הפרדה בין הרבנות הראשית לבתי הדין הרבניים

לקראת הבחירות לרבנות הראשית לישראל העתידות להיערך בעוד פחות משנתיים, מוצגת להלן חוות דעת המציעה לבחון מחדש את הזיקה הקיימת כיום בין הרבנים הראשיים לישראל ובין מערכת בתי הדין הרבניים

הקדמה ורקע חוקי

לקראת הבחירות לרבנות הראשית לישראל העתידות להיערך בעוד פחות משנתיים, מוצגת להלן חוות דעת המציעה לבחון מחדש את הזיקה הקיימת כיום בין הרבנים הראשיים לישראל ובין מערכת בתי הדין הרבניים.עיקרי הדברים המובעים במסמך זה הוצגו בהרחבה במחקרי – אריאל פינקלשטיין, בתי הדין הרבניים: שירות דת או ערכאה שיפוטית?, מחקר מדיניות 153, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2020.

מועצת הרבנות הראשית לישראל הוקמה בשנת 1921. תפקידה המרכזי בתקופת המנדט הבריטי היה לשמש ערכאת ערעור על בתי הדין המקומיים שפעלו ברחבי הארץ, שהורכבו מלשכות הרבנויות המקומיות בכל יישוב. לאחר קום המדינה המליצה ועדה שמינה שר הדתות לחקירת סדרי בתי הדין הרבניים לישראל להפריד בין תפקידי הרבנות לבין תפקידי הדיינות, והמלצה זו אכן יושמה בחוק הדיינים, תשט"ו-1955. החוק הפריד בין תפקיד הרב המקומי לתפקיד הדיין והסדיר הליך שונה למינוי דיינים – באמצעות ועדה למינוי דיינים הפועלת במתכונת דומה לזו של הוועדה למינוי שופטים. נוסף על כך, הוקם בית דין עליון לערעורים (בית הדין הגדול) הנפרד ממועצת הרבנות הראשית.זרח ורהפטיג, חוקה לישראל: דת ומדינה, ירושלים: מסילות, 1988, עמ' 430-425; אליאב שוחטמן, "הרבנות הראשית ובתי הדין הרבניים", בתוך: איתמר ורהפטיג ושמואל כ"ץ (עורכים), הרבנות הראשית לישראל: שבעים שנה לייסודה, כרך א, ירושלים: היכל שלמה, תשס"ב, עמ' 243-229. ואולם ההפרדה לא הייתה מוחלטת. החוק קבע כי שני הרבנים הראשיים לישראל ישמשו דיינים בבית הדין הגדול, ואחד מהם ישמש בתפקיד נשיא בית הדין. בחוק הרבנות הראשית לישראל, תש"ם-1980 – שהסדיר את מינוי הרבנים הראשיים לפרק זמן קצוב של עשר שנים – נקבע כי הרבנים הראשיים יכהנו בתפקיד לסירוגין; כל אחד מהם יכהן חמש שנים ברציפות בתפקיד נשיא בית הדין הגדול וחמש שנים ברציפות בתפקיד נשיא מועצת הרבנות הראשית ודיין בבית הדין הגדול. במצב חוקי זה יש מספר בעיות עקרוניות שעליהן אעמוד להלן.

חיבור בין תפקיד פוליטי לתפקיד שיפוטי

החיבור בין תפקיד פוליטי לתפקיד שיפוטי הוא יצור כלאיים שאינו מתאים לתפיסה הדמוקרטית. עמדו על כך בהרחבה יוסי דוד ואיל ינון:

מתן שליטה על מערכת שיפוטית לממסד אחר המבוסס על תלות, נוגד בתכלית עקרונות יסוד של המשטר הדמוקרטי הישראלי ושל עצמאות מערכת השפיטה בישראל. יצירת תלות של נושא משרה שיפוטית בגורמים העשויים לבוא לפניו בדין או בגורמים פוליטיים, היא מאותם לאווים של "ייהרג ובל יעבור" בשיטת המשטר בישראל. החשש העומד בבסיסה של אותה תלות מתבסס על שניים: (א) שההגנה על אי תלותה של המערכת השיפוטית תבטיח את הנייטרליות והענייניות בעבודתה. (ב) שאי התלות תשרת גם את מראית פני הצדק, במובן זה שאותם הבאים לידון בפני אותה מערכת לא תינתן להם מראש סיבה לחוש תחושת אפליה או הטיית דין על רקע של השפעות זרות ונטיות פוליטיות ואישיות. באי-הפרדה של המשרות הללו מונצחים, למעשה, אותן חששות [...] ישנו ניגוד עניינים מובנה ובוודאי יש חשש ממשי להיווצרות של ניגוד עניינים תוך כדי ביצוע שני התפקידים.איל ינון ויוסי דוד, הרבנות הממלכתית: בחירה, הפרדה וחופש ביטוי, נייר מדיניות 19, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2000, עמ' 38-37.

ההתנהלות של הרבנים הראשיים, בפרט בעשור האחרון, מלמדת כי החששות הללו מוצדקים מאוד, והדבר מתבטא בשני היבטים מרכזיים:

אינטרסים פוליטיים ומפלגתיים. לרבנים הראשיים ישנו מעמד חלקי של נבחרי ציבור, ובעבודתם הם באים במגע שוטף עם גורמים פוליטיים ומפלגתיים. לעומת זאת, דיינים, כנושאי משרה שיפוטית, נדרשים שלא להיות מעורבים בפעילויות פוליטיות או מפלגתיות. בחינת הנעשה בבתי הדין הרבניים בעשורים האחרונים, ובפרט בעשור האחרון, מראה כי בין מפלגות פוליטיות לבין הרבנים הראשיים מתקיימים קשרי פעולה הדוקים. היו אף מקרים שבהם נשיא בית הדין הביע באופן עקבי תמיכה פוליטית, מפורשת או מרומזת, במפלגה ובאינטרסים שלה מחוץ לבתי הדין. יתרה מזו, ישנן עדויות ברורות לכך שאינטרסים מפלגתיים ופוליטיים משפיעים על הניהול השוטף של בתי הדין: בעקבות הקשרים ההדוקים בין מפלגות פוליטיות לדיינים בכירים החלטות ניהוליות הנוגעות לבתי הדין, כדוגמת מינוי ראב"דים וראשי הרכבים ושיבוצי דיינים למקום כהונתם, מתקבלות מתוך לחצים והשפעות של אינטרסים מפלגתיים. עצם העובדה שנשיא בית הדין הגדול הוא אדם שנבחר באופן פוליטי, ומקורב מתוקף תפקידו כרב הראשי לגורמים ציבוריים ופוליטיים, מעלה תהיות באשר לשיקולים המעורבים בהחלטותיו הנוגעות להיבטים המקצועיים בפעולת בתי הדין הרבניים.

מעורבות בעניינים ציבוריים. מתוקף תפקידה של הרבנות הראשית, הרבנים הראשיים נדרשים מפעם לפעם להביע את דעתם בענייני השעה הציבוריים. הדבר אף מעוגן בחוק הרבנות הראשית לישראל, הקובע כי אחד מתפקידיה של המועצה הוא "מתן תשובות וחוות דעת בעניני הלכה לשואלים בעצתה". לעומת זאת, דיינים, כנושאי משרה שיפוטית, נדרשים להתנהל באופן הפוך לחלוטין, ובכללי האתיקה לדיינים אף נקבע במפורש כי "דיין ימנע מהביע בפומבי דעה בעניין שאינו משפטי בעיקרו והשנוי במחלוקת ציבורית".

מתח זה בין תפקיד הרב הראשי לבין תפקיד הדיין גרר בשנים האחרונות עימות חזיתי בין נציב תלונות הציבור על שופטים ודיינים, השופט בדימוס אורי שהם, ובין הרב הראשי לישראל, הרב יצחק יוסף. הנציבות ערכה בשנים האחרונות בירור בנוגע לתלונות על התנהלותו של הרב יוסף, ובהן התבטאויות ציבוריות שלו כלפי העולים מברית המועצות וכלפי התנועה הרפורמית ומעורבות פוליטית שלו בנושאים שונים בתיאום עם מפלגת ש"ס. מרבית התלונות נמצאו מוצדקות, אך נראה כי הערות הנציבות בנושא אינן מביאות את הרב יוסף לשנות את התנהלותו, בתואנה כי התבטאויותיו נעשות בכובעו כרב הראשי ולא בכובעו כדיין:

למרות אזהרות חוזרות ונשנות שניתנו לדיין, כמפורט לעיל, נראה כי הוא ממאן לקבל על עצמו את כללי האתיקה לדיינים במלואם, וממשיך להתבטא בפומבי באופן שאינו תואם את תפקידו כדיין, תוך שהוא מעלה שוב ושוב את הטענה לכפילות תפקידיו כרב וכדיין. זאת, למרות שטענתו זו לא התקבלה ונדחתה בהחלטות שיפוטיות, שוב ושוב. יש להצר על כך, שדווקא כאשר אנו נתונים בתקופת בחירות, נוהג הדיין להתעלם באופן מופגן מהביקורת החריפה שנתמחה עליו יותר מפעם אחת והוא שב ומתבטא בצורה שלא ניתן לפרשה, אלא כהתבטאות בלתי ראויה ובלתי תקינה; שאינה אלא נקיטת עמדה בסוגייה חשובה הנמצאת בלב מחלוקת ציבורית.תמצית החלטה 16/20/רבני ירושלים. הנציב המליץ בתחילה להעמיד את הרב יוסף לדין משמעתי, ובאוקטובר 2020 אף המליץ לוועדה למינוי דיינים להדיחו מכהונתו, אך המלצתו לא התקבלה.

על כל פנים, הדברים מלמדים כי הסתירה המהותית שבין שני התפקידים איננה רק תיאורטית, אלא יש לה ביטויים ברורים במציאות.

כישורים: ידע וניסיון

מתוקף תפקידם הרבנים הראשיים מתמנים לדיינות ולנשיאות בבית הדין הרבני הגדול גם אם לא כיהנו בעבר בבית דין רבני וגם אם אין להם ההכשרה הנדרשת על מנת לשמש בדיינוּת. בעבר היו לרוב הרבנים הראשיים הכשרה לדיינות ואף רקע של כהונה כדיינים, אך בעשורים האחרונים המציאות השתנתה. מתוך ששת הרבנים הראשיים שכיהנו בתפקיד מאז 1993, לחמישה – ובכללם שני הרבנים הראשיים המכהנים היום – אין תעודת כושר לדיינות.הרב שלמה עמאר הוא היחיד שהייתה לו תעודת כושר לדיינות, והוא אף שימש דיין בפועל. נוסף אליו, קודם לכהונתו בתפקיד הרב הראשי לישראל שימש הרב אליהו בקשי דורון הרב הראשי של חיפה, בתקופה שהחוק קבע כי מתוקף תפקידו הוא יכהן גם בתפקיד דיין בבית הדין הרבני המקומי. לכן היה לו ניסיון בפועל בתפקיד דיין, אף שלא הייתה לו תעודת כושר לדיינות. מציאות זו עוררה ביקורת כפולה על כמה מהרבנים הראשיים, הן על גדלותם בתורה והן על ניסיונם המקצועי בתחום הדיינות, שנדרשת בו התמקצעות מיוחדת. הביקורת מתחזקת לנוכח העובדה שהרבנים הראשיים לא רק משמשים דיינים מן המניין אלא גם "מוצנחים" ישירות לעמוד בראש המערכת, בתפקיד נשיא בית הדין הרבני הגדול, ללא הניסיון והידע ההלכתי הנדרשים. מצב זה שבו בראש מערכת בתי הדין הרבניים עומד מי שאין לו הידע, הניסיון וההכשרה הנדרשים לכך מופרך לכל הדעות; דומה הדבר למינוי נשיא המדינה מכוח תפקידו גם למשרת נשיא בית המשפט העליון.

הביקורת בנושא זה מגיעה מתוך חוגי הרבנים והדיינים, אך בדרך כלל היא אינה מושמעת בפומבי, ככל הנראה בשל הרצון לשמור על כבודם של הרבנים הראשיים. עם זאת, במקרים חריגים היא גם עולה אל מעל לפני השטח. כך למשל, בכנס ציבורי באפריל 2017, הרב שלמה דיכובסקי, דיין ותיק שכיהן עשרים שנה בבית הדין הגדול, ואף היה מנהל בתי הדין הרבניים, מתח ביקורת נוקבת על הבעייתיות שנוצרה בעקבות החיבור שבין תפקיד הרב הראשי לתפקיד הדיינות –

החוק מאפשר מינוי ללא בחינות לרבנים הראשיים לישראל. אבל בלי לפגוע בכבודם של רוב הרבנים הראשיים, שהיו ראויים לזה, כולנו יודעים שזה "רוב" – ולא "כול". לא כולם היו ראויים, לא כולם היו מתאימים, וזה מתבטא בפסקי הדין לאחר מכן. הפתח הזה שרבנים ראשיים יכולים לשבת בראש בית הדין הגדול בלי שעברו אפילו בחינה אחת של דיינות ובלי ששימשו כדיינים אפילו יום אחד, בעייתי ומסוכן. הסיבות לחוק הן פוליטיות, וזה בפירוש מצב לא רצוי ובעייתי.יהודה יפרח, "דיין בכיר נגד הרב הראשי: 'מי שלא כיהן כדיין לא יכול לשמש נשיא ביה"ד הגדול' ", מקור ראשון, 18.4.2017.

ביקורת מעודנת מעט יותר עולה מגילוי דעת שפרסמו באוקטובר 2021 13 דיינים בכירים בדימוס, המצדדים ברעיון ההפרדה בין שני התפקידים:

הנושא במשרת נשיא בית הדין הרבני הגדול עומד בראש מערכת השיפוט הרבנית הגבוהה ביותר בישראל. תפקיד הדיין הינו מקצוע הקובע ברכה לעצמו ודורש הכשרה, ידע וניסיון רב במלאכה זו, ולא רק ידע ובקיאות בחלקי "אבן העזר" ו"חושן משפט" בשלחן ערוך והפוסקים ובשאר מרחבי השלחן ערוך. על העומד בראש מערכת בתי הדין הרבניים בישראל ועל דיין בית הדין הרבני הגדול לצמוח מתוך מערכת בתי הדין הרבניים ולצבור ידע וניסיון רב שנים במלאכת השפיטה קודם למינויו לנשיא או לדיין בית הדין הרבני הגדול. מן הראוי שלכהונת נשיא בית הדין הרבני הגדול ימונה אחד מחברי בית הדין הרבני הגדול שכיהן קודם לכן תקופה משמעותית הן בביה"ד הרבני האזורי והן בביה"ד הרבני הגדול.

עומס ויעילות

סיבה נוספת להפרדה בין תפקיד הרבנים הראשיים לתפקידי הדיינות ונשיא בית הדין הגדול היא העובדה שכל אחד מהתפקידים הללו דורש התמסרות, ולא ניתן לקיים אותם יחד מבלי לפגוע באיכות העבודה. נושא זה הועלה בעבר על ידי חוקרים וחברי כנסת,שוחטמן (לעיל הערה 2), עמ' 241. וגם הוא עלה בגילוי הדעת שהוזכר לעיל:

משרה חשובה זו של נשיא ודיין בבית הדין הרבני הגדול דורשת מהנושא בה להקדיש את כל זמנו, מרצו ומאווייו בתפקיד מלא ועמוס זה. מנגד, תפקיד הרב הראשי לישראל דורש אף הוא זמן רב והשקעת משאבים רבים בתפקיד ציבורי תורני חשוב ורם מעלה זה. על נושא משרה זו להקדיש את כל כולו בהוראת הלכה והרבצת תורה ברבים, התקנת תקנות ונהלים ומתן הנחיות ופסקי הלכה לציבור הרחב.

מסקנות והמלצות

המסקנה העולה מחוות דעת זו היא שיש להפריד בין הרבנות הראשית לבין בית הדין הרבני הגדול.

• מומלץ לתקן את חוק הדיינים ואת חוק הרבנות הראשית לישראל כך שייקבע בהם שהרבנים הראשיים ישמשו אך ורק במסגרת הרבנות הראשית ולא בתפקידי נשיא בית הדין הגדול ודיין בבית הדין הגדול.
• מוצע כי לתפקיד נשיא בית הדין הגדול ימונה אחד מן הדיינים המכהנים בבית הדין, במודל זהה לשיטת ה"סניוריטי" הנהוגה בנשיאות בית המשפט העליון, הקובעת כי הדיין הוותיק ביותר בבית הדין הרבני הגדול ימונה לתפקיד נשיא בית הדין.לשיטה זו יש עיגון מסוים בחקיקה הנוכחית, הקובעת כי אם נוצר מצב שמשרת הרב הראשי לישראל ונשיא בית הדין הרבני הגדול התפנתה בלי שמונה רב ראשי חדש, יועברו סמכויותיו כנשיא בית הדין הגדול "לוותיק שבדייני בית הדין הרבני הגדול, ובבעלי ותק שווה – לקשיש שבהם" (חוק הרבנות הראשית לישראל, תש"ם-1980, סעיף 20ב).

הצעות ברוח זו הועלו בעבר על ידי חברי כנסת מהמפלגות הדתיות כדוגמת משה גפני ויצחק לוי,משה גפני, הצעת חוק הדיינים (תיקון-נשיא בית הדין הרבני הגדול), התשס"ז-2007. וכפי שעולה מחוות דעת זו, הן גם זוכות לתמיכה של דיינים בדימוס.