מאסק וטוויטר: המאבק על כיכר העיר הדיגיטלית רק מתחיל

השבוע העמיד אלון מאסק, נביא הטכנולוגיה של זמננו, הון בגובה בלתי נתפס כדי להפוך לשליט הבלעדי של טוויטר. ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר, ראש התוכנית לדמוקרטיה בעידן המידע במכון, מסבירה מדוע הוא עשה את זה, ואילו קשיים עלולים לעמוד בפניו בעקבות הרכישה השנויה במחלוקת

shutterstock

אלון מאסק נחשב נביא הטכנולוגיה של זמננו. החל ברכב האוטונומי של חברת טסלה, עובר בהגעה לחלל באמצעות חברת SpaceX, וכלה בחברת Neuralink שהחזון שלה הוא לבנות את ממשק המחשב עם המוח האנושי. אז מה יש לו לחפש בטוויטר ומדוע הסכים להעמיד הון בגובה כל כך בלתי נתפס כדי להפוך להיות השליט הבלעדי שלה?

ובכן, מאז ומעולם רצו בעלי הון להשיג שליטה על השיבר הראשי, כלי התקשורת. בתחילת המאה העשרים – היו אלה וויליאם רנדולף הרסט, ג'וזף פוליצר (ובדמותם גם - צ'רלס פוסטר "האזרח קיין" הפיקטיבי), בארצות הברית. בסוף המאה העשרים רוברט מקסוול ורופרט מרדוק בבריטניה, אוסטרליה וארצות הברית וברלוסקוני באיטליה. בתחילת המאה העשרים ואחת, שלדון אדלסון בארצות הברית ובישראל, וגם ג'ף בזוס, הבעלים של אמזון, שרכש את הוושינגטון פוסט.

מאסק, כרגיל, לוקח הכל לקצה. בעושר שלו, בדרך המוחצנת שבה ניהל את המשא ומתן, בסכום הרכישה, וגם בכך שלראשונה נרכשה פלטפורמה דיגיטלית בעלת השפעה גלובלית. אכן, גם אם טוויטר אינה הרשת החברתית הכי גדולה, היא כיכר העיר הדיגיטלית שבה צווחים במגפון שליט איראן ודונלד טראמפ (לפני שסולק), עיתונאים ומובילי דיעה.

 עכשיו השאלה המעניינת יותר – מדוע בעלי ההון ביקשו ומבקשים שליטה בתקשורת. הסיבה הראשונה והפשוטה היא שהם מעוניינים ב"גלאם" ובתהילה. מאסק, עם שמונים ושלושה מיליון העוקבים שלו בטוויטר, כבר מפורסם מספיק, אבל הוא כנראה מכור כבד לתשומת לב ציבורית.

הסיבה השנייה היא הרצון למנף את השליטה בתקשורת כדי להשיג הטבות רגולטוריות בעסקים אחרים. מפעל חייו של מאסק הוא הרכב האוטונומי של טסלה ולצורך העלאתו על הכביש תידרש רגולציה כבדה, שכל פסיק בה יהיה שווה למאסק מיליארדים. שליטה בטוויטר מעמידה אותו בעמדת מיקוח שונה בתכלית במשא ומתן על הרגולציה של הרכב האוטונומי.

הסיבה השלישית היא ניסיון להשפיע על השיח הציבורי למטרות אידיאולוגיות. מאסק טוען שהוא מאמין בחופש ביטוי רדיקלי ולדעתו אין צורך ב"כללי קהילה" ברשתות החברתיות, מפני שקיימים חוקים של המדינה וזה מספיק. אמירה כזאת היא מיתממת, שלא לומר – עזת מצח. ראשית, מה יקרה עם רשת חברתית ללא גבולות בכלל? האם זה ימשוך את משתמשי הרחוב הראשי של האינטרנט או את הקיצוניים מכל הצדדים? יהפוך להיות פח זבל רעיל או כוכב צפון של חופש ביטוי? הניסוי החברתי של העשור האחרון מלמד שהתשובה עגומה אך ברורה. שנית, מאסק מתעלם מכך שיש חיים מחוץ לארצות הברית וטוויטר פועלת גם במדינות שהחוקים המקומיים שלהן לא משאירים הרבה חופש ביטוי. שלישית, הוא לא לוקח בחשבון מה מתרחש במרווח הזמן שבין פרסום מידע ברשת חברתית לבין יכולת האכיפה המדינתית: החל מהטרדות מיניות וזיופי פרופילים, עובר בהכחשת שואה, אנטישמיות והסתה לטרור וכלה בהתנגדות לחיסונים. רביעית, מאסק רוצה להחזיר את הכוח לידי המשתמשים, אבל לא עונה על השאלה מה המשמעות של פלטפורמת ביטוי שהיא עסק פרטי, עם בעל בית אחד שמחליט לבד.

והנה העניין החמישי והחשוב: שנת 2022 תהיה שנת הרגולציה ממשלתית על הרשתות החברתיות. באירופה הכריזו בשבוע שעבר על רגולציה קשיחה, בארה"ב הדיון בשיאו, וגם אצלנו יושבות וועדות על המדוכה. מעבר לחשש המוצדק האם ממשלים דמוקרטיים יוכלו לעמוד כנגד האיש העשיר בעולם, מעניין לשאול מה יקרה כשרגולטורים יאשימו את מאסק באחריות להסתה לטרור, למלחמות אזרחים ולרצח עם, להפצת פייק ניוז לגבי מגיפה או להתעללות מינית בנערות.

אלון מאסק רוצה להיות הנביא של הדור הזה ולהרחיב את גבולות הדמיון הטכנולוגי שלנו. אבל, אולי בהקשר של טוויטר הנביא איננו מאסק, אלא טים וו, פרופסור למשפטים מאוניברסיטת קולומביה, המשמש גם כיועץ בכיר של הנשיא ביידן בתחומי טכנולוגיה. לפני למעלה מעשור כתב בספרו "עלייתן ונפילתן של אימפריות תקשורת" - אל תפלו שבי בקסמן של הרשתות החברתיות. זהו מעגל קסמים: הוא אולי התחיל בגראז' של איזה בית, אבל לא יקח זמן רב עד שחזון התוכן החופשי ואשליית הפתיחות והתחרות – ינוהלו וישלטו בקפדנות על ידי בעלי הון חובבי תשומת לב.

המאמר פורסם לראשונה בגלובס