בחירות 2015: מפוליטיקה קורבּנית לפוליטיקה ריבונית
מפוליטיקה של הטלת אחריות לפוליטיקה של לקיחת אחריות
לקראת הבחירות הקרובות, אני מבקש להציע דרך התבוננות שונה בשיח הפוליטי: דרך המבקשת להצביע על הסכנות הטמונות באימוץ פוליטיקה קורבנית ועל הצורך לראות בפוליטיקה אמצעי מהותי במסע להמרת המשקפיים הקורבניים במשקפיים ריבוניים.
בספרי "קורבנותם-אוּמנוּתם: משיח קורבני לשיח ריבוני", אני מבקש להתחקות על תהליך ההתקרבּנות שפוקד את החברה הישראלית ועל בולטותו ההולכת וגוברת של השיח הקורבני בעיצוב הזהות הישראלית. דומה שבשנים האחרונות הפכה הקורבנוּת לאופנה. פוליטיקאים, סופרים, אמנים, אנשי אקדמיה, כולם הפכו את קורבנותם קרדום לחפור בו, וכולם מציגים לפני החברה נימי נימים וגוני גוונים של הווייתם הקורבנית.
לקראת הבחירות הקרובות, אני מבקש להציע דרך התבוננות שונה בשיח הפוליטי: דרך המבקשת להצביע על הסכנות הטמונות באימוץ פוליטיקה קורבנית ועל הצורך לראות בפוליטיקה אמצעי מהותי במסע להמרת המשקפיים הקורבניים במשקפיים ריבוניים.
השיח הפוליטי הישראלי תרם תרומה חשובה לבנייתו וליצירתו של היכל הקורבנוּת הישראלי שממדיו הולכים ותופחים, כאשר כל קבוצה מבקשת להוסיף את קיסם דיכויה למדורת הקורבנוּת עד כי שלהבותיה לוחכות שערי שמים.
דומה ש"הפוליטיקה של העלבון" (מושג שאותו ניתחה פרופ' יולי תמיר ) כמעט שהשתלטה על השיח הפוליטי. מן הראוי לעמוד על המוטיבציה הפוליטית העומדת בבסיס ההנצחה של המצב הקורבני. ההיתקעות בשלב זה מקנה תחושת שחרור. לא שחרור במובן האמנציפטורי, משמע שחרור מכבלי הקורבּנוּת, אלא שחרור מכבלי האחריות האישית והקבוצתית. במילים אחרות, דווקא המצב הקורבני נחשב נוח, בשחררו את האדם מקבלת אחריות למצבו. היותי קורבן פירושו שאיני אחראי למצבי – מישהו אחר טפלל והִנדס את חיי. ההיתקעות במצב זה משחררת במידה מסוימת, מאחר שהיא גם מצדיקה את מצבי, גם מטילה את האחריות לתיקון על הממסד, וגם מספקת לי את האמפתיה הנגזרת מההכרה של החברה בהילת הווייתי הקורבנית.
כך הפכה "תסמונת הקורבנוּת המשחררת", מבית המדרש של חסידי הפוליטיקה הקורבנית, משיח מתקן לשיח מנציח. הצורך המבורך וההכרחי להמשיג ולהשמיע את קולם של המודרים, של המושתקים ושל הקורבנות עבר שינוי והחליף את ייעודו: במקום ליצור תודעה קורבנית כאמצעי להיחלצות ממצב זה, נוצרה תודעה קורבנית המבקשת ליהנות מפירותיה של הוויה זו ולאחוז במעמד של הקורבן – כאמצעי הנצחה, כבריחה מקבלת אחריות אישית וקבוצתית לשינוי המצב וכתג יוקרה המעניק רווחים כלכליים, פסיכולוגיים ופוליטיים.
מפלגות רבות מבקשות להשיג רווחים פוליטיים באמצעות יצירת "קהילות קורבן" ו"קהילות טראומה". היות שהן זקוקות להנצחת "העלבון" ולהמשגת הקורבּנוּת ככלי מגייס, דומה שרצונן לשמש פה לקורבנות אינו נועד לשפר את מצב הקורבן אלא מבקש דווקא להשאירו במצב זה כדי ל"גזור קופון פוליטי".
מה יקדם את תיקון החברה: האם תיאור עוצמת העוול של המקרבן או הניסיון להתחקות על הכוחות של הקורבן לצקת טעם, תוכן ומשמעות לחייו ובכך להיחלץ מקורבנותו? ברור ששתי הפעולות משלימות זו את זו, אך דומה שהפוליטיקה הקורבנית והפוליטיקה של העלבון העצימו את האפשרות הראשונה וזנחו כמעט כליל את השנייה.
המרת הפוליטיקה של העלבון, או הפוליטיקה הקורבנית, בפוליטיקה ריבונית משמעה לייצר את התנאים לשיח פוליטי שיחזיר לקדמת הבמה את הגישה המאמינה ביכולתם של אנשים לעצב את חייהם ואת ההנחה שהפוליטיקה היא אמצעי הכרחי וראוי למימוש גישה זו.
תנאי מהותי למעבר לפוליטיקה ריבונית הוא ההכרה במגבלות הפוליטיקה הייצוגית. מדובר בתפיסה השואפת להרחיב את גבולות המגרש של המשחק הפוליטי-דמוקרטי, ולהחילו על כל שדה פעילות שבו האדם הריבון יכול להשפיע על ניהול חייו. פוליטיקה ריבונית פירושה יצירת כללי משחק דמוקרטיים שיחרגו מהסתפקות בדמוקרטיה ייצוגית ובצמצום מעורבותו של האזרח להכנסת פתק לקלפי פעם בארבע שנים (לצערנו במציאות הישראלית ארבע שנים הן בגדר אוטופיה). פירושה יכולתי להשפיע על מקום עבודתי, על דרך החינוך של ילדיי ועל עיצוב סדר היום של מפלגתי, ויכולתם של תושבי העיר או הקהילה לעצב את סדר היום העירוני שלהם. כל אלה הם דוגמאות לרצון לממש פוליטיקה ריבונית כתחליף לפוליטיקה קורבנית.
השיח הפוליטי הריבוני צריך לשאוף לייצר מנגנונים שיאפשרו לאזרחים להיות מעורבים הן בתהליך קבלת ההחלטות והן באחריות ליישומן של ההחלטות הללו. יש צורך להרחיב את גבולות הפעילות הדמוקרטית והפוליטית באמצעות חלחול של תהליכי הדמוקרטיזציה לכל רובדי החיים.
גופים כגון המכון הישראלי לדמוקרטיה וגורמים המעוניינים לפתח ולהטמיע תרבות דמוקרטית, צריכים להצביע הן על תחלואי הפוליטיקה הקורבנית והן על מגבלות ההסתפקות בפוליטיקה ייצוגית.
גישה זו מבקשת לעבור מפוליטיקה של הטלת אחריות לפוליטיקה של לקיחת אחריות.
פוליטיקה ריבונית פירושה להגדיל את מגוון הדרכים לאפשר לאזרח לקבל אחריות לניהול חייו. אזרח המבקש לנתב את חייו לא רק כאובייקט סביל הנתון למניפולציה ומתעטף בשמיכת הקורבנות, אלא כאדם פעיל היוצר את עצמו מעצמו.
הבה נחדל מפולחן הבכיינות המטהרת מבית המדרש של הפוליטיקה הקורבנית ונפַנה מקום למלאכת תיקון האדם, תיקון החברה ותיקון העולם של המבקשים להיות אדונים לגורלם!
הניחו לקורבנות להיות מעצבים ולא מעוצבים, פועלים ולא נפעלים, מממשי מותר האדם ולא מקרבני עצמם לדעת.