: הוא יגביר את הפיצול בכנסת ויפגע ביכולתו של הליכוד לנהל את הקואליציה והממשלה. יתר על כן, פירוק השותפות בין שתי המפלגות אינו הכרח המציאות: ההיסטוריה של הכנסת רצופה מקרים שבהם מפלגות נפרדות התמודדו ברשימה משותפת, ובהמשך התאחדו למפלגה משותפת. לדוגמה, הליכוד היא תוצר של איחוד בין חירות והליברלים (ואחרים), ומפלגת העבודה – בין מפא"י, רפ"י ואחדות העבודה.
מה היה ניתן לעשות כדי לעודד את המשך השותפות? לא הרבה. אם היה נאסר על סיעות המורכבות מכמה מפלגות להתפצל במהלך כהונת הכנסת, או אם היו מוטלות סנקציות חמורות בגין פיצול כזה, יש להניח שהליכוד וישראל ביתנו לא היו מתמודדות ברשימה משותפת מלכתחילה. עם זאת, ייתכן שהטלת סנקציה קלה על פיצול כזה, בפרט אם הוא מתרחש בראשית כהונת הכנסת – למשל פגיעה מסוימת במימון המפלגות, כפי שהומלץ בעבר במכון הישראלי לדמוקרטיה – הוא צעד רצוי, שירתיע, ולו במעט, פיצולים כאלו.