לפני שניכנס בקיר האינסוף
הכירו את המטהוורס: עולם עתידי ומסעיר שבו נתקשר, נרכוש, נשחק וגם נעבוד בתוך מציאות מדומה ורבודה, שמתכננת לנו מטא – לשעבר פייסבוק. אפליקציית המטהוורס הראשונה שתצא לדרך היא Horizon Workrooms – גרסת מציאות מדומה של חדר ישיבות. במטא מבינים, ובצדק, שהמעבר לפגישות עבודה וירטואליות מייצר אפשרויות חדשות, אבל כדי לטלטל אותן טכנולוגית, כפי שראוי לעשות, נדרשת עוד לא מעט למידה
כולם מדברים על META, השם החדש של חברת פייסבוק, ועל העולם העתידי והמסעיר של מציאות מדומה ורבודה שבו נתקשר, נרכוש, נשחק – וגם נעבוד. האם לפנינו פרק חדש בתולדות האינטרנט, שבו נתמזג עם ההתרחשות ולא רק נצפה בה מבעד למסך? צוקרברג חושב שכן, כפי שכתב: "האיכות המגדירה של המטהוורס תהיה תחושת הנוכחות".
הביקורת על המהלך לא איחרה לבוא. אנחנו מכירים בהתמכרות ובהשפעות הרגשיות שהאלגוריתמים של פייסבוק ואינסטגרם יצרו עבורנו ועבור ילדינו המתבגרים, אז מדוע להכניס לשם את כל הגוף? הדיסוננס בין הדמות המקוונת שלנו ולזו האמיתית יחריף עוד יותר, ומה יהיה עם כל ההתנהגות המרושעת של חלקנו שנובעת מ"חוסר עכבות מקוון"? עם החרדות, הקנאה וה-FOMO? יותר מזה, פייסבוק זכתה ביושר במוניטין הגרועים שלה ביחס לשמירה כושלת על מידע פרטי ושימושים בו לצורך טירגוט, להפקיד בידיה את כלל חיינו נשמע כמו חלום בלהות. היו אף שטענו שאנחנו הולכים להיות עכשיו המוצר שכל מטרתו להוכיח שפייסבוק לא בזבזה לחינם שני מיליארד דולר על משקפי המציאות המדומה של אוקולוס.
באופן מעניין, אפליקציית המטהוורס הראשונה שהציג צוקרברג עוד באוגוסט היא ה-Horizon Workrooms – גרסת מציאות מדומה של חדר ישיבות. העיסוק בפגישות עבודה ובחדרי דיונים הוא הגיוני: כאשר מדובר בבעיות שמחייבות יצירתיות או קבלת החלטות, אין תחליף לקבוצת אנשים שצריכה להתכנס, להתווכח, לבחון נתונים, לחשוב על חלופות ולעיתים גם לבחור באחת מהן. אין עדיין בנמצא מכונת קסם טכנולוגית שיודעת לעשות זאת במקומנו. מעסיקים כבר מבינים ש"הנורמלי החדש" הוא עבודה מרחוק ובאופן היברידי, ויחד עם זה מכירים בבעיות של פלטפורמות הפגישות בווידאו ובראשן זום, שמתגלות כמעייפות במיוחד, עמוסות בתקלות טכניות וגם יוצרות קשיים בהבחנה ברמזי תקשורת לא מילוליים ובמבעי שפת גוף. את אלה מנסה workrooms להחליף בסביבת עבודה של מציאות מדומה ובאוואטרים מחייכים. זהו חזון "משרד האינסוף" (infinite office) של צוקרברג.
חוויית השימוש ב-workrooms מרשימה כמו שרק חוויה ששפכו עליה כמויות בלתי אפשריות של כסף יכולה להיות. מעבר לתחושת התלת ממד המיוחדת של משקפי מציאות רבודה, עוצמת הקול משתנה בכפוף למרחק המשתמשת ממי ש"יושב" לידה ליד השולחן. תנועות הראש מועתקות אחת לאחת, והמחוות של אגודל למעלה או למטה מדויקות להפליא. אפשר גם "לכתוב" על לוח מחיק או להעביר אליו תמונות מהמחשב האישי.
אבל כמו בבריכות האינסוף, כך גם במשרדי האינסוף: בסוף נתקלים בקיר אמיתי. ראשית, יש צורך לרכוש משקפיים בעלות של כמה מאות דולרים ולטעון אותם. שנית, צריך ליצור את האוואטאר שייצג אותי, להתרגל לשני ג'ויסטיקים על הידיים ולהתאמן על היכולת לצייר באמצעותם. פתאום הסתבכויות כמו "הצלחתם לראות את המסך ששיתפתי?" או הצעקות "אתה על מיוט" נראות פשוטות. אפילו האפשרות להתבונן באמצעות המשקפיים ב-360 מעלות גורמת ל"סחרחורת זום" להיראות נעימה. ושלישית, קשה מאד לדבר עם פרצופים לא אנושיים. מיליוני שנות אבולוציה לימדו אותנו לפענח מסרים לא מילוליים וליצור הקשרים בינאישיים של מה נאמר, מה לא ולמה. איך בדיוק אפשר לעשות את זה בעזרת אוטומטונים עם עיני קומיקס שמהן אי אפשר להבין מי מסכים איתי ומי לא?
צוקרברג מבין ובצדק, שהמעבר לפגישות עבודה וירטואליות מייצר אפשרויות חדשות, אבל הכיוון שאליו הוא הולך הוא בעייתי. אכן, המעבר לוידאו יכול להוביל למהפכת עומק באופן שבו מתנהלים דיונים, בדרכים שאינן אפשריות בחדר הדיונים הפיזי. חלק מהכלים הטכנולוגיים כבר קיימים ואחרים ידרשו פיתוח, אבל הם יוכלו לתת למנהלי דיונים סיוע בזמן אמת, לארגן נכון את הזמן, לקדם מגוון דעות ושיתוף, לשפר יצירתיות, "לערבב" רעיונות ולזהות חלופות, וגם להשתמש באופן נכון בדאטה כדי לאשש ולהפריך אותן. שימוש אחראי באיסוף נתונים ומידע יוכל לקדם באופן משמעותי את ההבנה מה מיטיב ומיטבי בניהול פגישות מסוגים שונים, ליצור "מדע פגישות" ולהעשיר את הידע האנקדוטלי שעליו מסתמכים יועצים ארגוניים.
אבל זה שנכניס קבוצת אווטארים לחדר עדיין לא מבטיח שהדיון יהיה פתוח ויצירתי, ושתהיה בו דינמיקה שמעניקה ביטחון לכלל המשתתפים; דיון המבוסס על נתונים ומידע, ממוקד בבעיה וכזה שמוביל להחלטה רציונלית ומובנת. למעשה, במתווה הנוכחי של צוקרברג חבורת האווטארים תיתקל די מהר באותן בעיות שבהם נתקלים מזה שנים המשתתפים בדיונים ופגישות בחדרים הפיזיים, אלה שבעטיין רבים מגדירים פגישות עבודה כבזבוז זמן מוחלט.
יותר מכל אלה, אסור להכניס את פייסבוק לחדרי הפגישות משום שהמורשת הדיגיטלית שלה, זו שמתגלה מהדלפות בחודשים האחרונים, היא שבשם רווח כספי מותר למדוד התנהגות אנושית לפי מדד של סנטימנט רגשי ומעורבות (אינגייג'מנט). זהו החטא הקדמון שבגללו הרשת החברתית גדושה בניאו נאצים ומכחישי קורונה, וזה מה שיוצר את האיום החברתי שהוא חוסר האפשרות להסכים לגבי המציאות והעובדות המרכיבות אותה, ולקבל החלטות בהתבסס עליהן. כשצוקרברג מספר שהוא עובר למטהוורס ול"חוויית הנוכחות במרחב", אסור לשכוח שהוא זה שפגע יותר מכל בתהליך המורכב של בירור המציאות והבנתה. ב-workrooms זה יפגע ביכולת קבלת החלטות במגזר העסקי, לא רק בפוליטיקה.
פגישות וחדרי דיונים הם פעולה אנושית מסובכת שקושרת שכל ורגש, דינמיקה קבוצתית והטיות שיפוט. כדי לטלטל אותן טכנולוגית, כפי שראוי לעשות, נדרשות למידה, הבנה ואפילו הפתעה ממה שנלמד מכל אינטראקציה עם לקוחות. להפיל על חדרי הישיבות את המציאות הרבודה הוא מתכון משולב לכישלון ולאסון.
פורסם לראשונה בדה מרקר