מה באמת מפריע למתנגדי אמנת איסטנבול?

לא הדאגה לזהות היהודית של המדינה מניעה את מתנגדיה, אלא דאגה לזהותה הפטריארכלית. מדינה החוגגת 74 שנות עצמאות לא יכולה להפנות עורך למאבק באלימות נגד נשים

לכמה רגעים חווה השיח הציבורי אתנחתא קלה מהתנגחויות פוליטיות ופוסטים מדממים לאחר פיגועים, והתרכז בהדלפה מכיוון בית המשפט העליון בארה"ב על כוונתו לבטל את פסק הדין ההיסטורי "רו נגד ווייד" מ-1973, שהתיר הפלות ברחבי ארה"ב. כמו הקלישאה על ההיסטוריה החוזרת, חזרו הדיונים על זכות האשה על גופה, ואיתם ההבנה שגם בשנת 2022, שום דבר אינו ברור כשמדובר בזכויותיהן של נשים.

אך לא צריך להרחיק עד למעבר לאוקיינוס כדי לקבל הצצה לטענות שנדמה היה שכבר לא יהיו מנת חלקן של מדינות דמוקרטיות מתקדמות. באותו שבוע בדיוק, מעט מתחת לרדאר התקשורתי המיינסטרימי, התנהל מאבק שמרני כנגד הצטרפותה של ישראל לאמנת איסטנבול למניעה ומאבק באלימות כנגד נשים ואלימות במשפחה, אף שזו כבר קיבלה את ברכתם של השרים, סער ושקד. 

המדובר באמנה בינלאומית למניעה ומאבק באלימות כנגד נשים ואלימות במשפחה, שעליה חתומות למעלה מ40 מדינות.

התחייבויות האמנה כלפי חסרות מעמד הסובלות מאלימות הביאו שורה של גורמים שמרניים לעמוד על רגליהם האחריות בקריאות גוועלד ואזהרה מפני האמנה הפרוגרסיבית, המסכנת, ניחשתם נכון – את אופיה וצביונה היהודי של מדינת ישראל. אף שכמעט קשה לחשוב כיצד ניתן להתנגד לצעד כל כך צודק כמו מאבק באלימות, מצליחים המתנגדים לשרטט חלום בלהות ובו מיליוני פליטות ינצלו את המדינה ישתלטו עליה

חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' הזהיר:" בשקט בשקט, ובלי רוב בכנסת, מקדמים סער ושקד מהפיכה מסוכנת בתחום הדמוגרפי, בזהות היהודית של המדינה, ובמוסד המשפחה".  גדי טאוב הסביר שפירוש האמנה הוא לא פחות מ"ביטול בפועל של חוק השבות".  ובכנסת התכנסו פורום קהלת ואחרים לכנס בנושא "הקללה מאיסטנבול" בראשות ח"כ רוטמן.

העובדה ששלושה סעיפים בלבד, מתוך למעלה משישים סעיפים באמנה, עוסקים בהגירה, לא משנה למתנגדים. גם לא העובדה שלישראל עומדת הזכות להצטרף לאמנה תוך הסתייגות מסעיפים ספציפיים או לצרף הצהרות פרשניות. כך שלמעשה הצטרפות לאמנה לא תשנה במאומה את מדיניות ההגירה. לא במקרה השרה שקד, שקשה להאשים אותה בהפקרת שער הכניסה למדינה, השתכנעה בהיות שרת המשפטים, שהצעד המתבקש מוסרית אינו מגיע עם מס המאיים על מדינת הלאום. הצטרפות לאמנה בינלאומית אינה הופכת את האמנה לחוק במדינה, וישראל כבר חתומה על שורה של אמנות, וריבונותה איננה נפגעת מכך. מאחורי העמדה הזו עומדים המומחים המובילים בישראל למשפט בינ"ל.

אלא שלא הדאגה לזהותה היהודית של המדינה מניעה את מתנגדי האמנה, אלא דאגה לזהותה הפטריארכלית. והאמת העצובה היא שלא נדרש כמעט שום מאמץ להוציא את המרצע משק הפטריארכיה. "אמנת איסטנבול – מלחמה בפטריארכיה ולא באלימות" מספרת לנו כותרת מאמר אחד. ועצומה אחרת מזהירה שמטרת האמנה הינה "השתלטות על אופיה של ישראל תוך יצירת מין פרבילגי – הנשים". נראה שלא צריך להרחיק עד לבית המשפט עליון בארה"ב, כדי להווכח שיש מי שרואה בהגנה על זכויות נשים, אג'נדות מסוכנות.

מותר כמובן להחזיק בתפיסות עולם שמרניות. לכל אדם שמורה הזכות לחנך את ילדיו על פי עולם הערכים וזהותו האישית. אך גם המזהירים מפני האמנה יודעים שהיא אינה שואפת לקדם מבנה או מסגרת משפחתית מסוימים. והם גם יודעים שחתירה לחיי משפחה ללא אלימות לא יכולים לסתור את ערכי המשפחה היהודית.

מדינה החוגגת 74 שנות עצמאות, השולחת משלחות חילוץ וסיוע לכל מקום בעולם, מהווה גורם תיווך בינלאומי, ומציינת בצדק הישגים משמעותיים בשורה של נושאים בינלאומיים, לא יכולה להפנות עורף למאבק עולמי בתופעה כל כך אכזרית. גם אם נדרשת מידה מסוימת של אומץ לעמוד בגו זקוף מול רוחות המבקשות לכופפו, וגם אם הן מנשבות מכיוון הבית.

פורסם לראשונה בישראל היום