ריאיון עם דורון נבות לרגל צאתו לאור של הכרך הראשון בסדרה "שחיתות פוליטית"
הסדרה שחיתות פוליטית מורכבת משלושה ספרים ובוחנת את המשמעות של תופעת השחיתות הפוליטית ואת דפוסי ההתנהלות שלה. היא דנה במשמעות התופעה ובהגדרות מקובלות לשחיתות, מתארת את התפתחות התופעה בישראל וממליצה כיצד למנוע הישנות של דפוסים שלטוניים מושחתים.
הסדרה שחיתות פוליטית מורכבת משלושה ספרים ובוחנת את המשמעות של תופעת השחיתות הפוליטית ואת דפוסי ההתנהלות שלה. היא דנה במשמעות התופעה ובהגדרות מקובלות לשחיתות, מתארת את התפתחות התופעה בישראל וממליצה כיצד למנוע הישנות של דפוסים שלטוניים מושחתים.
הספר הראשון – שחיתות פוליטית: תולדותיו של מושג שנוי במחלוקת – עוסק בהיבטים המושגיים והתאורטיים של התופעה. הוא מורכב משלושה פרקים: הראשון, התפתחות המושג, בכלל זה עיון במשמעויות התופעה מאז המאה החמישית לפני הספירה ועד ראשית המאה העשרים; השני, הגדרות; השלישי, סקירה של פרספקטיבות אנליטיות והסברים תאורטיים לקיומה של שחיתות פוליטית.
עתידים לצאת עוד שני כרכים בסדרה: הכרך השני יתאר וינתח את התפתחות השחיתות הפוליטית בישראל, והספר השלישי יביא המלצות מעשיות לדרכים לצמצום שחיתות פוליטית ולמניעתה.
ראו את הכרך הראשון בסדרה
ראו את הכרך השני
שחיתות היא עיוות, קלקול והרס של דבר מה – אדם, חפץ, רעיון וכדומה – בין שאותו דבר היה במצבו המקורי טוב יותר (כמו פנים של אדם לפני שהושחתו, או אתר באינטרנט לפני ש'טיפלו' בו האקרים) בין שלאותו דבר שאנו אומרים עליו שהוא מושחת אין מצב מקורי אחר (מה שקשור גם לשחיתות פוליטית, כפי שיובן מיד). לעתים אנו משתמשים במונח 'שחיתות' כדי לדבר על חוסר מוסר. גם לשחיתות פוליטית יש כמה משמעויות. במשמעות הקלסית, שהייתה מקובלת יותר עד ראשית המאה העשרים, שחיתות פוליטית היא הרס החברה והחיים הפוליטיים ומצב שבו האזרחים ונושאי המשרות בשלטון דואגים רק לעצמם ולא לטובת הכלל. במובן הקלסי שחיתות פוליטית היא מצב שבו האנוכיות של הפרט גוברת על זיקתו לכלל. היום כשמדברים על שחיתות פוליטית מקובל יותר להתמקד בהתנהגות של נושאי משרות ציבור, ולהתכוון לשוחד, למעילה בכספי ציבור, לקידום מעמד פוליטי באופן פסול, ובאופן כללי הכּוונה לשימוש בתפקיד הציבורי למען קידום טובתו של נושא המשרה השלטונית ומי שיקר ללבו, ולא לקדם את טובת הציבור ולשרתו נאמנה. ההגדרה המקובלת ביותר לתופעה במחקר ובארגונים בין-לאומיים שנאבקים לצמצם שחיתות פוליטית היא שימוש בלתי הולם בתפקיד הציבורי במטרה לקדם עניינים אישיים של נושא המשרה השלטונית.
למונח 'שחיתות' יש קונוטציה שלילית, ולכן מוטב שהוא ייוחד להתנהגויות שיש בהן ממד מובהק של פסול, ומכאן, באופן כללי יהיה נכון לראות רק במעשים רעים מעשים מושחתים. אכן, רוב המעשים המושחתים גם מזיקים ומיותרים, ואין כלל שאלה בעניין טיבם המוסרי או התועלת הטמונה בהם. עם זאת, מאז ניקולו מקיאוולי היו הוגים בולטים שמצאו נקודות זכות למעשים שהיום מקובל לראות בהם מעשים מושחתים. הפילוסוף הסקוטי דייוויד יום אף טען בזכות השימוש באמצעים מושחתים במידה שהם תורמים ליציבות המשטר באנגליה. הקושי לענות על השאלה מתעורר במצב שבו התנהגות מושחתת של עובד הציבור מובילה לתוצאות חיוביות – והדבר עשוי לקרות כאשר עובד הציבור אינו מקדם את טובת הציבור בלי הפקת טובת הנאה אסורה (לפעמים מציגים בתור דוגמה מתן שוחד לנאצי כדי שיציל יהודים, אף שברור כי נכון יותר להציל יהודים בלי שוחד). בסופו של דבר, אין סיבה ולא הצדקה להתנהגות מושחתת, ומה שאפשר להשיג בעזרת שחיתות אפשר להשיג בפחות נזק – בלעדיה. הבעיה היא בפער שקיים לעתים בין המציאות ובין הציפיות שלנו מבני אדם והדרישה שלנו מהם שיפעלו בהתאם לכללי התנהגות ראויים. בישראל, למשל, לא מעט עיתונאים מאמינים, או האמינו, שאם מעשים מושחתים יסללו את הדרך לקידום התהליך המדיני – יש לראות בהם הכרח בל יגונה.
ראוי שכל חברה הוגנת, ודאי חברה שרוצה לנהל חיים דמוקרטיים, תיאבק לצמצום המספר של עובדי הציבור שמנצלים לרעה את תפקידם, או שפועלים באופן מושחת, ותפעל לצמצום מעשי השחיתות. לא פחות חשוב מכך, ראוי שחברה דמוקרטית, או חברה שלפחות שואפת להיות דמוקרטית, תשנה הסדרים מוסדיים שעלולים לעודד עובדי ציבור לפעול באופן מושחת. לכן השאלות בעניין המאבק בשחיתות מתמקדות בדרך לעשות זאת ובמשאבים שראוי להקצות לכך, ופחות בשאלה אם תמיד כדאי להילחם בשחיתות. המחקר יעסוק בכך בהרחבה בחלקו השלישי, שיתפרסם בהמשך. בכל מקרה, אין סיבה שהמחיר למאבק בשחיתות יהיה גבוה מדי, אם מיישמים מדיניות נבונה ורב-ממדית – כלומר פועלים הן בתחום הגילוי והאכיפה, הן ברמה הכלכלית-חברתית, הן במישור המוסדי (בעיקר בתהליכי הבחירות ובכל הנוגע להסדרת התרומות הפרטיות), הן בתחום החינוך והציבור הרחב יותר. כדי לחדד את דבריי אומר כי לדעתי היום איננו משלמים מחיר גבוה מדי בעבור המאבק בשחיתות, ומה שנעשה בעת האחרונה מוצדק, אף שיש הסבורים אחרת, או טוענים אחרת, מסיבות כאלה ואחרות. הטענה ששומרי הסף המוסדיים משַתקים את העשייה השלטונית אינה מדויקת והיא מטעה. מצד אחר, יש לזכור שמאבק בשחיתות הוא עניין יום-יומי ומתמשך, ואם רוצים לחיות בחברה טובה, עם שלטון איכותי, צריך להשקיע בכך מאמץ. מהבחינה הזאת מאבק בשחיתות אינו שונה ממשימות מורכבות ומתמשכות אחרות – החל בטיפוח זוגיות וכלה בחינוך הילדים. בכל מקרה, ברור שאסור להגיע למצב שבשם המאבק בשחיתות אנשים מקדמים סדר יום פסול או מכפישים עובדי ציבור, נבחרים וממונים כאחד, גם אם לא עשו דבר פסול.
עד המאה השמונה עשרה, רוב ההוגים ראו בדמוקרטיה אב-טיפוס למשטר מושחת; החלופה שהם ראו לנגד עיניהם הייתה משטר שבו השליטים דואגים לכלל, והדמוקרטיה שהם הכירו הייתה שונה מאוד מהדמוקרטיה בת זמננו; למעשה, הדמוקרטיה שהם ראו לנגד עיניהם אינה נחשבת היום לדמוקרטיה.
משטרים דמוקרטיים היום בהחלט לא מושחתים יותר ממשטרים אחרים. האמת הפוכה: ככלל משטרים דמוקרטיים מושחתים פחות ממשטרים אחרים.
עם זאת עלינו להבחין בין משטר דמוקרטי לבין משטר שיש בו מערכת בחירות. יש משטרים שהם לא דמוקרטיים, ויש בהם תהליכי בחירות פסידו-דמוקרטיים, ובהם יש לא מעט שחיתות. בכל מקרה, במשטרים לא דמוקרטיים לא רק שיש שחיתות שהציבור אינו תמיד נחשף אליה, משום שאין גורמי בקרה ותקשורת חופשית, או שהאזרחים יכולים להיאבק בה, אלא אפשר לומר שחלק לא מבוטל מהמשטרים הלא דמוקרטיים מושחתים במובן הקלסי – שכן השליט אינו דואג לציבור אלא לעצמו ולמקורביו. בברית המועצות בשלב מסוים הייתה שחיתות עצומה. אגב, לא רבים יודעים, אבל אפילו בגרמניה הנאצית היטלר הרבָה לשחד קצינים בכירים כדי שישתפו פעולה עם תכניותיו הנוראות.
כן – המערכת המפלגתית ותהליך הבחירות מעודדים שחיתות. ברוב המשטרים הלא דמוקרטיים אין תהליך בחירות שבו הרוב קובע מי ימשול, ולכן אין צורך לנהל מסע בחירות, ואין צורך לתחזק את המפלגה ואת הפעילים שלה. לעומת זאת, הדמוקרטיה המודרנית מתבססת על מערכת של מפלגות, וכמובן על בחירתם של מקבלי ההחלטות על ידי ציבור האזרחים. מעבר לכך, במשטרים דמוקרטיים יש מערכת איזונים ובלמים, ובכלל זה תקשורת חופשית, וכתוצאה מכך יש עיסוק רב בשחיתות פוליטית. העיסוק בשחיתות יוצר לעתים את הרושם המוטעה כאילו יש יותר שחיתות, אף שעצם הטיפול בשחיתות מלמד פעמים רבות דווקא שהמשטר אינו מושחת.
הנושא הזה יעמוד במרכז החלק השני והשלישי, אבל אני נוגע בו גם בחלק הראשון. הנקודה שיש לזכור היא שבכל העולם חלה 'התפרצות של שחיתות' מאז ההתמוטטות של ברית המועצות, ובכלל זה חלו שינויי ערכים, משבר אמון כלפי המערכת הפוליטית ועיסוק הולך וגובר בשחיתות שלטונית – או במה שמתויג, לא תמיד בצדק, כשחיתות שלטונית (או פוליטית, או ציבורית – זה היינו הך לצורך העניין).
חוק מימון המפלגות הוא אחד 'הכוכבים' של החלק השני של המחקר, אף שאני מזכיר אותו לא מעט גם בחלק הראשון המתפרסם כעת. כדי לקבל תשובה מלאה צריך לחכות לחלק השני, אבל אומר שלפחות לפי הבנתי אין מדובר בחוק דרקוני. נכון שיש הסבורים שמדובר בחוק לא ראלי, או ליתר דיוק שיש בו סעיפים לא מציאותיים המטילים נטל כבד על נבחרי הציבור, ויש המייחסים לחוק את פרשות השחיתות שקשורות למימון מסע בחירות. אבל אני מאמין שאם כל המפלגות והמועמדים יכבדו את החוק, אזי הוא יהיה ראלי, ואין באמת דבר כזה – 'הוצאות ראליות'. חלק מגובה ההוצאות נקבע על פי ההתנהגות של המתמודדים האחרים, ולא בהתאם לאמַת מידה אובייקטיבית, 'ראלית'. מעבר לכך יש לזכור שפוליטיקאים צריכים להתאים את עצמם לדרישות החוק וכי יש להם יכולת הסתגלות גבוהה. בקיצור, אם נאכוף את המגבלות בצורה יעילה והוגנת, החוק יהיה הוגן וראלי.
החלק הראשון מתמקד בהיבטים כלליים של התופעה – מהי שחיתות פוליטית, מה מרכיב שחיתות פוליטית, מהי עמדתם של הוגים קנוניים בעניין שימוש בלתי הולם בתפקיד הציבורי במטרה לקדם עניינים אישיים ומה נחשב אצלם לשחיתות, איך מגדירים שחיתות, מה ההסברים לתופעה וכדומה. החלק השני מתמקד כולו בישראל. הוא סוקר את התפתחות השחיתות מתוך התמקדות במקבלי החלטות בכירים – מִקום המדינה ועד לשנת השישים למדינה. עדכַנו אותו זה עתה, לנוכח ריבוי הפרשות בשנה האחרונה והעיסוק הגובר בתופעה. זו תהיה הפעם הראשונה שהקוראים בישראל יקבלו מחקר שמתמקד בשחיתות פוליטית מתוך שימוש הן במסגרת תאורטית המתבססת על מחקרים עדכניים בתחום, הן במחקר אמפירי שביצע המכון הישראלי לדמוקרטיה, הן בהצגת ממצאים שעדיין לא פורסמו בציבור בצורה מרוכזת.