רפורמות פוליטיות – כורח השעה
במדד הדמוקרטיה האחרון נחשפה תמיכה ציבורית משמעותית בארבע רפורמות משטריות, בהן העברת סמכויות מהממשלה לרשויות המקומיות ושימוש בפתק הצבעה פתוח בבחירות לכנסת. המשבר הפוליטי של השנתיים האחרונות חידד את הצורך ברפורמות שיחזקו את האמון במוסדות, והן קריטיות לחיזוק ושיפור הדמוקרטיה הישראלית ולהגברת האמון הציבורי בה
flash90
אמון הציבור במוסדות הפוליטיים בשפל. המפלגות זוכות לאמון של 10% מהציבור, וגם מצבן של הכנסת (21%) והממשלה (27%) עגום. כך עולה ממדד הדמוקרטיה לשנת 2021 של המכון הישראלי לדמוקרטיה. המשבר הפוליטי של 2021-2019 חידד עוד את הצורך ברפורמות משטריות שיחזקו את האמון במוסדות. במסגרת מדד הדמוקרטיה נבדקה גם התמיכה הציבורית בכמה רפורמות אפשריות. 4 מהן זכו לתמיכה ציבורית משמעותית: העברת סמכויות ממשרדי הממשלה לרשויות המקומיות; שימוש בפתק הצבעה "פתוח" בבחירות לכנסת; הוספת אזורי בחירה לשיטת הבחירות לכנסת; וקביעת רוב של 80 ח"כים לשינוי חוק יסוד.
יש להודות שהציבור צודק: מדובר ברפורמות הקריטיות ביותר לאיכות הדמוקרטיה הישראלית ולעתידה.
ראשית, חיזוק השלטון המקומי משרת את העיקרון הדמוקרטי של ביזור עוצמה: איזונים ובלמים בין שחקנים וגופים שונים, במטרה למנוע ריכוז יתר של עוצמה בידי גוף או אדם אחד. אחת הדרכים העיקריות לביזור עוצמה היא העברת סמכויות מהשלטון המרכזי לדרגי שלטון אזוריים ומקומיים. בהיבט זה, ישראל כיום מאוד ריכוזית. למעשה, לפי מדדים שונים של ארגון ה-OECD, ישראל היא המדינה שמבזרת הכי פחות סמכויות לרשויות המקומיות – ובפער גדול. חיזוק הרשויות המקומיות נחוץ גם משום שזהו הדרג ה"קרוב" ביותר לאזרח, ולכן יכול לקדם את האינטרסים שלהם בצורה הטובה ביותר. אכן, משבר הקורונה הוכיח שבכל הנוגע לטיפול בסוגיות שיש להן מרכיב מקומי בולט – צריך להעניק לרשויות המקומיות תפקיד מרכזי.
שנית, שימוש בפתק הצבעה פתוח והוספת אזורי בחירה בבחירות לכנסת צפויים לחזק מאוד את המחויבות והאחריות של הנבחרים לבוחרים. שיטת הבחירות הנוכחית בישראל אינה עושה זה, כיוון שהיא אינה מאפשרת לנו להביע העדפה לגבי מועמדים ספציפיים בתוך הרשימה או לבחור מועמדים שייצגו את האזור הגיאוגרפי שבו אנו חיים. במבט השוואתי מדובר בדגם נדיר: ישראל היא המדינה היחידה מבין הדמוקרטיות החברות ב-OECD שאין בה מרכיב אישי או אזורי בשיטת הבחירות.
בנוגע למרכיב אישי, השיטה הנפוצה ביותר מכונה "פתק פתוח למחצה": הבוחר מצביע לרשימה מסוימת, ויכול לסמן מספר מוגבל של מועמדים ספציפיים מתוך אותה רשימה. מועמד שקיבל רף מסוים של קולות אישיים – מוקפץ במעלה הרשימה. בשיטה כזו, נבחרי הציבור יהיו מחויבים כלפי ציבור רחב של מצביעי הרשימה, אשר יוכלו לתגמל או להעניש אותם בבחירות. זאת, בניגוד למצב הנוכחי, שבו הם מחויבים בעיקר כלפי מנהיג המפלגה, מרכז המפלגה או לכל היותר חברי המפלגה.
בנוגע למרכיב האזורי, השיטה הנפוצה ביותר היא של "אזורי בחירה רב-נציגיים": המדינה מחולקת לכמה אזורי בחירה, ובכל אחד מהם נבחרים כמה מועמדים לפרלמנט. שיטה כזו תקרב גם היא בין הנבחר לבוחר, וצפויה לסייע במיוחד לייצוג האינטרסים של הפריפריה, אשר לעתים קרובות מדי מוזנחים.
לבסוף, שריון חוקי היסוד יאפשר לבסס כללי משחק פוליטיים קבועים וידועים. כיום, חלק מחוקי היסוד כלל לא משוריינים (כמו רוב סעיפי חוק יסוד: הכנסת), ואחרים (כמו חוק יסוד: הממשלה) משוריינים ברוב של 61 ח"כים בלבד. זהו שריון עלוב, המאפשר לכל רוב קואליציוני לתקן את עקרונות היסוד של המשטר כרצונו ולטובתו. את התוצאה ראינו בשנים האחרונות באינספור תיקונים במטרה לעצב מחדש את כללי המשחק המשטריים לטובת הרוב בכנסת, כמו ממשלת החילופים.
לשיטת הממשל בישראל מעלות רבים – למשל הייצוג הרחב של מגזרים שונים – והיא הובילה את המדינה להישגים מרשימים. אך יש בה גם ליקויים משמעותיים. 4 הרפורמות שהוצגו כאן, וזוכות לתמיכה ציבורית משמעותית, קריטיות לחיזוק ושיפור הדמוקרטיה הישראלית ולהגברת האמון הציבורי בה. עתה יש חלון זמן לקדמן.