האם המדינה האסלאמית היא אכן מדינה?
המדינה האסלאמית היא ארגון טרור שצמח בחסות אל-קאעידה, המוכר גם בשם דאע"ש. פעולות ארגון זה מבטאות עליית מדרגה מבחינת אכזריותם של ארגוני טרור ומבחינת האיום שהם מייצרים על מדינות דמוקרטיות. על רקע זה עולות שאלות לא מעטות לגבי פעולות הארגון ומעמדו. במאמר זה נבקש להתייחס לשאלה משפטית בסיסית: באילו תנאים צריכה לעמוד הח'ליפות שהקימה המדינה האסלאמית כדי להיחשב מדינה בהתאם למשפט הבינלאומי?
התמונה באדיבות Shutterstock
המדינה האסלאמית היא ארגון טרור שצמח בחסות אל-קאעידה, המוכר גם בשם דאע"ש. פעולות ארגון זה מבטאות עליית מדרגה מבחינת אכזריותם של ארגוני טרור ומבחינת האיום שהם מייצרים על מדינות דמוקרטיות. על רקע זה עולות שאלות לא מעטות לגבי פעולות הארגון ומעמדו. במאמר זה נבקש להתייחס לשאלה משפטית בסיסית: באילו תנאים צריכה לעמוד הח'ליפות שהקימה המדינה האסלאמית כדי להיחשב מדינה בהתאם למשפט הבינלאומי?
המדינה האסלאמית היא ארגון טרור שצמח בחסות אל-קאעידה, המוכר גם בשם דאע"ש (שם הארגון בערבית הוא אל-דַוְלַה אל-אִסְלַאמִיַּה פי אל-עִרַאק ואל-שַׁאְם, שפירושו המדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה רבתי, הכוללת את ארץ ישראל). ארגון זה הצליח להשתלט על שטחים נרחבים בעיראק ובסוריה, תוך כדי שימוש בשיטות לחימה אכזריות במיוחד שגרמו אפילו לאל-קאעידה להוקיעו מתוכו, והכריז על ח'ליפות מוסלמית בשטחים שכבש. תאבונו של הארגון הולך וגובר ככל שהוא צובר הצלחות צבאיות נוספות, והאיום הנשקף ממנו מתגבר בכל יום שחולף.
שיטות הלחימה של ארגון המדינה האסלאמית כוללות פגיעות קשות בחיי אדם וברכוש והפרות שיטתיות של זכויות אדם. עובדה זו מעוררת דאגה בקרב הקהילה הבינלאומית. לפני כחודש עלה הארגון לכותרות בעקבות האשמתו במעשי רצח, חטיפה, גירוש, אונס והפרת זכויות אדם נוספות נגד המיעוט היזידי בעיראק. על רקע מצוקתו של המיעוט היזידי, אשר מצא מפלט זמני על פסגת הר באזור סינג'אר, החליטה ארצות הברית לתקוף יעדים אסטרטגיים של הארגון. התקפות אלו מתבצעות גם בניסיון למנוע את התקדמותו של הארגון לאזורים נוספים בעיראק שבהם נמצאים אזרחים אמריקנים.
בתגובה לתקיפות אלו פרסם הארגון לפני כארבעה שבועות סרטון שבו מתועדת עריפת ראשו של עיתונאי אמריקני (ג'יימס פולי) שנאלץ לגנות את פעולות ארצות הברית, ואף להאשים במותו ישירות את אָחיו המשרת כטייס בצבא האמריקני, ברגעים האחרונים לפני הירצחו. באותו הסרטון הוצג גם עיתונאי נוסף הנמצא בידי הארגון (סטיבן סוטלוף), במטרה להזהיר את נשיא ארצות הברית ברק אובמה כי המשך הפעולות נגד המדינה האסלאמית יחרוץ באופן דומה גם את גורלם של עיתונאי הנמצא בידי הארגון ושל אזרחים אמריקנים אחרים ברחבי העולם. אחרי שארצות הברית המשיכה בתקיפותיה נגד פעילי המדינה האסלאמית, פורסם סרטון נוסף לפני כשבועיים, ובו מתועדת הוצאתו להורג של סטיבן סוטלוף, אשר נאלץ גם הוא לגנות את החלטתה של ארצות הברית לפעול נגד הארגון רגע לפני רציחתו האכזרית. גם במסגרת הסרטון השני שפורסם הציג ארגון המדינה האסלאמית שבוי נוסף (דיוויד היינס), הפעם בעל אזרחות בריטית, במטרה להזהיר מדינות נוספות מפני הצטרפות לארצות הברית במאבקן בארגון.
ממש עם פרסומו של מאמר זה פרסם הארגון סרטון שלישי בו הוצא להורג דיוויד היינס בגין החלטתה של בריטניה לשתף פעולה במישור הצבאי עם ארצות הברית, כאשר הפעם נאלץ השבוי להטיח האשמות בראש ממשלתו דיוויד קמרון בטרם רציחתו. בסרטון זה הוצג שבוי בריטי נוסף הנמצא בידי הארגון. אף שארגון המדינה האסלאמית מצליח לייצר כותרות מדי יום ביומו, רב הנסתר על הגלוי לגבי האופן שבו ימשיך להתפתח ולגבי תגובת הקהילה הבינלאומית לפעולותיו.
פעולות המדינה האסלאמית מבטאות עליית מדרגה מבחינת אכזריותם של ארגוני טרור ומבחינת האיום שהם מייצרים על מדינות דמוקרטיות. על רקע זה עולות שאלות לא מעטות לגבי פעולות הארגון ומעמדו. במאמר זה נבקש להתייחס לשאלה משפטית בסיסית: באילו תנאים צריכה לעמוד הח'ליפות שהוקמה כדי להיחשב מדינה בהתאם למשפט הבינלאומי? שאלה זו משליכה על אפשרויות הפעולה של הקהילה הבינלאומית נגד המדינה האסלאמית, כמו גם על האופן בו המשפט הבינלאומי עשוי להתייחס לפשעים המבוצעים בשמה.
בעשורים האחרונים התפתח במידה רבה המשפט הבינלאומי, והוא כולל כיום הכרה נרחבת בזכויות ובחובות משפטיות של פרטים, של ארגונים שאינם מדינות ושל ישויות שונות. עם זאת, מדינות היו ונשארו השחקן החשוב ביותר במשפט הבינלאומי גם בעת הנוכחית. לפיכך חשיבותו המשפטית של הדיון בשאלה איזו ישות נחשבת מדינה בהתאם למשפט הבינלאומי עודנה עצומה.
האופן שבו מוגדרות מדינות במשפט הבינלאומי הושפע לאורך השנים מהתפתחויות חשובות כגון תהליכי הדה-קולוניזציה של מדינות באמריקה הלטינית, באפריקה, באסיה ובמזרח התיכון. תהליכים נוספים השפיעו על הדיון בנושא, ובין היתר התפתחות הזכות להגדרה עצמית של עמים, התפרקות גושי מדינות (דוגמת ברית המועצות) או מדינות (דוגמת יוגוסלביה), ניסיונות סיפוח של שטחים (אחד האחרונים והבולטים ביותר הוא פעולותיה של רוסיה בחצי האי קרים ובמזרח אוקראינה) והצורך להתמודד עם מקרים ייחודיים (sui generis), כגון זה שמייצגת הרשות הפלסטינית.
ההתפתחויות הללו עוררו דיון אקדמי נרחב לגבי האופן שבו יש להגדיר מדינה במשפט הבינלאומי, וכמעט כל התפתחות חדשה הביאה עמה דוקטרינת התמודדות ייחודית לה. במאמר קצר זה נעסוק בתנאים המקובלים ביותר לבחינת קיומה של מדינה בהתאם למשפט הבינלאומי, ובייחוד בדרישות שנקבעו באמנת מונטווידאו משנת 1933 לגבי זכויותיהן וחובותיהן של מדינות. ארבעת התנאים המצטברים לפי אמנה זו הם: (א) אוכלוסייה קבועה; (ב) שטח מוגדר; (ג) ממשלה אפקטיבית; (ד) יכולת לנהל יחסי חוץ. נתייחס גם לשתי דרישות נוספות שאותן נהוג להציב בפני ישות המבקשת להיות מוכרת כמדינה בקרב הקהילה הבינלאומית: דרישת העצמאות ודרישת הלגיטימיות. נבקש לבחון את האפשרות שהתנאים הללו ייחשבו תקפים לגבי המדינה האסלאמית.
- אוכלוסייה קבועה
תנאי זה נובע מהעובדה שמדינות הן אמצעי להגשמת שאיפות משותפות של קבוצות שהתאגדו לאור מאפיינים תרבותיים, דתיים, היסטוריים או אחרים המשותפים להן. אין סף של מספר תושבים מזערי המהווה את אוכלוסיית המדינה, אלא כל שנדרש הוא שאותה הקבוצה תהיה אוכלוסייה קבועה המזהה את עצמה כחלק מלאום המהווה את המדינה או כזה הכלול בה. כדי שתנאי זה יתקיים על האוכלוסייה לקשור את גורלה במקום שבו הוקמה הישות.
כרגע נדמה שמוקדם לקבוע כי תנאי זה מתקיים לגבי הח'ליפות שהקימה המדינה האסלאמית. הרי אזרחי עיראק וסוריה הנמצאים כעת בשטחים תחת שליטת הח'ליפות לא בחרו לקשור את גורלם בגורלה של המדינה האסלאמית, אלא מצאו את עצמם במצב שבו הם נמצאים בעקבות הכיבוש התוקפני של הארגון. נוסף על כך, אין ביכולתם של אזרחי עיראק וסוריה הנמצאים תחת שליטת הארגון להתנגד לארגון בלי שיהיה חשש לחייהם. לפיכך אי-אפשר לומר כי הם בחרו להיות אזרחי הח'ליפות, וכי הם מעוניינים להגשים בה את שאיפותיהם המשותפות במסגרת מדינתית זו.
אפשרות נוספת היכולה להביא בעתיד להתקיימותו של תנאי זה היא שאלפי חברי הארגון, המזהים את עצמם באופן מוחלט עם הח'ליפות, ייחשבו אזרחיה. ניתן לזהות את הזיקה ההדוקה של חברי הארגון לח'ליפות בזכות פעולות סמליות שביצעו, לדוגמה שריפת הדרכונים של מדינות האזרחות המקוריות שלהם, ובזכות פעולותיהם המעשיות, החל בהשתתפות פעילה בכל פעולות הארגון ועד הקרבת חייהם למען המטרה המשותפת. ואולם, יש לסייג אפשרות זו לאור העובדה שבשלב זה לא ברור באיזו מידה בחרו חברי הארגון לקשור את גורלם בגורל השטח שבשליטתם, או שבכוונתם להמשיך לנדוד במטרה להילחם ולהרחיב את היקף שליטת המדינה האסלאמית.
- שטח מוגדר
תנאי זה הוכפף לפרשנות גמישה למדי, והדרישה העיקרית לגביו היא שהישות תממש שליטה אפקטיבית בתא שטח מסוים. כך אין דרישה מינימלית של היקף השטח, כפי שניתן ללמוד מההכרה במדינות בעלות שטח קטן במיוחד, כגון מונקו. כמו כן, אין צורך בקיומם של גבולות קבועים כדי להכיר בקיומו של שטח. לדוגמה, אף שגבולות מדינת ישראל לא הוכרו במפורש בעת הקמתה (וחלקם נתונים במחלוקת עד ימינו), עובדה זו אינה פוגעת במעמדה המשפטי של ישראל כמדינה בהתאם למשפט הבינלאומי.
במקרה של הח'ליפות שהקימה המדינה האסלאמית, ברור כי היא מממשת את שליטתה על תא שטח נרחב, אשר עוד עלול לגדול. אולם אם תוואי השטח שעליו חולשת הח'ליפות ישתנה ולא יהיה יציב, הדבר יפגע בהתקיימותו האפשרית של תנאי זה. חשוב מכך, אופן רכישת השטח על ידי המדינה האסלאמית, תוך כדי שימוש בכוח ואגב ביצוע הפרות חמורות של המשפט הבינלאומי, מעורר בעייתיות במישור הלגיטימיוּת, שבה נדון בהמשך.
- ממשלה אפקטיבית
המשפט הבינלאומי אינו מכתיב מהי שיטת השלטון המועדפת, כלומר ניתן לעמוד בתנאי הממשלה האפקטיבית מתוך ביסוס ממשלה דמוקרטית או שלטון דיקטטורי בדיוק באותה המידה. לגישת המשפט הבינלאומי, כל עוד הישות השלטונית מפעילה סמכויות ממשלתיות – כגון גביית מסים והסדרת המערכת השיפוטית באותו תא השטח – תנאי זה מתקיים.
המדינה האסלאמית נוקטת אמצעים קשים ואכזריים מתוך רצון לבסס את סמכותה השלטונית בשטחים שבהם היא שולטת, בין היתר עריפת ראשיהם של מתנגדים או שימוש באלימות קשה נגד מי שמסרב לקבל על עצמו את ערכי האסלאם. הח'ליפות מחילה סמכויות שלטוניות על מגוון תחומי החיים בשטחים שבשליטתה, לדוגמה התנהלות עסקים מקומיים ויחסי אישות. כמו כן, יש דיווחים כי הארגון מאפשר במקרים מסוימים לבני אדם שאינם מוסלמים הנמצאים בשליטתו לשלם מס גולגולת (בערבית: גִ'זְיַה), כלומר לשלם מס על הזכות להמשיך ולחיות תחת הח'ליפות, גם אם כאזרח נחות. סביר אפוא להניח כי הארגון גובה גם מסים אחרים מכלל האוכלוסייה.
על רקע זה, נראה כי הח'ליפות אכן מחילה סמכויות שלטוניות על אזורים שבשליטתה. אם בשלב זה יש תחומים שבהם המדינה האסלאמית טרם החילה את סמכותה, סביר למדי כי הדבר יקרה בעתיד הקרוב. אמנם יש כוחות צבאיים הנאבקים במדינה האסלמית על השליטה בשטח, אך נראה שכרגע הכוחות הללו מתמקדים בלחימה הצבאית, והם אינם מנסים להחיל סמכויות שלטוניות מתחרות באלה של המדינה האסלאמית.
אפשר שתנאי זה יתקיים בעתיד אם תצליח הח'ליפות לממש סמכויות שלטוניות בצורה עקיבה ויציבה בעתיד. האפשרות שהארגון יעמוד בתנאי זה מתחזקת לנוכח דוגמאות למדינות אחרות בעולם, כגון סומליה והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, אשר חרף השלטון הרופף שהן מפעילות מוכרות כמדינות בהתאם למשפט הבינלאומי. ההכרה במדינות אלו מעוררת גם היא דיון בדרישת הלגיטימיות של המדינה, שבה נדון להלן.
- כושר לנהל יחסי חוץ
דרישה זו היא ככל הנראה בעלת החשיבות הפחותה ביותר. הדרישה נוגעת ליכולתה של היישות תחת מבחן לנהל יחסי חוץ, ולאו דווקא להסכמתן של מדינות לקיים עמה יחסים דיפלומטיים, כלכליים או אחרים. במילים אחרות, גם מדינה שאינה זוכה להכרה מצד רוב מדינות העולם עדיין יכולה לעמוד בתנאי זה באופן תאורטי. ואולם, הניסיון מלמד כי במקרה שבו הוקמה מדינה שאינה מוכרת על ידי מרבית מדינות העולם, לדוגמה סומלילנד, מתגלה חוסר התוחלת שבקיום מדינה זו.
בהקשר של הח'ליפות, לא ברור כרגע אם ברצונה לנהל יחסים עם מדינות אחרות. כמו כן, נראה כי מדינות אחרות בעולם אינן מעוניינות להכיר בח'ליפות שהוקמה או לנהל אתה יחסים מכל סוג שהוא. עם זאת, נראה כי לאור היכולות הרבות שמפגין ארגון המדינה האסלאמית בכמה תחומים, כגון התחום הצבאי והתחום התדמיתי של הארגון, אם הארגון יהיה מעוניין בכך הוא יצליח להקים מערך שיספיק כדי לעמוד בתנאי זה. יש לציין כי גם אם תבקש הח'ליפות לממש את יכולתה לנהל יחסי חוץ, יש אפשרות שבשל חוסר הלגיטימיות שלה היא זוכה הדבר, לא יתאפשר הלכה למעשה.
- עצמאותה של המדינה האסלאמית
נוסף על ארבעת התנאים שנידונו לעיל, יש הטוענים כי יש לבחון גם אם המדינה היא עצמאית או שהיא תלויה במדינות אחרות. אותה תלות יכולה להתבטא למשל בהיבטים כלכליים ופוליטיים. אמנם נטען כי המדינה האסלאמית זוכה למימון ממדינות מסוימות, אך הארגון זוכה להצלחה מבצעית המחזקת את עצמאותו הכלכלית עם כל יום שעובר. כך, בין היתר, חברי הארגון בוזזים כל שטח שאליו הם פולשים, לרבות הבנקים והרכוש הפרטי המאוחסן בכספות שבבנק. כמו כן, הארגון השתלט על שדות נפט בעיראק ובסוריה ומפיק רווחים רבים ממכירת המשאבים הטבעיים המופקים ממנו. לגבי תלות פוליטית, נראה כי הארגון אינו רואה את עצמו כפוף לשום מדינה. אפילו מדינות מוסלמיות אחרות, וכן ארגונים סוניים קיצוניים אחרים כגון אל-קאעידה וחמאס, רואים במדינה האסלאמית גוף הנבדל מהם ושאותו יש להוקיע.
את האמור יש לסייג בכך שתנאי העצמאות מתייחס ליכולתה של מדינה להתנהל כמדינה במסגרת הקהילה הבינלאומית, ולאו דווקא ליכולת של גוף מסוים להיות עצמאי מהבחינה הכלכלית או מהבחינה פוליטית. כרגע מוקדם לקבוע כי הח'ליפות שהוקמה מתנהלת כמדינה עצמאית לכל דבר, אך יש אפשרות כי בעתיד ישתנה הדבר.
- לגיטימיות
התנאי האחרון שאליו נתייחס, שהוא אחד ההיבטים החשובים ביותר בדיוננו, הוא דרישת הלגיטימיות. בעבר הוקמו ישויות שלא עמדו באופן מלא בתנאים המפורטים לעיל, בעיקר במסגרת תהליך הדה-קולוניזציה של מדינות באפריקה, אך העובדה שהן זכו ללגיטימיות בינלאומית ולהכרה מצד מדינות אחרות הִכשירה את מעמדן המשפטי כמדינה. לעומת זאת יש ישויות העומדות בתנאים שנידונו לעיל באופן משמעותי יותר, כגון סומלילנד, אך הן אינן זוכות ללגיטימיות ולהכרה מצד מדינות אחרות. לפיכך הן אינן יכולות לפעול כמדינות בקרב הקהילה הבינלאומית, למשל על ידי הצטרפות לארגון האו"ם.
ישויות זוכות ללגיטימיות במקרים שבהם מוכרת זכותו של העם באותו תא השטח להגשים את זכותו להגדרה עצמית. לדוגמה, יש טענות לגבי זכותו של עם לפרוש במקרים מסוימים מחבל ארץ של מדינה ריבונית כדי לממש את זכותו להגדרה עצמית. עם זאת, לאור ההבנה כי ריבונות המדינה היא עקרון יסוד המהווה אחד האדנים החשובים ביותר במערכת המשפט הבינלאומי, היכולת לממש את הזכות להגדרה עצמית מסויגת בדרך כלל על ידי הרצון של המדינות הקיימות לשמור על השלמות הטריטוריאלית של מדינות ריבוניות.
יש לבחון אם במקרה שלנו הח'ליפות היא מימוש לגיטימי של זכותו של עם לפרוש מחבל ארץ קיים, ובייחוד מחלקים בעיראק ובסוריה. פרישה מחבל ארץ קיים פוגעת בהכרח בריבונותה של מדינה קיימת, אך במקרים מסוימים ניתן להצדיק אותה. דוגמאות להצדקה כזו הן מקרים שבהם מדובר בעם הכפוף לשלטון קולוניאליסטי, במשטר גזעני או בעם הסובל מהפרות חמורות ומתמשכות של זכויות האדם הבסיסיות שלו. כמו כן, יש הסבורים כי פרישה מחבל ארץ יכולה להיות לגיטימית במקרה שבו הקבוצה הפורשת אינה נהנית מגישה לאמצעים שיאפשרו את פיתוחהּ הפוליטי, הכלכלי, החברתי או התרבותי.
במקרה של הח'ליפות אי-אפשר לטעון שהמדינה שהוכרזה הוקמה על בסיס אחד מקרים המצדיקים פרישה מחבל ארץ, הנמצא תחת ריבונותן של עיראק וסוריה. נראה כי דווקא השלטון החדש שהוקם פוגע שיטתית בזכויות אדם של בני האדם, הדרים בשטח כגון הזכות לחיים, הזכות לחירות, חופש הדת וחופש הביטוי. עדות לפגיעות אלו ניתן למצוא, בין היתר, בפרסומים רבים, אשר הפיצה המדינה האסלאמית, ובהם מתועדות הוצאות להורג המוניות של בני אדם.
סוגיה נוספת הקשורה להיעדר הלגיטימיות של הח'ליפות היא האופן שבו ביססה המדינה האסלאמית את שליטתה. אמנם, לאורך ההיסטוריה נהוג היה לרכוש שטחים בעקבות מלחמות, וחלק ניכר משטחן של מדינות העולם הושג בדרך זו. עם זאת, מאז הקמת האו"ם, אשר עיגן בחוקתו את איסור השימוש בכוח בין מדינות, מקובל לומר כי אסור לרכוש שטחים מתוך איום או מתוך שימוש בכוח. כלל זה קיבל ביטוי במקרים רבים, דוגמת החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, שהתקבלה לאחר מלחמת ששת הימים, אשר הכירה מחדש בכלל זה והבהירה כי אין לרכוש ריבונות על השטחים שנתפסו במהלך הלחימה.
הח'ליפות שהקימה המדינה האסלאמית חולשת על השטחים שבשליטתה בעקבות שימוש בכוח מהסוג האכזר ביותר שניתן לתאר. אפשר שהקהילה הבינלאומית הייתה מתייחסת אחרת למצב אם ביסוס השליטה של המדינה האסלאמית היה נעשה באמצעי לגיטימי, דוגמת בחירות. עם זאת, פעולות המדינה האסלאמית מתאפיינות בהפרה של המשפט הבינלאומי, ובייחוד בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות. יש שיטענו כי פעולות הארגון כלפי המיעוט היזידי עולות לכדי רצח עם (ג'נוסייד) או ניסיון לרצח עם. נוסף על כך, השטחים שבשליטת הארגון הם חלק מהשטח הריבוני של עיראק ושל סוריה. כל עוד המדינות הללו לא העבירו באחד האמצעים המקובלים לפי המשפט הבינלאומי את הריבונות על השטח, לדוגמה באמצעות הסכם, אין לשלול את ריבונותן לגביו.
לפיכך, בשלב זה הח'ליפות שהוקמה אינה זוכה ללגיטימיות ולהכרה מצד מדינות העולם. אפילו אם תעמוד הח'ליפות בתנאים שהוזכרו היא תתקשה במידה רבה לתפקד כמדינה בקהילה הבינלאומית. שינוי במצב זה יכול להתרחש אם עיראק או סוריה ייכנסו לתהליך של פירוק, כפי שקרה ביוגוסלביה לשעבר. ניתן לראות במתרחש בעיראק ובסוריה את תחילתו של הליך פירוק הלכה למעשה, אך בשלב הנוכחי נראה לנו כי שהקהילה הבינלאומית אינה מעוניינת להכיר בקיומו של תהליך שכזה.
מוקדם לקבוע שהח'ליפות שהקימה המדינה האסלאמית עומדת בתנאים לקיומה של מדינה בהתאם למשפט הבינלאומי. הקושי העיקרי שעמו מתמודדת הח'ליפות, וככל הנראה תמשיך להתמודד אתו בעתיד הקרוב, הוא היעדר הלגיטימיות שלה בעיני הקהילה הבינלאומית וחוסר הנכונות של מדינות העולם להכיר במדינה האסלאמית כמדינה בהתאם למשפט הבינלאומי ולקיים אתה יחסים פוליטיים, כלכליים, תרבותיים או אחרים.
נכון להיום אין תגובה בינלאומית אחידה ומאוחדת לגבי המדינה האסלאמית. אין ספק כי עיראק וסוריה זכאיות מכוח הזכות להגנה עצמית לפעול צבאית נגד הארגון. כמו כן, נראה כי ארצות הברית נשענת על הזמנתה של עיראק לסייע לה בפעילות צבאית, שמטרתה החזרת השליטה על השטחים שכבשה המדינה האסלאמית. עם זאת, הקהילה הבינלאומית ברובה אינה פועלת הלכה למעשה נגד הזוועות שמחוללת המדינה האסלאמית.
ברמה המעשית, מאחר שפעולות הארגון מפרות את המשפט הבינלאומי, על מדינות אחרות לא לשתף פעולה עם הארגון באופן שיכשיר את עוולותיו. המדינות יכולות להצדיק פעולה צבאית נגד הארגון מכוח דוקטרינת ההתערבות ההומניטרית, המבקשת להפסיק הפרות חמורות ושיטתיות של זכויות אדם או של המשפט ההומניטרי, כפי שטען ארגון נאט"ו לגבי התקיפות הצבאיות שביצע ביוגוסלביה לשעבר. הצדקה נוספת לפעולה צבאית נגד הארגון יכולה לשמש דוקטרינת החובה להגן (responsibility to protect), אשר הוכרה בשנת 2005 על ידי העצרת הכללית של האו"ם והצדיקה את ההתערבות הצבאית הבינלאומית בשטחה של לוב במהלך ההפיכה נגד שלטונו של קדאפי. כרגע לא נראה שיש מדינה, או קבוצת מדינות, המבקשות לפעול בהתאם לאחד הנתיבים הללו. ייתכן שהתקדמותה של המדינה האסלאמית לעבר ירדן, לבנון או מדינות נוספות תביא לשינוי בהקשר זה.
מהבחינה המוסדית, נראה כי הדבר הנכון והראוי הוא שכל פעולה בינלאומית תהיה מגובה בהחלטתה של מועצת הביטחון של האו"ם, האמונה על השמירה על השלום והביטחון העולמיים. בסמכותה של מועצת הביטחון לקבוע כי המדינה האסלאמית מאיימת על השלום העולמי, וכתוצאה מכך להטיל על הארגון סנקציות כלכליות ואף להכשיר שימוש בכוח צבאי בשם הקהילה הבינלאומית נגד הארגון. על רקע הפגיעות הקשות בנפש וברכוש, ביחד עם התעצמותו הצבאית של הארגון הנובעת מהצלחותיו ומהתגייסות הולכת וגוברת של בני אדם המעוניינים להצטרף אליו, נראה כי האיום שמוטל על ידי המדינה האסלאמית חוצה גבולות, דתות ותרבויות, והולך ומחמיר מדי יום ביומו. מכאן, מן הראוי שתתגבש פעולה בינלאומית נחרצת ומאוחדת נגדו.