מתווי הגיור והכשרות: בין ביזור להפרטה

מתנגדי מתווה הכשרות ומתווה הגיור שמוביל השר מתן כהנא מציגים את שניהם כמתכון להחלשת הרבנות הראשית ולסלילת הדרך לכניסת הרפורמים לזירות הכשרות והגיור. דיון ציבורי כזה מתעלם מהדקויות ומההבדל העקרוני בין שני המתווים

flash 90

בלב היוזמות שמוביל השר מתן כהנא בתחום דת ומדינה ניצבים מתווה הכשרות ומתווה הגיור. על פי מתווה הכשרות, הרבנות הראשית לישראל תהפוך מגוף המוסמך להענקת כשרות לרגולטור המפקח על גורמים פרטיים וציבוריים שיורשו להעניק תעודות כשרות. על פי מתווה הגיור, תוענק סמכות לרבני ערים לגייר אף הם. מתווים אלה עוררו, כצפוי, סערה רבתי. המתנגדים השמיעו טיעונים חריפים בטונים גבוהים במיוחד נגד המתווים ונגד השר כהנא המוביל אותם. בסערת הוויכוח נזנחה הצידה הבחנה מהותית בין שני המתווים, אשר היא קריטית להבנת ההצדקה שבבסיסם. לפרישת הבחנה זו מוקדשת הרשימה הנוכחית.

החרדים והחרד"לים מתנגדים בחריפות יתירה לשני המתווים כאחד, אשר נתפסים על ידם כמתכון להחלשת הרבנות הראשית, ולסלילת הדרך לכניסת הרפורמים לזירות הכשרות והגיור. נגד המתווים הם גייסו את הרטוריקה החריפה ביותר, "הרס המדינה היהודית". כבדרך אגב יש להעיר, כי החרדה היתירה למעמדה של הרבנות הראשית לישראל נשמעת משונה משהו כשהיא נשמעת מפי רבנים חרדים שמעולם לא היו תומכים נלהבים של מוסד זה, ועשו הכל כדי להגחיכו ולהמעיט את דמותו.

כנגד חששות אלה טוען כהנא, ובצדק, כי לא רק שהמתווים שהציע נתמכים בידי חלק מרבני הציונות הדתית, כגון הרב יעקב מדן והרב אליעזר מלמד, אלא שהם משמרים את הבלעדיות של הזרם האורתודוכסי: מתווה הכשרות יכפיף את נותני הכשרות הפרטיים לרגולציה ההלכתית של הרבנות הראשית, ומתווה הגיור ישמר את מסלולי הגיור המוכרים בידי רבני הערים שהם כמובן אורתודוכסיים לגמרי (גם אם חלקם ליברלים יותר מאחרים).

טיבו של דיון ציבורי שהוא נוטה להתעלם מדקויות, ובהקשר זה מהבדל עקרוני בין שני המתווים. יתירה מכך, יש מי שנוח להם דווקא לכרוך זה בזה את מתווה הכשרות ומתווה הגיור כמקשה אחת, וכך להציגם כפרקים בתכנית סדורה להרס היהדות הנאמנה. ברם, עיון מקרוב ילמדנו כי חרף המשותף בין שני המתווים – העברת סמכויות לגורמים נוספים מחוץ לרבנות הראשית – יש ביניהם הבדל עקרוני: מתווה הכשרות מבוסס על עקרון ההפרטה ואילו מתווה הגיור על עקרון הביזור. חשוב להפנים את משמעותו של הבדל זה, שכן הוא עונה במידה רבה על חלק מטענות המתנגדים.

כאמור, מתווה הכשרות בנוי על עקרון ההפרטה. כיום הרבנות הראשית היא הגוף היחידי המוסמך להעניק תעודות כשרות בישראל. עם זאת, גם במצב הנוכחי הסמכות להענקת כשרות מבוזרת, ורבני ערים ומועצות אזוריות יכולים להעניק תעודות כשרות. ברם, כיום הסמכות אינה מופרטת. גופים פרטיים, כגון בד"צים, אינם יכולים להעניק בעצמם תעודת כשרות (אלא בנוסף לתעודת הכשרות של הרבנות). על פי המתווה החדש של הכשרות, גופים פרטיים יוכלו להעניק תעודות כשרות בעצמם, תוך שהם כפופים לרגולציה של הרבנות הראשית. בכך יעבור "שוק הכשרות" לידיים של תחרות חופשית בין ארגונים פרטיים. הדבר צפוי להוביל לגיוון בסוגי הכשרות, ברמות ההקפדה, במתן ביטוי למגוון מסורות הלכתיות ועדתיות, כל זאת בתוך גבולות ההלכה. מסעדה תוכל לבחור אם היא מעוניינת בכשרות של בד"ץ חרדי אשכנזי, בכשרות עדות המזרח, בכשרות של רבנות ציונית-דתית ליברלית, או לפעול ללא תעודת כשרות.

המתווה החדש של הגיור, לעומת זאת, בנוי על רציונל של ביזור. הוא לא מאפשר הקמת בתי דין פרטיים, אלא מבזר את כוחה הריכוזי של הרבנות הראשית, ומאפשר גם לרבני ערים, שאף הם חלק מן הממסד הרבני הממלכתי, לגייר את תושבי עריהם. בכך נבדל מתווה הגיור של השר כהנא מן היוזמה של רשת בתי הדין "גיור כהלכה", הבנויה על רעיון ההפרטה. בעוד רשת "גיור כהלכה" מבקשת להפריט את הגיור ולהעבירו לידיים של בתי דין פרטיים, מתווה הגיור של השר כהנא שומר את הגיור בידי הרבנות הממלכתית, תוך הרחבתה מן המוקד הריכוזי אל עבר הרבנויות המקומיות.

הבחנה זו היא קריטית ומבורכת. היא מבוססת על הבדל מהותי בין שני מישורים של יחסי דת ומדינה בישראל: מישור עיצוב אורח החיים היהודי ומישור הכניסה אל העם היהודי. במישור האחד מדינת ישראל מעורבת בעיצוב אורח החיים היהודי במגוון תחומים. המדינה מעורבת בסוג הכשרות שיונהג במסעדות ומלונות, בניהול בתי עלמין ובצורתם של מקוואות. בכל אחד מתחומים אלה יש מחלוקות בין זרמים יהודיים שונים כיצד הם ראויים להיראות. כוונתי אינה רק למחלוקות בין דתיים לחילוניים. גם בתוך העולם ההלכתי יש מגוון תפיסות לגביהם. אינם דומים דיני הכשרות של עדות המזרח לאלה של עדות אשכנז, יש הסומכים על היתר מכירה ויש המעוניינים בפירות אוצר בית דין, המקוואות של חב"ד שונים ממקוואות רגילים, וכן על זו הדרך. בתחומים אלה יש טעם שהמדינה תאפשר גיוון במנהגים ובשיטות ההלכתיות, ולא תקיים מונופול הלכתי של הרבנות הראשית. כשם שאיש אינו מעלה בדעתו כי הרבנות הראשית תנהל את שוק הסוכות וארבעת המינים, כך ראוי שיהיה במגוון התחומים הנוגעים לאורח החיים היהודי. הפרטת מערכת הכשרות אינה פשרה עם רצונות חילוניים, אלא הכרה בריבוי הגישות ההלכתיות. גם לו כל אזרחי ישראל היו מדקדקים בקלה כבחמורה, וגם לו היה מערך הכשרות של הרבנות הראשית פועל ללא רבב, אין סיבה לקיים רשות הלכתית אחת הכופה על הכל סוג מסוים של כשרות.

שונה מכך הוא תחום הגיור, המצוי במישור שונה לגמרי, בקובעו את כללי הכניסה לעם היהודי. תחום הגיור משפיע לא רק על השאלה כיצד נוהגים יהודים בחייהם אלא מגדיר את השאלה הבסיסית יותר מיהו יהודי. כאן יש לדחות את אפשרות ההפרטה של תחום הגיור, אך בהחלט יש לקדם את אפשרות הביזור.

אמנם באופן היסטורי, ההלכה דגלה בהפרטה מלאה של תחום הגיור. כל בית דין קהילתי היה מוסמך לגייר כהבנתו. מצב זה לא היה תולדת החורבן והפיזור בגלות, שכן על פי הלכות גיור גם כאשר הסנהדרין עמדה על מכונה סמכות הגיור לא היתה מסורה בידי רשות ריכוזית אלא בידי כל בית דין פרטי. כידוע, בתקופת חז"ל מי שנדחה מן הגיור בידי שמאי, יכול היה לפנות להלל כדי שיגיירו.

ברם, אף שזו אינה מסורת ישראל, הפרטת הגיור היא בעת הזאת מהלך שיש להישמר מפניו. ביזור הגיור עדיף על פני הפרטתו, וזאת בשל כפל טעמים. ראשית, מנקודת המבט של חוק השבות. הגיור מקנה זכאות אוטומטית לקבלת אזרחות ישראלית. הפרטת הגיור משמעה שכל הרכב של שלושה אנשים פרטיים יוכל להעניק אזרחות למי שמעוניין להגר לישראל. אין זה מתקבל על הדעת שמדינת ישראל תמסור לידי אנשים פרטיים את מפתחות הכניסה לאזרחות הישראלית (בעיה דומה מתעוררת בנוגע להכרה בגיורים בחו"ל, אלא ששם יש לכל הפחות תנאי של גיור בקהילה מוכרת).

טעם שני הוא מנקודת המבט של המשך יכולתו של העם היושב בציון להגדיר עצמו כחברה יהודית. אמנם לכל אורך שנותיה ניטשה בחברה הישראלית  מלחמת דעות עזה בשאלה כיצד צריכים להיראות חיים יהודיים במאה העשרים, אולם שררה בה הסכמה, פחות או יותר, בשאלה מיהם יהודים ומי אינם יהודים. אין לראות כדבר המובן מאליו את העובדה שהחרדי ממאה שערים והקיבוצניקית מבית השיטה מסכימים כי שניהם שייכים לאותו קולקטיב יהודי. זאת הושג, בין השאר, הודות לאימוץ כללים מוסכמים של שערי הכניסה לעם היהודי, כלומר אימוץ אמת המידה המחמירה ההלכתית שהיא המינימום המוסכם על כולם. הפרטת הגיור משמעה כי כל קבוצה תוכל לנהוג כרצונה ולהכניס חברים חדשים לעם היהודי. דבר זה עלול לגרום בתוך דור או שניים לפיצול החברה הישראלית לתת-חברות יהודיות שאינן מכירות זו ביהדותה של זו.

שוו בנפשכם מועדון יוקרתי של חובבי שתיה חריפה. המועדון יכול להכיל וויכוחים עזים בין חבריו אם להעדיף ויסקי אירי או סקוטי, ואפילו לשרוד את פיצול החברים לכמה תתי-קבוצות שינהגו לשתות בנפרד. אך המועדון לא ישרוד אם לכל תת-קבוצה תינתן האפשרות לצרף חברים חדשים כרצונה. ומן המשל לנמשל. החברה היהודית במדינת ישראל בהחלט יכולה וצריכה להכיל מגוון צורות של קיום יהודי, מן הקצה החרדי ועד הקצה האתאיסטי. איש באמונתו יחיה. אולם היא צריכה לשאוף לקונצנזוס רחב בשאלה מיהו יהודי, שאם לא כן הקולקטיב עלול להתפרק לכמה קבוצות חסרות קשר זו לזו.

בשנים האחרונות הולך ונסדק הקונצנזוס בחברה הישראלית אודות מיהו יהודי. זאת במידה רבה בעקבות הגעתם של העולים מחבר המדינות, חלקם לא-יהודים על פי ההלכה, אשר צאצאיהם התערו באופן מלא בחברה הישראלית עד שלא ניתן להבחין בינם לבין חבריהם היהודים. בעוד שמבחינה הלכתית בחורים ובחורות אלה אינם נחשבים יהודים, החברה הישראלית הכללית מתקשה לראות באיזה מובן הם שונים משאר חבריהם לספסל הלימודים או לשירות בצה"ל. המתווה החדש של הגיור נועד לתרום לסגירת פער זה, באמצעות רבני ערים שיוכלו לסייע בגיור תושביהן. גיור זה כדי שיצליח חייב להיות מקובל על הרוב הישראלי, דבר שאפשרי רק אם יהיה תחת המערכת הממלכתית, כפי שמציע המתווה החדש של הגיור, ולא אם ייעשה בבתי דין פרטיים.

יש לשבח אפוא את המתווים שמוביל השר כהנא בתחומי הגיור והכשרות דווקא בשל ההבדל החשוב שיש ביניהם. ההפרטה ראויה לתחום הכשרות, ואילו הביזור יפה לתחום הגיור. הבדלים אלה מאפשרים, מחד גיסא, גיוון מבורך בתחום שירותי הדת, ומאידך גיסא, שומרים על המכנה המשותף ההכרחי בתחום הגיור והגדרת גבולות העם היהודי.

המאמר פורסם לראשונה במקור ראשון