הדרך הנכונה להיאבק בשנאה

לא מספיק להיאבק בשנאה שבין יהודים וערבים; צריך גם לייבש את הביצה שממנה היא ניזונה – ביצת החרדה והניכור.

שלושת החודשים האחרונים – מחטיפת הנערים בגוש עציון ובמהלך מבצע "צוק איתן" – היו קשים מאוד גם למרקם היחסים שבין יהודים וערבים בתוך גבולות המדינה. צעירים יהודים שרפו למוות את הנער מוחמד אבו חדיר בבית חנינא; צעירים אחרים הפליאו את מכותיהם בעוברי אורח ערבים או שהרבו לקלל אותם ולשמוח לאִדם של תושבי עזה הנהרגים. מנגד היו במהלך ימי המלחמה, ובעקבותיה, גם אירועים קשים של יידוי אבנים על כלי רכב של יהודים באזורים ערביים ויידוי בקבוקי תבערה על בתי יהודים באזורי "קו התפר" בירושלים. ברחבי הרשת הופיעו קריאות שמחה לאיד של אזרחים ערבים על נפילתם של חיילי צה"ל בקרב.

מערכת היחסים העדינה ממילא בין יהודים וערבים הועמדה אפוא פעם נוספת למבחן קשה. מדובר בראש ובראשונה בסוגיה אנושית ממדרגה ראשונה של יחסים ראויים בין בני אדם החיים זה בצד זה, אך זו גם שאלה פוליטית ומעשית חשובה: בתקופה שבה מדינות שונות ברחבי המזרח התיכון מתפרקות ליסודותיהן האתניים והשבטיים, אין מובטחת למדינת ישראל שום חסינות מפני זליגת תהליך דומה גם לכאן. תהליך כזה מסוכן לשני העמים: למיעוט הערבי ולרוב היהודי כאחד.

שאלת המאבק בהתפרצויות השנאה היא שאלה מכרעת בחשיבותה. דווקא משום כך, חשוב לנהל את המאבק הזה בתבונה וברגישות, כיוון שישנן דרכי מאבק שעלולות להחריף את הבעיה במקום לצמצם אותה. כך, למשל תיוג מגזרי אוכלוסייה רחבים, למשל הציונות הדתית או "המתנחלים", כגזעניים עלול לנכר כלפי המאבק, אף שרוב חברי הקבוצות הללו אינם מחזיקים בתפיסת עולם גזענית. ככלל, אף על פי שבתקופתנו אנו נוטים לנתח אירועים ותהליכים על רקע התנהגות אישית, נדמה שמוטב להתמקד במאבק בתופעות השנאה והגזענות ולא בסימונם הפרסונלי של גזענים ובמאבק בהם. עם זאת, במידת הצורך אפשר להשתמש בתיוג מצומצם ומדויק מאוד של גזענים, כדי לשמור על חזית רחבה ככל האפשר של הנאבקים בתופעה. מן הראוי שלא לייחס את המאבק בגזענות לקבוצה קטנה ו"טהורה" של אנשי שמאל מובהקים, בשעה שחלקי החברה האחרים מתויגים כגזענים. קביעה כזו היא לא חכמה ובו זמנית לא נכונה.

כל מי שמבין שאסור לאפיין את כלל הציבור הערבי כנגוע במעשיהם של האנשים הקיצונים בקרבו, צריך להחיל אותה הבנה גם על כלל הציבור היהודי וגם על מגזרים ספציפיים בתוכו (דוגמת הציונות הדתית או המתנחלים). כמובן, שגם ההפך נכון: כל יהודי המתנגד להכללה גורפת של כלל "החברה הישראלית", "הימין", "הציונות הדתית" או "המתנחלים" כנגועים בגזענות, מן הראוי שיחיל זהירות דומה גם על הציבור הערבי.

המאבק בשנאה ובגזענות צריך להתקיים בכל שדרות החברה: בנאומי הנשיא, ראש הממשלה והשרים, במערכת החינוך, במערכות אכיפת החוק, בתקשורת, במסעות הסברה שיווקיים ובכל דרך רלוונטית אחרת. עם זאת, צריך לדעת שכל זה הוא רק מאבק בסימפטום ולא בשורש הבעיה. במשך שנים טען מחנה השמאל, במידה רבה של צדק, שלא מספיק להילחם בטרור הפלסטיני, אלא צריך גם "לייבש את הביצה שממנה הוא ניזון", ביצת "הבעיה הפלסטינית" ועתידם של מיליוני פלסטינים שאיבדו את מולדתם או את מעמדם בה בעקבות הקמת מדינת ישראל (זה לא רק "הכיבוש" של 1967, שהרי טרור פלשתיני היה גם לפניו, אלא כלל "הבעיה הפלשתינית").

ברוח האמירה ההיא, ניתן לומר כיום שאכן חיוני להילחם בשנאה ובגזענות, אך בהחלט אין די בכך. צריך גם לייבש את הביצה שממנה ניזונים הגזענים. להערכתי, מהותה של ביצה זו היא החרדה העמוקה של הציבור היהודי בישראל מעתידו: הן העתיד הביטחוני הישיר המאוים מאז ראשית הציונות על ידי האיבה הערבית והן עתיד דמותה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי.

יש אנשים, בישראל ומחוצה לה, המזלזלים בחרדה הזו ואפילו בזים לה. הם מציינים את עוצמתה הצבאית האדירה של ישראל, כולל הפרסומים על נשק גרעיני, כראיה לכך שהחרדה הזו אינה ראלית ואולי אף מנופחת במכוון על ידי מנהיגות מניפולטיבית. זו טעות חמורה לראות זאת כך: קודם כול, משום שאפילו אם החרדה אינה ראלית, ראוי להתייחס אליה ברצינות ולנסות לפוגג אותה; שנית, העובדה שלישראל יש כנראה גם נשק גרעיני אינה עוזרת לאדם המאוים מדי יום על ידי פיגוע טרור, רקטה, פצמ"ר או כל נשק "פרימיטיבי" אחר. שלישית, כל מי שמתבונן, ולו בחטף, במפה האזורית, רואה שישראל היא אולי "גוליית" מול הפלסטינים, אבל היא בוודאי במצב בעייתי מאוד מול כלל העולם הערבי-מוסלמי המקיף אותה. וכבר ראינו ממש לאחרונה מהו טיבו של היחס למיעוטים לא מוסלמיים באזורנו.

בהקשר הזה, גם הסכנה מפני אבדן דמותה של ישראל כמדינת העם היהודי נתפסת לא רק כעניין בעל משמעות ערכית-זהותית, אלא כסכנה קיומית. על רקע זה מובנת בהחלט התעקשותם של חוגי הימין ושל חלק מחוגי המרכז הפוליטי ליזום חוקי יסוד שיעגנו באופן משפטי את דמותה של ישראל כמדינת העם היהודי. מנגד, כמובן שגם פשעי השנאה הערביים מבטאים חרדה של הצד הערבי, הן לגורל בני עמו שמחוץ לגבולות ישראל והן לעתידו שלו במדינה.

זו, אגב, הסיבה מדוע לדעתי נכון יותר להגדיר את רוב התופעות הקשות בתחום זה לא "גזענות" אלא "שנאה", "הסתה" ו"פשעי שנאה". גזענות מצטיירת אסוציאטיבית (גם אם זו אינה בהכרח ההגדרה המילונית) כעניין המבטא תפיסה של עליונות הגזען מול נחיתות הגזע או העם השנוא, כפי שהתקיים ביחסם של הנאצים ליהודים או ביחסם של הלבנים כלפי השחורים, בארצות הברית של המאה התשע עשרה ובדרום אפריקה של המאה העשרים. אבל היהודים המכים עוברי אורח ערבים, או אפילו אלה הפוסקים שאסור למכור להם דירות, אינם עושים זאת מתוך מחשבה שהערבים נחותים, כשם שהערבים המפגעים ביהודים אינם עושים זאת מתוך מחשבה שהיהודים נחותים, אלא כחלק מביטויי העימות הלאומי והשנאה הנלווית לו שלמרבה הצער, הולכים ומקצינים כל הזמן. למען הסר ספק: אין בטענה שמדובר בשנאה יותר מאשר בגזענות משום ניסיון להפחתת החומרה שבבעיה, אלא רק ניסיון להגדירה במדויק יותר, כדי שגם המאבק בה יהיה מדויק ומוצלח יותר.

אם אכן נכונה ההערכה שביטויי השנאה ופשעי השנאה החריפים שחווינו בחודשים האחרונים מקורם בחרדה, הרי שיש להוסיף על המאבק הישיר בהם – המאבק המשפטי, החינוכי והציבורי – ארבעה צעדים עיקריים, המבקשים להתמודד עם החרדה ההדדית.

הצעד הראשון: אישור חוק יסוד מדינה יהודית ודמוקרטית

הביטוי "מדינה יהודית ודמוקרטית" נכנס לשיח הציבורי ב-1992, עם קבלתו של חוק יסוד "כבוד האדם וחירותו", ומאז הפך למושג יסוד בהגדרה העצמית של החברה הישראלית. דא עקא, שלא בחוק מלפני 22 שנה וגם לא בשום הזדמנות אחרת מאז, לא הוגדר המושג הזה הגדרה משפטית מחייבת בספר החוקים הישראלי. התוצאה היא העמקת החרדה הכפולה של היהודים והערבים: הערבים חוששים שהמושג "מדינה יהודית" עלול להיות מנוצל לקיפוח זכויותיהם האזרחיות, ואילו היהודים (לפחות חלקם) חוששים שהמושג "מדינה דמוקרטית" עלול לקפח את דמותה של ישראל כמדינת העם היהודי. דרושה אפוא הגדרה משפטית ברורה של המושג, ברוח מגילת העצמאות, ולפיה "מדינה יהודית" פירושה מדינת הלאום של העם היהודי, ו"מדינה דמוקרטית" פירושה שוויון זכויות מלא לכלל אזרחי המדינה. כמובן שצעד זה לבדו לא יוכל להפיג את כל החרדות ההדדיות, אך בהחלט יכול לשמש נדבך חשוב בהרגעתן. לראייה, אפילו במצב הקשה שבין יהודים וערבים בשנים האחרונות הבהירו כ-70% מערביי ישראל, בכמה סקרים שונים, שאם יובטח שהמושג "מדינה יהודית" אינו פוגע בשוויון הזכויות שלהם, יוכלו לקבל אותו.

הצעד השני: הקמת פרויקט לאומי למפגשים בין יהודים לערבים

אחד הגורמים המלבים את השנאה והחרדה הוא הניכור. יהודים וערבים כמעט שאינם נפגשים באופן ישיר, וכשהם כן נפגשים זה לרוב באופן א-סימטרי (הערבי כ"נותן שירות" ליהודי), ובוודאי שלא על בסיס שיחה ישירה על הסכסוך. את הידע שלהם על עמדות "הצד השני" שואבים אפוא היהודים והערבים גם יחד בעיקר מאמצעי התקשורת, ואלה, מסיבות של רייטינג, דואגים להבליט דווקא את הקולות הקיצוניים. דרוש אפוא פרויקט לאומי, רצוי בחסות בית הנשיא, להפגשה ישירה בין יהודים וערבים בכל הרמות: תלמידי בתי ספר, סטודנטים, ארגוני חברה אזרחית, מתנ"סים, מועצות אזוריות וכל מסגרת רלוונטית אחרת.

הצעד השלישי: חיזוק הממד האזרחי והישראלי בחיי היומיום

מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי, וצריכה להישאר כזו, אבל ברור שעובדה זו טומנת בחובה מקדם ניכור יסודי מבחינתם של אזרחי ישראל שאינם יהודים. משום כך, בצד שמירת הפן של מדינת לאום יהודית, ראוי לחזק גם את הממדים האזרחיים והכלל-ישראליים בחיינו: לא רק הקפדה חד-משמעית על שוויון בזכויות ובתנאים הניתנים לכלל האזרחים, אלא גם מאמץ מכוּון לשילובם של אזרחים ערבים בכל מערכות החיים: בפוליטיקה, בתרבות, בספורט, בתקשורת, בכלכלה וזירות נוספות. בד בבד ראוי ליצור גם מיזמים לשיתוף פעולה כלל-אזרחי בתחומים אזרחיים כמו איכות סביבה, רווחה ובריאות. אפשר גם להעניק ביטוי סמלי לזהות האזרחית-ישראלית המשותפת, למשל באמצעות 'יום האזרח הישראלי', שבו יחולקו תעודות הזהות החדשות (לבני השש עשרה ולאזרחים חדשים גם יחד) והוא יהיה יום שיא לפרויקט המפגשים היהודים-ערבים שתואר קודם.

צעד רביעי: תביעה מהציבור הערבי להיות שותף במאבק בשנאה ובטרור, ולא רק בזה המופנה נגדו

אף שטבעי לצפות מהרוב היהודי ליתר אחריות בתחום זה, אי-אפשר לפטור גם את המיעוט הערבי מפעילות של ממש בנושא. בסופו של דבר, כשהרוב היהודי מזהה שתיקה (או השמעת קולות בודדים בלבד) נגד הגורמים האלימים ברחוב הערבי, או אפילו נגד המתקפות על ישראל מאויבים ערבים שמחוצה לה, הוא אינו מזהה זאת כבעיה טבעית של מיעוט אלא כהסכמה שבשתיקה להתקפות על ישראל ועל ישראלים. מציאות כזו פוגעת אנושות גם במוטיבציה היהודית להיאבק בפשעי השנאה היהודיים. בהחלט מוצדקת אפוא התביעה מכל אזרח ערבי, שאינו רוצה בהמשך מצב השנאה והעויינות להרים את קולו לא רק נגד פגיעת יהודים בערבים, אלא גם כנגד פגיעה הפוכה. בדיוק כשם שביקורת כפולה כזו מצופה מכל אדם יהודי הגון.

כל הצעדים האלה כמובן אינם מייתרים את המאבק הישיר והנחוש שצריך להתקיים מצד רשויות המדינה נגד גילויי השנאה וההסתה, אבל בלעדי הצעדים הללו, או צעדים אחרים מסוגם, קשה מאוד להאמין שהמאבק הישיר בשנאה ובהסתה אכן יצליח לאורך זמן.