חוק יסוד: ישראל - מדינה דמוקרטית

עברו מעל 73 שנים מאז הקמת המדינה, ועדיין אין חוק יסוד הקובע את המובן מאליו בדמוקרטיה: הכל שווים בפני החוק. אין מפלים בין אדם לאדם. מילים אלמנטריות שמופיעות בכל חוקה בעולם. יש לברך את ועדת חוקה חוק ומשפט בכנסת שהחלה השבוע בסדרת דיונים שיעסקו בשאלת עיגון ערך השוויון בחוקי היסוד של מדינת ישראל

ועדת חוקה חוק ומשפט בכנסת החלה השבוע בסדרת דיונים שיעסקו בשאלת עיגון ערך השוויון בחוקי היסוד של מדינת ישראל. יש לברך את יו"ר הועדה, גלעד קריב, על היוזמה להמשיך במלאכת כינון חוקתה של מדינת ישראל. מדובר בניסיון לתקן מצב מביש של ממש: עברו מעל 73 שנים מאז הקמת המדינה, ועדיין אין חוק יסוד הקובע את המובן מאליו בדמוקרטיה: הכל שווים בפני החוק. אין מפלים בין אדם לאדם. מילים אלמנטריות שמופיעות בכל חוקה בעולם, כאבן פינה של השיטה הדמוקרטית. אין חוקה ללא הזכות הזו, באופן מפורט יותר או פחות. בחוקי היסוד בישראל אין אפילו את המינימום הזה, וכל יוזמה שמעלה את האפשרות לחוקק זאת, גוררת דיונים מבישים של  "שוויון, בעד ונגד" בהם משתתפים מציינים לפרוטוקול כי "ברור שכל האזרחים שווים, אבל..." ולאחר מכן שוטחים שורה ארוכה של תירוצים מן הגורן ומן היקב מדוע יש להתנגד כאילו ישנה סיבה אמיתית כלשהי שדווקא במדינת ישראל לא יהיה שוויון אזרחי מלא, כפי שהתחייב ממגילת העצמאות. המתנגדים, מבטאים תמיכה בטענה של שונאי ישראל: כאילו מדינה יהודית לא יכולה, מעצם הגדרתה, להיות דמוקרטית או שוויונית. וזאת בעוד השוויון הוא ערך גם יהודי, וגם ציוני, המתחייב מן ההיסטוריה של היהודים כמיעוט מקופח ונרדף.. 

לשאלה "למה דווקא עכשיו", יש תשובה טובה (אף שכל עיתוי הוא טוב לחוקק את ערך השוויון) והיא חוק הלאום. השוויון היא חבר במארג חוקי היסוד טרם חוק הלאום, והוא חסר שבעתיים לאחריו. נכון כי בית המשפט העליון, דרך פסיקתו, ריכך את השפעתו של חוק הלאום (גם אם לא איין אותה) על יישומה של הזכות לשוויון, וקבע כי יש לשמור על איזון בין חוק הלאום לבין חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אותו פירש בית המשפט בעבר ככולל את הזכות לשוויון. אלא שחוקה אינה רק עניין למשפטנים ולבתי משפט. חוקה היא עניין חינוכי, החוקה היא מסר המבטא את תעודת הזהות הנורמטיבית של המדינה. והמסר המדיר העולה מחוק הלאום, לפיו המדינה "שייכת" רק לאזרחים היהודים, ושאזרחותם היא על כן בעלת ערך רב יותר מזו של הערבים, הוא הרסני במדינה דמוקרטית. לכן, דווקא מי שתומך, בכל לבו, כמוני, בכך שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, חייב להתעקש על על ההתחייבות המפורשת לשוויון בין כל האזרחים. כך נעשה בכל מדינת לאום. במדינות אלה, כולל מדינות שאין לחשוד בהן בליברליזם מופלג (כגון הונגריה או קרואטיה), לצד ההגדרות המובהקות של המדינה כמדינת לאום, כתוב בחוקותיהן במפורש, שהיא גם מדינתם של כל האזרחים החיים בה. וזאת לצד הסעיפים, המובנים מאליהם של שוויון מוחלט בפני החוק. בניגוד להפחדות שנזרקות בדיונים כגון זה שהיה השבוע, אין סתירה בין חוק השבות ובין שוויון בין אזרחי המדינה. חוק השבות לא מקנה זכויות לאזרחים ישראלים אלא לאזרחים זרים וכפי שנטען רבות בפסקי הדין של בית המשפט העליון, עוד בעבר מפי אהרון ברק, לא רק שאינו סותר את ערכי היסוד של המדינה, ההיפך, הוא מגשים את היותה של המדינה מדינה יהודית ודמוקרטית. בוודאי שלאחר חקיקת חוק הלאום איש לא יכול לטעון שיש סכנה כלשהי שחקיקת הזכות לשוויון תערער על העקרון הזה.

הכנסת חייבת לעגן את הזכות לשוויון בחוק יסוד. ניתן לעשות זאת בחוק יסוד נפרד שיוקדש לשוויון, וניתן לעשות זאת באמצעות תיקון חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. אך בכך אין די. את הרעיון שבבסיס הזכות, ערך השוויון בין כל אזרח, ניתן וראוי לעגן בחוק יסוד רחב, המגדיר את המדינה כמדינה דמוקרטית. חוק יסוד כזה, בדומה לחוק הלאום, יוכל להגדיר ולזקק את ערכי המדינה כמדינה דמוקרטית: מדינה שוויונית, המכבדת את זכויות האדם והמיעוטים, את עקרון שלטון החוק, את הפרדת הרשויות והאיזונים והבלמים על הרשויות. אז ניתן יהיה לומר כי חוקת המדינה נשענת על "שתי רגליים", ובכך יושב האיזון להגדרה הדו מהותית של המדינה כ"יהודית ודמוקרטית", האיזון שהופר על ידי חוק הלאום.

פורסם לראשונה בהארץ.