תנועת העבודה: הרהורים על השלם וסכום חלקיו
האיחוד בין מפלגת העבודה לתנועה מהווה בשורה טובה לפוליטיקה הישראלית אפילו אם היא לא תביא למפלגות המתאחדות רווח אלקטורלי.
מפלגת העבודה והתנועה הכריזו אתמול על התמודדות משותפת בבחירות לכנסת ה-20. אפילו אם הרשימה המאוחדת לא תביא למפלגות המתאחדות רווח אלקטורלי היא מהווה בשורה טובה לפוליטיקה הישראלית. אם המהלך יקרב את מפת המפלגות אפילו צעד קטן חזרה לכיוון של שני עוגנים מרכזיים הוא עשוי לתרום לייצוב המערכת הפוליטית. מעבר לכך, הוא עשוי לבלום במקצת את תהליך הפרסונליזציה הקיצוני שהביא להצלחות זמניות של מפלגות "מצברוח" המונהגות בידי משיח-לעת-שעה ושהוביל למשבר משילות חמור.
האם ההודעה על התמודדות משותפת של מפלגת העבודה והתנועה היה צעד פוליטי נבון מבחינתן? מה היתרון באיחוד? האם זה מהלך רציונאלי בהקשר של שיטת הבחירות הישראלית? הסיבה הברורה ביותר לאיחוד בין מפלגות והתמודדות משותפת בבחירות נוגעת להנחה שאיחוד כזה מעניק ערך מוסף לגורמים המתאחדים וישפר את ההישגים שלהם. כלומר - שהרשימה המשותפת תניב יותר מושבים מאשר שיניבו הרשימות בנפרד.
אולם ניסיון העבר מראה שאיחודים כאלה לא משפרים תמיד את ההישגים ושהשלם לא בהכרח גדול מסכום חלקיו. הניסיון הטרי של האיחוד בין הליכוד לישראל ביתנו מהווה דוגמא בולטת לכך: ערב בחירות 2013 היו לליכוד 27 מושבים ולישראל ביתנו 15 מושבים. על-כן הציפייה הייתה שריצה משותפת תזכה, לכל הפחות, ב-42. יועץ הבחירות של נתניהו, ארתור פינקלשטיין, אף התחייב שרשימה כזו תניב 45 מנדטים. והנה, בבחירות עצמם קיבלה הרשימה המשותפת 31 מושבים בלבד. באופן דומה, בשנת 1996 זכתה רשימת ליכוד-גשר-צומת ב-32 מנדטים, שמונה פחות ממה שהיו לה בבחירות הקודמות כאשר הליכוד וצומת התמודדו בנפרד. אמת, כפי שמשתקף בלוח 1, היו גם מקרים בהם איחוד הביא לרווח אלקטורלי, אולם אין לכך כל ערובה.
לוח 1. מקרים בולטים של איחודי מפלגות לרשימה משותפת
| מספר המנדטים של המפלגות המתאחדות בבחירות הקודמות | מספר המנדטים של הרשימה המאוחדת | רווח/הפסד | |
| 1973 | גח"ל (26), הרשימה הממלכתית (4), המרכז החופשי (2) | ליכוד (39) | 7+ |
| 1992 | רצ (5), מפ"ם (3), שינוי (2) | מרצ (12) | 2+ |
| 1992 | אגו"י (5), דגל התורה (2) | יהדות התורה (4) | 3- |
| 1996 | ליכוד (32), צומת (8) | ליכוד-גשר-צומת (32) | 8- |
| 2003 | איחוד לאומי (4), ישראל ביתנו (4) | איחוד לאומי – ישראל ביתנו (7) | 1- |
| 2013 | ליכוד (27), ישראל ביתנו (15) | ליכוד-ביתנו (31) | 13- |
אם כך, מדוע בכל זאת יש למהלך כזה יתרון? טוטנאור מצביע על לגיטימיות כעל סיבה אפשרית. כך למשל היה בשנת 1965, כאשר חירות, מפלגה שנחשבה כקיצונית ו"בלתי כשרה" בעיני רבים במערכת הפוליטית, התאחדה עם המפלגה הליברלית המתונה יותר. על אף שהרשימה המאוחדת – גח"ל – נכשלה לכאורה (היא קיבלה פחות מושבים ממה שהיה לשתי המפלגות ערב הבחירות) למהלך היה משמעות רבה בטווח הארוך. הוא נתן לחירות ולמנחם בגין העומד בראשה אשראי ציבורי, שיפר את תדמיתם והיה הצעד הראשון וההכרחי בדרך לייסוד הליכוד ולמהפך של 1977. ייתכן שגם חבירת של ישראל ביתנו לליכוד נבעה מטעמים דומים.
טעם אחר לייסוד רשימה משותפת נוגע לחשש של מפלגה שלא תצליח לעבור את אחוז החסימה. אין זה מקרה ששני מיזוגים מרכזיים התרחשו לקראת הבחירות של 1992 כאשר אחוז החסימה הועלה ל-1.5%. אגודת ישראל ודגל התורה חברו יחדיו וייסדו את יהדות התורה, בעוד שרצ, מפ"ם ושינוי חברו לרשימה משותפת בשם מרצ. שני המיזוגים הללו אף שרדו לאורך זמן. העלאת אחוז החסימה ל-2% דחפה גם לחבירה של המפד"ל והאיחוד הלאומי לקראת הבחירות של 2006.
סיבה נוספת בזכות איחוד מפלגות והתמודדות במסגרת רשימה משותפת קשורה לדינמיקה שהיא יכולה לייצר במהלכה של מערכת בחירות. איחוד כזה בין שתיים או שלוש מפלגות בינוניות יכול להביא אותן לעמדה של הרשימה שזכתה במספר המושבים הגדול ביותר בבחירות. אמת, בשיטת הממשל שלנו אין ערובה שהרשימה "שזכתה בבחירות" היא זו שתקבל את המנדט מנשיא המדינה להרכיב את הממשלה. בחירות 2009 עדיין טריות מספיק כדי שנזכור את ה"ניצחון" של קדימה (28 מושבים) על פני הליכוד (27) ואת העובדה שהליכוד היה זה שהרכיב את הממשלה.
ובכל זאת, יש לאיחוד פוטנציאל לייצר מומנטום חיובי. במקרה הנוכחי, הראו לאחרונה סקרי דעת קהל שרשימה מאוחדת של העבודה והתנועה תהפוך למפלגה הגדולה עם 23-22 מנדטים, יותר מאשר לליכוד. גם אם נזכור שמספר כזה של מנדטים לא מהווה תוספת מרשימה לכוחן הנוכחי של שתי המפלגות (21 במשותף), יש להתבססותה של הרשימה בעמדת ההובלה משמעות פסיכולוגית שיכולה ליצור עבורה תנופה חיובית. בספרות העוסקת בהתנהגות הבוחר מכנים את התופעה הזו "קפיצה על העגלה המנצחת" – הנטייה של מצביעים לעבור לתמוך במועמד או במפלגה שנראה שהם עומדים לנצח.
מעבר לאינטרסים הברורים של המפלגות המתאחדות, ראוי להרחיב את זווית הראייה גם להשלכות האפשריות על המערכת הפוליטית. ההיסטוריה של מדינת ישראל עשירה במקרים של איחודים ומיזוגים כמו גם במקרים של התפלגויות ופיצולים (ראו פרק של שפירא). כך, שני הכוחות הפוליטיים הגדולים של שנות השבעים– המערך והליכוד – לא היו לאמיתו של דבר מפלגות אלא רשימות מאוחדות של כמה מפלגות. אולם שני עוגנים אלה של מפת המפלגות ייצבו את המערכת הפוליטית ויצרו סביבה שבה עמדה לראשי ממשלות תמיכה משמעותית של רשימה גדולה מאחוריהם.
מאז שלהי שנות התשעים נחלשו מאוד המפלגות הגדולות וראשי ממשלות איבדו את התמיכה החיונית של מפלגת שלטון גדולה. חילוקי דיעות, ויכוחים אידיאולוגיים ומאבקים על הדרך היו גם בעבר, אך חלק גדול מהם התנהלו בתוך המסגרות של המפלגות הגדולות. הליכוד והמערך שימשו אז בית לקשת רחבה של דיעות פוליטיות. כיום, חוּלשת המפלגות הגדולות והתגברות הפוליטיקה הפרסונלית יצרה מצב בו במקום להתווכח בתוך המפלגה הגדולה, רבים העדיפו לייסד מפלגה משלהם. מציאות זו מביאה לפריחתן של מפלגות מצברוח אופנתיות שלא שורדות לאורך זמן. הרשימה ארוכה: החל ממפלגת המרכז, דרך שינוי, מפלגת הגמלאים, יש עתיד, התנועה וכעת – מפלגתו של כחלון.
מהבחינה הזו יש לברך על המהלך של מפלגת העבודה והתנועה. מבחינה אישית, אין ספק שלציפי לבני – שבאה מבית 'חירותניקי' – לא קל למצוא את עצמה ברשימה משותפת עם מפלגת העבודה. לא יהיה נכון גם להמעיט בהבדלים בהשקפות העולם בין לבני לבין חלק מאנשי מפלגת העבודה. אולם, המרחק הוא לא עד כדי כך גדול שאינו מאפשר "מגורים משותפים" באותה רשימה. לבני תוכל להיכנס למשבצת של הסמן הימני ברשימה המשותפת ולגבש סביבה מחנה. בדיוק כפי שכחלון היה יכול לבנות את עצמו בתור הסמן החברתי בתוך הליכוד, שלדעת רבים איבדה את הזיהוי החברתי-ליברלי שלה.
אמת, יש איחודים שלא עולים יפה. הכישלון הטרי של הליכוד-ביתנו היה כפול: הוא גם לא הוכיח את עצמו בבחירות וגם לא שֹרד לאורך זמן. אבל אסור שהכישלון הזה ירפה את המאמצים ליצור איחודים במערכת הפוליטית. גם אם האיחוד הנוכחי לא יביא את הרצוג ולבני לעמדת השלטון, הוא צעד חיובי מבחינה מערכתית. הוא עשוי לקרב את מפת המפלגות למערך דו-גושי, לחדד את החלופות הפוליטיות ולייצר תחרות בריאה שתעודד יותר אזרחים להשתתף בבחירות הקרובות.