מאחורי הריצה המשותפת של ימינה ודרך ארץ

ככלל, רשימות משותפות מקטינות את הפיצול הפוליטי בכנסת. אולם, לא בטוח שלרשימה משותפת המורכבת ממפלגות שמעולם לא התמודדו באופן עצמאי יש תרומה ממשית למערכת הפוליטית, והן מהוות בעיקר פלטפורמות לפוליטיקאים. מאחורי רשימות משותפות.

הודעת ימינה ודרך ארץ על התמודדות משותפת בבחירות הקרובות מצטרפת לרשימות משותפות נוספות שצפויות להתמודד בבחירות הקרובות: רשימה משותפת חדשה אחרת - של כחול לבן ותקווה חדשה, ורשימות ותיקות יותר - הרשימה המשותפת של חד"ש, בל"ד ותע"ל; יהדות התורה, המורכבת ממפלגות דגל התורה ואגודת ישראל; ואולי גם ריצה משותפת של הציונות הדתית ועוצמה יהודית.

ככלל רשימות משותפות הן תופעה חיובית, שמקטינה את הפיצול הפוליטי ועשויה לתרום לייצוג ציבורים שונים במערכת הפוליטית. זאת, בתנאי שהן יובילו לשיתופי פעולה ארוכי טווח בין המפלגות במהלך כהונת הכנסת, בבחירות הבאות, ואולי אף במסגרת איחוד של ממש בין המפלגות. לעומת זאת, רשימות משותפות שמתפרקות במהירות – כפי שקרה למשל לרשימה המשותפת של כחול-לבן ויש עתיד ולרשימת העבודה-גשר-מרצ – מביאות יותר נזק מתועלת. הן מגבירות את הפיצול הפוליטי ואת חוסר היציבות, ופוגעות באמון הציבור בפוליטיקאים שהוא בחר.

באופן ספציפי, הריצה המשותפת של ימינה ודרך ארץ מבטאת תופעה מעניינת: מפלגות שמתמודדות ונבחרות לכנסת ברשימות משותפות בלי שנבחרו לכנסת בעבר ברשימה עצמאית, כלומר בלי ש"הוכיחו את עצמן" בקלפי.

דרך ארץ היא דוגמה למפלגה כזו, שלא התמודדה כלל באופן עצמאי בבחירות לכנסת. עוד לפני שהוקמה נבחרו לכנסת מנהיגיה, יועז הנדל וצבי האוזר כחלק ממפלגת תל"ם של בוגי יעלון, שהתמודדה במסגרת רשימת כחול-לבן בבחירות של 2019 ו-2020. לאחר פיצול כחול-לבן בעקבות הקמת ממשלת החילופים של נתניהו וגנץ, התפלגה רשימת כחול-לבן למרכיביה – חוסן ישראל של גנץ, יש עתיד של לפיד ותל"ם של יעלון. מאחר והנדל והאוזר ביקשו להצטרף לקואליציה בניגוד לעמדת שאר סיעת תל"ם, הם התפצלו מהסיעה והקימו את סיעת דרך ארץ. מאוחר יותר הם גם רשמו את המפלגה באופן רשמי אצל רשם המפלגות. בבחירות לכנסת ב-2021 לא התמודדה מפלגת דרך ארץ באופן עצמאי, אלא במסגרת רשימה משותפת עם תקווה חדשה. כשתקווה חדשה החליטה לאחרונה לרוץ ביחד עם כחול לבן בבחירות הקרובות, דרך ארץ לא הצטרפה לאיחוד.

ישנן שתי מפלגות נוספות שמכהנות היום בכנסת מעולם לא נבחרו באופן עצמאי: תע"ל של אחמד טיבי ועוצמה יהודית של בן גביר. תע"ל היא דוגמה חריגה בראייה היסטורית: היא מכהנת בכנסת ברציפות מאז 1999, אך תמיד נבחרה כחלק מרשימה משותפת שהונהגה על ידי מפלגות ערביות אחרות.

צריך להגיד את האמת: לא בטוח שלרשימה משותפת המורכבת ממפלגות שמעולם לא נבחרו ואף לא התמודדו באופן עצמאי - יש תרומה ממשית למערכת הפוליטית. ראשית, ספק אם הן התכוונו מלכתחילה להתמודד באופן עצמאי בבחירות - ולכן קשה לטעון שהחבירה שלהן לרשימה משותפת מקטינה באופן מעשי את הפיצול הפוליטי. שנית, כיוון שהן מעולם לא נבחרו עצמאית בבחירות - אין אינדיקציה שהן אכן מייצגות ציבור גדול בעל זהות ואידיאולוגיה אם כי אי-אפשר כמובן לשלול זאת (בוודאי לגבי עוצמה יהודית, שבבחירות ספטמבר 2019 זכתה ב-1.9% מהקולות). לכן גם קשה לטעון שהן מגדילות את הייצוגיות במערכת הפוליטית. 

נראה שיותר מכל, מפלגות  אלה מבטאות את הפרסונליזציה של הפוליטיקה הישראלית: במקום להצטרף למפלגות קיימות או להישאר בהן, פוליטיקאים מקימים מפלגות משלהם. לעתים, כמו במקרה של תע"ל ודרך ארץ, המפלגות האלה משמשות בסופו של דבר בעיקר פלטפורמה שדרכה יכולים הפוליטיקאים לחבור למפלגות אחרות.