כמה דיוויזיות היו לרב וייס?

מדידת מוטת ההשפעה של "העדה החרדית" על הציבור החרדי והישראלי בעזרת מניית ראשים פשוטה מפספסת את החשיבות של קבוצות הקצה ואת מידת השפעתן על המיקום של המיינסטרים

ביום ראשון האחרון התנהל בירושלים מסע לוויה בהשתתפות כמה עשרות אלפים של הרב טוביה וייס, מנהיג הפלג הקיצוני ביותר בחברה החרדית - העדה החרדית.

לאחר שהסתיימה הלוויה צייץ אחד מעיתונאי המגזר :"מידע חשוב לחוקרי החברה החרדית. אם ברצונכם לדעת את הפרופורציה האמיתית בין העדה החרדית למיינסטרים החרדי השוו בין מספר המשתתפים בהלווית הגאב״ד וייס זצ״ל למשתתפים בהלוויות הענק של הגר"ע יוסף. הגרי"ש אלישיב. הגראי״ל שטיינמן והגר״ח קנייבסקי."

כחוקר החברה החרדית, הציטוט שחלף במוחי בתגובה היה זה המיוחס לסטאלין בשעה שדחה בבוז את בקשת שר החוץ הצרפתי לנהוג בסבלנות בקתולים ברוסיה, מתוך התחשבות באפיפיור: "כמה דיוויזיות יש לאפיפיור?".

מדידת מוטת ההשפעה של "העדה החרדית" על הציבור החרדי והישראלי בעזרת מניית ראשים פשוטה מפספסת את החשיבות של קבוצות הקצה ואת מידת השפעתן על המיקום של המיינסטרים, וזאת בשל כמה סיבות.

סיבה ראשונה היא ספירלת הדתיות - בשל העובדה שמסירות ואדיקות דתית נחשבים תמיד למעלה דתית, לקבוצות שוליים אדוקות יש תמיד השפעה משמעותית יותר מאשר חלקן היחסי באוכלוסייה. השפעה זו באה לידי ביטוי בעיקר בשעה שעוסקים בנושאים קרדינליים, האמירה של הקבוצות שנחשבות לאדוקות יותר משפיעה על ההנהגה של הקבוצות המתונות יחסית. כמה מהמאבקים העיקשים והמרים ביותר בתולדות המדינה בין הציבור החרדי לציבור הכללי התרחשו בהובלת ובניצוח הקבוצות האדוקות יותר. הוותיקים שבינינו בוודאי זוכרים את המאבק על הנסיעה בכביש בר-אילן בירושלים בשבת שהובל על ידי העדה החרדית, אולם אליה הצטרפו כלל הציבור החרדי.

סיבה שניה היא הקירבה האידאולוגית – על אף התחושה הרווחת בציבור הכללי לפיה הציבור החרדי הפך ציוני דה-פאקטו גם אם לא ציוני דה-יורה, ההתבטאויות של מנהיגי הציבור הליטאי – גם אלו הנחשבים למתונים ביותר – מלמדות על הקירבה העקרונית המשמעותית שבין שלילת הציונות המוחלטת של העדה החרדית, לבין שיתוף הפעולה הטקטי של מנהיגי הציבור הליטאי עם המערכות הפוליטיות במדינה.

במסגרת מחקר אודות היחס למודרניות בציבור החרדי שנערך במכון הישראלי לדמוקרטיה, עסקתי גם בשאלת היחס למדינה ולבחירות מצד המנהיג הליטאי שנחשב אולי למתון ביותר – הרב שטיינמן זצ"ל. הרב נחשב למתון ביותר הן מבחינת יחס פנים חרדי לקבוצות "חורגות" כחסידות חב"ד, והן מבחינת יחסו לרשויות המדינה  - הסכמתו לחוק טל ולשירות בנח"ל החרדי. במכתבו ערב בחירות 95 פנה הרב במכתב לצאן מרעיתו ועודדם ללכת להצביע למפלגת יהדות התורה: "והנה בעצם מה יש לנו שייכות ללכת לכנסת? זה מקום של חילונים שעושים חוקים [...] החוקים שיש לנו הם מהר סיני. [...] אבל מה נעשה, זה מקום שלדאבונינו עושים חוקים ואנו צריכים להתגונן [...] וצריך תמיד לעמוד על המשמר שלא יחוקקו ח"ו כל מיני חוקים להדיח את כלל ישראל. ומה שאנו עושים זה הכל התגוננות שלא יזיקו את כלל ישראל".

כלומר, גם לפי הרב הליטאי המתון ביותר ההשתתפות בבחירות הינה צעד טקטי התגוננותי, ואילו לא היה בו צורך, הציבור החרדי היה מדיר את רגליו מהמערכת הפוליטית כיוון שעצם רעיון החוק האזרחי מנוגד לנאמנות לחוקי התורה.

סיבה שלישית היא ההשפעה על שוק הדעות החרדי – לעדה החרדית השוללת לחלוטין את המדינה הציונית וכל שיתוף פעולה איתה יש בעלי ברית חזקים מאוד בתוך הליבה של הציבור הליטאי – ממשיכי דרכו של הרב מבריסק וה'פלג הירושלמי'. בעקבות חוק הגיוס, הפלג הירושלמי בהנהגתו של הרב אוירבך זצ"ל התנתק מהזרם המרכזי וחלקים ממנו חברו לעדה החרדית. אלמלא השתמרו כיסי ההתנגדות העיקשים השוללים את המדינה ומקיימים מערכות נפרדות ועצמאיות, אין ספק שהיה קשה יותר לפלג הירושלמי לקום ולהתבסס, רעיונית וכלכלית.

אז כמה דיוויזיות היו לרב וייס? אין לדעת בדיוק. אבל אין ספק שלבד מ'חיילים ישירים עליהם הוא פיקד', מוטת ההשפעה שלו ושל קבוצתו הורגשה ועדיין מורגשת בציבור החרדי, בתהליכים הפנימיים שעוברים עליו וכפועל יוצא על הציבור הכללי כולו.

*אליהו ברקוביץ, עוזר מחקר בתוכנית חרדים במרכז לחברה משותפת במכון הישראלי לדמוקרטיה, ודוקטורנט למחשבת ישראל