ביחד לשותפות ערבית יהודית בת קיימא

הממשלה שהוקמה רחוקה מאוד מלהיות התגשמות החלומות של הציבור הערבי, אבל היא נקודת פתיחה טובה לצמצום הפערים בישראל. כעת, במקביל לתקוות הגדולות שתולה הציבור הערבי בפוליטיקה הארצית, הבשורה האמיתית לה אנו מחכים בישראל היא שותפות בכל המישורים האחרים של חיינו

לפני שנה היינו בישורת אחרונה של קמפיין בחירות חסר תקדים במדינת ישראל : יישובים ערביים, שעד לא מזמן היו מוקצים מחמת מיאוס עבור פוליטיקאים יהודים הפכו למוקד עלייה לרגל, גם עבור מי שזה מכבר התריע על נהירה לקלפיות ופגיעה אפשרית ב"טוהר הבחירות"; שלטי חוצות ענקיים של מפלגות ציוניות התנוססו ברחובות טייבה; וההבטחות לגבי עתיד מזהיר של הרשויות הערביות המקומיות, המאבק בפשיעה הגואה בחברה הערבית ועוד, נערמו מלוא הטנא. בסופו של הקמפיין, חזינו במה שנתפס לפני כן כחזון אחרית הימים – שותפות פוליטית יהודית-ערבית בקואליציה. זאת, עם ממשלה שהעומד בראשה היה מי שדימה את "הבעיה הפלסטינית" שמעיקה על ליבנו ל"רסיס בישבן", ושר אוצר שבעברו הציע להעביר את הגבול לכביש 6 (ויחד איתו אזרחים ערבים למדינה הפלסטינית), ולאחרונה, באוקטובר 2021 העבירו את תוכנית החומש לחברה הערבית, בהיקף תקדימי של כ-30 מיליארד שקל.

אמנם, מצב זה התאפשר בין היתר, אם נשתמש במונחים ברוח הפורים לא מאהבת מרדכי אלא משנאת המן, אבל הקונטקסט של האירוע הפוליטי הזה רחב הרבה יותר: לא רק בהמלצה של הרשימה המשותפת על בני גנץ, שנה לפני שנרקמה השותפות הקואליציונית הנוכחית, - אלא בהלך רוח ציבורי ברחוב הערבי והיהודי שמדגיש את הרקמה האזרחית שנוצרה. אמנם, אירועי מאי 2021 פגמו בתחושה זו, כפי שניתן לראות בחלק מנתוני מדד יחסי יהודים-ערבים שעתיד לפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה, אך העובדה שההסכם הקואליציוני התגבש אחריהם מלמדת שההתקדמות שנרשמה בשני העשורים שחלפו מאז השבר באוקטובר 2000 לא נמחקה במחי יד.

הממשלה שהוקמה רחוקה מאוד מלהיות התגשמות החלומות של הציבור הערבי: חוק האזרחות שעבר לאחרונה הוא תזכורת עדכנית לכך, אבל היא נקודת פתיחה טובה לצמצום הפערים בישראל. כעת, במקביל לתקוות הגדולות שתולה הציבור הערבי בפוליטיקה הארצית, הבשורה האמיתית לה אנו מחכים בישראל היא שותפות בכל המישורים האחרים של חיינו. שותפות שתשפיע מלמטה למעלה וכך תפתח את האפשרות שיתחולל שינוי של ממש. כך למשל, ברמה הפוליטית המקומית – שיתופי פעולה בין רשויות מקומיות יהודיות וערביות בשלב זה הינו מחזה נדיר מדי, חרף העובדה שהאינטרסים של הרשויות לרקום שיתופים כאלו, גדול לא פחות מאלו שהנחו את הפוליטיקאים ברמה הארצית; באותה מידה, גם ארגוני החברה האזרחית – חרף התקדמות שנעשתה בשנים האחרונות - אינם דוגמא ומופת לשותפות אמתית בין האוכלוסיות, המבוססת על ערך השוויון.

ואחרון חביב, חיי היומיום בין יהודים ולערבים משוועים להידוק הקשרים והעלאת הנכונות להתגורר בסמיכות זה לזה, לעבוד יחד, לשלוח את הילדים למסגרות חינוך משותפות ועוד. ככלל, מדדי יחסי יהודים-ערבים מצביעים באופן עקבי על נכונות גדולה יותר שמגלה המיעוט הערבי ביחס לשאלות הללו בהשוואה לנשאלים היהודים. כאשר נראה יותר ויותר אנשים עונים בחיוב לגביהן, לא רק בסקרים אלא גם בחיים האמתיים, נדע שיתר השותפויות אינן בנויות על כרעי תרנגולת אלא מבוססות וחזקות. כנס חיפה לפוליטיקה ולחברה הערבית בישראל שיערך בשבוע הבא, ושזכיתי להיות בין מארגניו, יעסוק בין היתר גם בשאלות החיוניות הללו, של שותפות יהודית ערבית ויבקש להשמיע את מגוון הקולות שבכוחם לתרום לעיצוב של עתיד טוב יותר.

המאמר פורסם לראשונה בידיעות אחרונות