שסתום ביטחון: חדשות טובות לדמוקרטיה הישראלית

לפי נתוני סקר שערך החודש המכון, הנשאלים מתקשים להצביע על האיש החזק בממשלה. המבקרים יגידו כמובן שהדבר מעיד על ממשלה שאין לה מנהיג, אך מנקודת מבט דמוקרטית מדובר בבשורות טובות, שמעידות על נסיגה מסוימת מתהליך הפרסונליזציה שמאפיין את הפוליטיקה המקומית

מי האיש החזק בממשלה? בסקר שזה עתה פרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה התקשו הנשאלים להצביע עליו: 39% טענו שאין אדם כזה או שאינם יודעים להצביע עליו. גם בקרב אלו שכן הצביעו על חבר ממשלה אחד לא הייתה הסכמה על זהותו – ליברמן זכה לתמיכה הגדולה, אך גם עליו הצביעו רק 18% מהנשאלים כאיש החזק ביותר בממשלה. השאר הצביעו על אישים שונים – עבאס, בנט ולפיד לא היו רחוקים מליברמן, וגם גנץ, סער, מיכאלי והורוביץ הוזכרו.

על מה הדבר מעיד? המבקרים יגידו כמובן שזו ממשלה בלי מנהיג. אבל מנקודת מבט דמוקרטית, שמסתייגת מריכוז עוצמה בידי מנהיג יחיד (והפלישה הרוסית לאוקראינה מחזקת כמובן את התפיסה הזו) – אלו בשורות טובות.

הפוליטיקה הישראלית עברה בעשורים האחרונים תהליך של פרסונליזציה – הפוליטיקה הפכה ליותר ויותר אישית. הציבור, התקשורת והפוליטיקאים עצמם – תופסים את הפוליטיקה כמשחק בין אנשים בודדים (ולא, למשל, מפלגות או מוסדות אחרים) ומתנהגים בהתאם. זו אמנם תופעה כלל-עולמית, אך המחקרים מלמדים שתהליך הפרסונליזציה בישראל הוא קיצוני בצורה יוצאת דופן – מבין הדמוקרטיות המפותחות, רק איטליה חוותה תהליך דומה.

הקושי של הישראלים לזהות את האדם החזק בממשלה לא מבשר אפוא את קץ הפוליטיקה האישית, אבל הוא אולי מבשר על שינוי הכיוון שלה – פחות פרסונזליציה ריכוזית, שבה העוצמה הפוליטית מרוכזת בידי אדם אחד, ויותר ביזור עוצמה בין פוליטיקאים בודדים רבים.

לביזור העוצמה יש חסרונות: ספינה המובלת בידי כמה נווטים, כך יגידו המבקרים, לא תתקדם לשום מקום – כי כל אחד מהם ימשוך את ההגה לכיוון אחר. אבל מנקודת מבט דמוקרטית, עדיף שהספינה תנוע לאט ובהסכמות רחבות. תשאלו את האבות המייסדים של הדמוקרטיה האמריקאית, שבנו מבנה מסורבל של איזונים ובלמים – שמחזיק מעמד עד היום, ושרד גם מנהיגים בעייתיים מאוד. תשאלו, לעומת זאת, חלק ממדינות מזרח אירופה או אמריקה הלטינית – ותראו לאן מגיעים כשמנהיג אחד גורר את המדינה כרצונו, ללא מגבלות.

אם נמשיך במטאפורה, ברור שאם הספינה תיעצר ניקלע לבעיות קשות – יש מגיפה, עוני ובעיות בטחון הדורשות טיפול ויוזמה. למזלנו, במשטר הפרלמנטרי שלנו (שלא כמו המשטר הנשיאותי) יש שסתום ביטחון – תמיד ניתן להחליף ממשלה בהצבעת אי-אמון או לפזר את הכנסת וללכת לבחירות חדשות. בבחירה בין מנהיג חזק אחד לבין כמה מנהיגים ומנהיגות בעלי עוצמה – מדינת דמוקרטית חפצת חיים תבחר באופציה השנייה. מוקדם מדי לקבוע שזו מגמה אמיתית שתחזיק מעמד, אבל בהחלט אפשר לקוות.