מחשבים מסלול מחדש
התפלגויות, פיצולים, "עריקות" – לא משנה איך קוראים לזה, התופעה של מעבר ממפלגה אחת לשנייה רווחת מאוד בפוליטיקה הישראלית. מבט על רשימת חברי הכנסת היוצאת חושף של-14 מהם יש "עבר" בתור חברי כנסת מטעם לפחות מפלגה אחת שונה מהנוכחית.
התמונה באדיבות Shutterstock
ריצה משותפת של ציפי לבני עם מפלגת העבודה, פרישתו של אלי ישי מש"ס, הכרזתו של יוני שטבון כי לא יתמודד שנית במסגרת הבית היהודי – מערכת הבחירות נכנסת לשלב ההיערכות שבמסגרתו מתרחשות מספר תזוזות של פוליטיקאים ממסגרת אחת לאחרת. התפלגויות, פיצולים, "עריקות" – לא משנה איך קוראים לזה, התופעה של מעבר ממפלגה אחת לשנייה רווחת מאוד בפוליטיקה הישראלית. מבט על רשימת חברי הכנסת היוצאת חושף של-14 מהם יש "עבר" בתור חברי כנסת מטעם לפחות מפלגה אחת שונה מהנוכחית (ראו דוגמאות בולטות בתרשים למטה).
בנוסף להם, יש עוד לפחות 10 חברי כנסת שהיו פעילים בעברם במפלגות אחרות. בין הדוגמאות הבולטות: אילת שקד (כיום בבית היהודי, בעבר חברת מרכז ליכוד), יעל גרמן (כיום ביש עתיד, בעבר ראש עיר מטעם מרצ), מאיר כהן (כיום ביש עתיד, בעבר ראש עיר מטעם ישראל ביתנו) ורונן הופמן (כיום ביש עתיד, בעבר מועמד לכנסת מטעם מפלגת העבודה). בסך הכול חמישית מחברי הכנסת הם בעלי עבר במפלגה אחרת.
התופעה הזו מצטיירת בדרך כלל בתקשורת באופן שלילי המצביע על אופורטוניזם, חוסר נאמנות ואובדן זהות אידיאולוגית. בנוסף, קיימת תחושה לפיה מימדי התופעה הגיעו לרמות שיא שלא היו אופייניות בעבר. האמנם?
כנקודת פתיחה חשוב לציין שתזוזות של פוליטיקאים ממסגרת פוליטית אחת לאחרת נחלקות למספר סוגים:
פיצול מתרחש כאשר קבוצת חברי כנסת עוזבת את מפלגתה ומקימה מפלגה חדשה, בין אם בהסכמה הדדית או בלעדיה.להרחבה בנוגע להסדרה החוקית של פיצול בהסכמה ("התפלגות") ראו אסף שפירא (2013). "פיצול סיעה במציאות פרלמנטרית משתנה", בתוך: גדעון רהט, שלומית ברנע, חן פרידברג ועופר קניג (עורכים), תיקון שיטת הממשל בישראל, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, עמ' 283-274. כך, למשל, בשנת 1954 חל פיצול במפ"ם כאשר על רקע ויכוחים אידיאולוגיים התפצלו ממנה מספר חברי כנסת והתמודדו בבחירות הבאות במסגרת אחדות העבודה. בשנת 1965, בעקבות ההחלטה להתמודד ברשימה משותפת עם חירות (גח"ל), החליטו מספר חברי כנסת של המפלגה הליברלית לעזוב ולהקים את הליברלים העצמאיים (ל"ע). באותה שנה, חל פילוג גם במפא"י, עם עזיבתם של בן גוריון וח"כים נוספים וייסודה של רפ"י, וב-1981 התפצלו שני חברי כנסת מהמפד"ל וייסדו את תמ"י. שתי דוגמאות מאוחרת יותר הן התפצלותם של חברי כנסת מהליכוד בשלהי 2005 והקמתה של קדימה ושל חברי כנסת מקדימה בשלהי 2012 לטובת הקמת התנועה.
פרישה היא עזיבה של חבר כנסת בודד אשר מקים מפלגה חדשה. לקראת 1973 פרשה שולמית אלוני ממפלגת העבודה וייסדה את רצ. ארבע שנים לאחר מכן פרש משה דיין ממפלגת העבודה לטובת משרת שר בממשלתו של בגין, ובבחירות הבאות רץ אף הוא במסגרת רשימה עצמאית בשם תל"ם. הפרישות של גאולה כהן (מהליכוד לתחייה), של אפרים סנה (ממפלגת העבודה לישראל חזקה) ושל חיים אמסלם (מש"ס לטובת עם שלם) מהווים דוגמאות נוספות לתזוזות מסוג זה.
בניגוד לשתי התופעות הקודמות, "עריקה" מתרחשת כאשר חבר כנסת (או קבוצה של חברי כנסת) עוזבים את מפלגתם ומתמודדים בבחירות הבאות במסגרת מפלגה קיימת. בין הדוגמאות לעריקות של יחידים: המעבר של יוסי שריד ממפלגת העבודה לרצ (1984), של אפרים גור ממפלגת העבודה לליכוד (1990), של יורי שטרן מישראל בעלייה לישראל ביתנו (1999), של זאב אלקין מקדימה לליכוד (2009) ושל נחמן שי מקדימה למפלגת העבודה (2012).
לבסוף, יש מקרים בהם חברי כנסת עוברים לרשימה אחרת במסגרת מהלך של איחוד, ולאחר שמפלגתם הקודמת חדלה להתקיים באופן עצמאי. כך, המעבר של נתן שרנסקי ויולי אדלשטיין מישראל בעלייה לליכוד (2003) התבצע לאחר שהראשונה חדלה להתקיים והתמזגה בתוך השנייה. בדומה, המעבר של עמיר פרץ מעם אחד בחזרה למפלגת העבודה (2005) התבצע תוך מהלך של מיזוג בין שני הגופים. גם מקרים בהם אין מיזוג מלא אלא רק התמודדות ברשימה משותפת נופלים לסוג זה של תזוזה. דוגמא לכך היא החבירה הנוכחית של ציפי לבני וח"כים נוספים מהתנועה אל מפלגת העבודה – כאשר ברור לכל שהתנועה לא תתמודד באופן נפרד בבחירות הקרובות.
כפי שניתן ללמוד מהדוגמאות, התופעה של תזוזות של פוליטיקאים ממפלגה למפלגה רחוקה מלהיות חדשה. עם זאת, ניתן להצביע על גידול בהיקף ובאופי שלה. מבחינת היקף התופעה, היא הייתה מוגבלת למדי עד שנת 1992. למעט התזוזות הגדולות בין הכנסת החמישית לשישית (בין 1961 ל-1965), מספר הח"כים שעברו ממפלגה אחת לאחרת (להוציא איחודים ומיזוגים) לא עלה על שמונה. מאז 1992, היקף התופעה גדל באופן משמעותי ומספר הח"כים הממוצע שעבר ממפלגה אחת לאחרת עמד על כ-16.
ניתן לטעון שגם אופי המניעים לתופעה עבר שינוי. תזוזות כאלה יכולות לנבוע משלושה מניעים עיקריים: (1) קרע אידיאולוגי עם מפלגת האם; (2) הערכה של הפורש/ים כי המהלך יסייע להישרדות הפוליטית שלהם; (3) משבר אמון ויחסים עכורים עם הנהגת המפלגה. לא תמיד ניתן לזהות באופן חד-משמעי את המניע לפרישה, שכן באופן טבעי הפורשים ייטו להצדיק את המהלך באור אידיאולוגי, על-מנת לא להצטייר כאופורטוניסטים או קטנוניים. על אף זאת, באופן זהיר ניתן להעריך את המניעים של לפחות מרבית המקרים (ראו דוגמאות בלוח 1).
לוח 1: מניעים אפשריים של חברי כנסת למעבר בין מפלגות - דוגמאות
| רקע אידיאולוגי | הישרדות פוליטית | יחסים אישיים מתוחים עם הנהגת המפלגה |
| פיצול אחדות העבודה ממפ"ם | חנן פורת (מפד"ל>תקומה) | שולמית אלוני (עבודה>רצ) |
| פיצול רק"ח ממק"י | חיים כץ (עם אחד>ליכוד) | דוד לוי (ליכוד>גשר) |
| גאולה כהן (ליכוד>תחייה) | יוסי ביילין (עבודה>מרצ) | עמיר פרץ (עבודה>התנועה) |
| יוסי שריד (מערך>רצ) | סופה לנדבר (עבודה>ישראל ביתנו) | אלי ישי (ש"ס>העם איתנו) |
חשוב לומר שרוב התזוזות של חברי כנסת ממפלגה אחת לאחרת לא היו מהלכים של חציית מחנות פוליטיים אלא של מעבר למפלגה קרובה מבחינה אידיאולוגית ל"מפלגת האם". בהקשר הזה, התזוזה הגדולה שליוותה את הקמת קדימה בשלהי 2005 (13 ח"כים מהליכוד ו-3 ממפלגת העבודה) לא הייתה דילוג אידיאולוגי גדול. מקרים "חוצי מחנות" כמו המעבר של ציפי לבני מהליכוד, לקדימה, לתנועה ועד לחבירה למפלגת העבודה הם יוצאי דופן. מקרים חריגים נוספים הם המסע הפוליטי של דוד לוי מהליכוד, דרך גשר אל ישראל אחת (וחזרה לליכוד), והמעבר של עזר ויצמן מהליכוד, דרך יחד אל המערך.
אם כך, ניתן להצביע על כך שבשני העשורים האחרונים יש עלייה בכמות המקרים בהם חברי כנסת עברו למפלגה אחרת בגלל שני המניעים האחרונים. כלומר, "עריקות" נובעות כיום פחות מחילוקי דיעות אידיאולוגיים ויותר בגלל מניעים אישיים: בין אם בגלל אינטרס עצמי בין אם בשל מערכת יחסים בעייתית עם הנהגת המפלגה. התופעה הזו קשורה קשר אמיץ והדדי למגמת הפרסונליזציה של הפוליטיקה הישראלית ולטשטוש ההבדלים האידיאולוגיים בין המפלגות. מגמה זו מביאה בין היתר למערכת הבנוייה על חולות נודדים: מפלגות חדשות קמות ונעלמות, פוליטיקאים מדלגים בקלות ממסגרת אחת לשנייה, וגם הבוחרים מבולבלים ומשנים את הצבעתם מבחירות לבחירות.