חוסר בשלות או סירוב להכריע?

פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין חוק ועדות הקבלה הוא פסק דין מאכזב משום שבית המשפט פספס הזדמנות להשמיע מסר חד וברור כנגד גל החקיקה האנטי-דמוקרטית שאפיינה את הכנסת השמונה-עשרה. בית המשפט לא עשה את שהיה עליו לעשות, אבל גם לא "הכשיר חוקתית" את החוק. הוא השאיר פתח ברור לפסול את החוק בעתיד.

התמונה באדיבות Shutterstock

מאמר זה פורסם לראשונה בהארץ בתאריך 22.9.2014

פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין חוק ועדות הקבלה הוא פסק דין מאכזב.

החוק אישרר את הפרקטיקה של קיום ועדות קבלה בישובים קטנים בנגב ובגליל. מחד, החוק מאפשר לועדת הקבלה לדחות מועמד על סמך קריטריונים עמומים כגון "חוסר התאמה למרקם החברתי-תרבותי של הישוב" ובכך מזמין, למעשה, את שכניו של המועמד להעדיף מועמדים הדומים להם. בכך מושארים מחוץ לגדר אוכלוסיות מיעוטים, עולים חדשים ובני מעמדות סוציו-אקונומיים נמוכים יותר. מאידך, בתהליך החקיקה, ולמרות שיש בכך לסתור את כוונת חלק ממציעי החוק כפי שעלתה בבירור בדיונים ובראיונות, שהיא למנוע קבלת ערבים לישובים קטנים, נוספה לחוק פסקת "אי אפלייה" האוסרת אפלייה מחמת לאום, גזע, דת וכדומה.

פסק הדין מאכזב, משום שבית המשפט פספס הזדמנות להשמיע מסר חד וברור כנגד גל החקיקה האנטי-דמוקרטית שאפיינה את הכנסת השמונה-עשרה, שאת תוצאותיו המבישות ראינו בגל השנאה כלפי אזרחי ישראל הערבים במהלך מבצע "צוק איתן". בית המשפט בחר שלא להכריע, תוך שימוש בעילת הסף "חוסר בשלות". לפי דעת הרוב, משום שהחוק אינו משמיע אפלייה על פניו (ואף להיפך), לא ידוע איך הוא ייושם. ולכן, כל עוד אין מקרים קונקרטיים שמוכיחים כי הוא משמש לאפלייה, לא ניתן לתקוף אותו שכן אין בו כל פגיעה בזכות חוקתית.

טענה זו אינה משכנעת. זאת, משום שבשונה מבמקרים בהם מדובר באמת ביציר חקיקה חדשני שאין לדעת כיצד ייושם, ועדות הקבלה עצמן קיימות כבר שנים, והצטברו מספיק מקרים וראיות באשר לאפלייה המופעלת על ידן, למרות האיסור על כך שהיה קיים גם טרם החוק. מדובר במעין מלכוד 22 – לפני קבלת החוק, היו תלויים ועומדים מספר מקרים קונקרטיים של אפלייה, אך העתירות נמחקו משום שנאמר שיש לחכות לטיפול בעתירה באשר לחוק החדש – וכעת כאשר דנים בחוק החדש, עולה הטענה שאין מקרים קונקרטיים. מעבר לכך, לא קל "לצבור" מקרים כאלה. לקיומן של הועדות יש אפקט מצנן שמונע מלכתחילה מאנשים לא רצויים להיות מועמדים. כמו כן, מועמדים שנדחים לא נוטים לערער או לעתור כנגד ההחלטה משום הבושה או משום שאינם רוצים עוד לדור עם מי שמבקש להדירם.

גם אם נניח כי דעת הרוב מוצדקת, וכי יש להמתין בכדי לבסס את הפגיעה בזכות לשוויון, יש בפסק הדין התעלמות מוחלטת מזכויות אחרות שייפגעו באופן וודאי ולא ספקולטיבי מהחוק – הזכות לפרטיות והזכות לכבוד (במובנה הטהור). גם מי שאינו משתייך לקבוצה מופלית, חש השפלה ופגיעה בפרטיות כאשר עליו לפתוח את כל נבכי אישיותו בפני שכניו לעתיד; לוותר על סודיות רפואית; לעבור אבחון גרפולוגי ודינמיקה קבוצתית. אם אכן ניתן להצדיק פגיעה קשה זו, על ידי ה"זכות" של אנשי הישוב לחיות עם אנשים הדומים להם – יש להוכיח טענה זו כדבעי, באופן שעומד בתנאי פסקת ההגבלה בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. דעת הרוב בפסק הדין לא מרימה נטל זה כלל.

בית המשפט לא עשה את שהיה עליו לעשות, אבל בניגוד למספר כותרות בתקשורת, בית המשפט לא "הכשיר חוקתית" את החוק. הוא השאיר פתח ברור לפסול את החוק בעתיד. אם חרף האפקט המצנן, יהיו מי שיבקשו להתקבל ויידחו בשל שיוכם, לא יהיה מנוס מפסילת החוק.