יום האישה הבינלאומי: סולידריות תחילה

במשך חמישים השנים האחרונות חלו תמורות אדירות בקרב הנשים הערביות בישראל, אך מבחינת נוכחותן בראש הרשויות המקומיות, הזמן עצר מלכת. במקביל למאבקן על הזירה הציבורית-פוליטית שבה לא הצליחו להתקדם כמתבקש, עליהן לעמוד כתף אל כתף עם הגברים הערבים במאבק על הזירות שבהן הם מתקשים

flash 90

במשך חמישים השנים האחרונות חלו תמורות אדירות בקרב הנשים הערביות בישראל: הבולטת והדרמטית ביותר שבהן היא העלייה ברמת ההשכלה הגבוהה, נכון לשנה האחרונה יש קרוב ל-25 אלף סטודנטיות ערביות לתואר ראשון וקרוב ל-600 בתואר שלישי. יחד עם זאת, ישנו דבר אחד שבו הזמן עצר מלכת – אישה ערביה בראש רשות מקומית בישראל. הראשונה והאחרונה שכיהנה בתפקיד זה לפני יובל שנים ב-1972 הייתה ויולט חורי, שכונתה "גולדה של כפר יאסיף". אף שמאז גולדה לא נבחרה לתפקיד ראשת ממשלה בישראל, קשה להתעלם מהשינוי שעשו נשים יהודיות בפוליטיקה המקומית. כיום עומדות בראש 15 רשויות מקומיות (לעומת שש נשים שכיהנו  ערב הבחירות הקודמות ב-2018), לעומת נשים ערביות, שעודן מחכות. יחד עם זאת, ניתן לראות מגמה המבשרת שינוי מסורתי ופוליטי ברשויות המקומיות במספר חברות המועצה. בעוד שבתום מערכת הבחירות של שנת 2008 נבחרו שש נשים ערביות לתפקיד, בתום מערכת הבחירות ב-2018 מכהנות כבר 25 נשים כחברות מועצה מן המניין.

זו התקדמות. ועדיין, שיעור הנשים הערביות שנבחרו למועצות הרשויות המקומיות עמד על 2 אחוזים בלבד. גם בזירה הארצית חלו תמורות מסוימות, כשהמרכזית שבהן הינה שהדרך לכנסת לא נסללת בהכרח ברשימה יהודית. במילים אחרות, מיקום נשים במקומות ריאליים במפלגות הערביות החל מ-2009.

ייצוג נשי בפוליטיקה איננו צריך ויכול להיות חזות הכל בתפיסת העולם הפמיניסטית:  כך למשל, מחקר של סיון הירש הפלר ויוליה אלעד שטרנגר מראה כיצד ייצוג נשי עשוי להוות כסות לאג'נדה אנטי-דמוקרטית. השאלה היא מה התוכן וסדר היום שהנשים הערביות מבקשות לקדם באמצעות הפוליטיקה. הנשים הערביות בישראל, הן בזירה הארצית והן בזו המקומית, מוכיחות ברובן המכריע שכדאי להתעקש על כך  ולו מסיבות אינסטרומנטליות, כגון עידוד נשים ערביות להצביע לנציגות ערביות, ובזירה המקומית גם התמריץ הכספי שמקבלות רשימות שלהן ייצוגי נשי. משימה זו לא תצלח אם הגברים הערבים יעמדו בסירובם לראות נשים מאיישות תפקידי מפתח בספירה הציבורית. אף שרבים מהם עברו כברת דרך בנושא, עלינו לתבוע זאת מהיתר שטרם עשו כן.

במקביל למאבק על הזירה הציבורית/פוליטית שבה לא הצליחו הנשים הערביות להתקדם כמתבקש, עליהן לעמוד כתף אל כתף עם הגברים הערבים במאבק על הזירות שבהן הגברים מתקשים, כמו  ההשכלה הגבוהה או שוק העבודה. גם כאן, לצד ההצדקות המוסריות הנקיות ישנם גם שיקולים תועלתניים: העלייה ברמת ההשכלה של נשים ערביות מבורכת, אך עשויה לרדת לטמיון אילו לא תירשם מגמה דומה בקרב הגברים הערבים. פערים ברמת ההשכלה בין גברים לנשים עלולים ליצור קונפליקטים, בעיקר בחברות מסורתיות או חברות במעבר. גברים נטולי השכלה גבוהה עלולים להצר את צעדיהן של בנות זוגם או של מי ממשפחתם ביציאה לשוק העבודה, מתוך ציפייה לראותן מטפלות בספירה הביתית ובילדים. עבור נשים לא נשואות, לעיתים השכלה גבוהה עלולה להקשות על מציאת בן זוג, מתוך תפיסה פטריארכלית שתפקודה בנישואים ובמטלות הבית ייפגע, או מתוך שאיפתה של האישה למצוא בן זוג ברמת השכלה דומה בעוד שההיצע נמוך (והציפייה של הגבר למצוא אישה משכילה פחות ממנו).

לכן, לצד המאמצים להמשך השילוב של הנשים הערביות בהשכלה הגבוהה ובשוק העבודה אסור לזנוח בצד הדרך את הגברים הערבים. יש לקדם תוכניות הכוונה להשכלה גבוהה עוד במהלך לימודי התיכון כדי להבהיר לגברים הערבים את החשיבות שמקנה ההשכלה הגבוהה. תשומת לב יש להקדיש לאזורים בהם שיעור האקדמאים הערבים נמוך במיוחד ולהשקיע שם. רק יחד, בסולידריות של מאבקים חברתיים בין גברים ונשים מהחברה הערבית, נוכל להצליח.

המאמר פורסם לראשונה בידיעות אחרונות