הסתה פרועה ושתיקת הקצינים

הטענות המתפוצצות במרחבי המרשתת אינן חדשות. הנרטיב לפיו חיילים מפחדים לירות ולא מבינים את הוראות הפתיחה מטופטף באופן יסודי על ידי גורמים שונים. לעתים כחלק מכרסום שיטתי בכל מערכת שומרי הסף תוך ניצול הצבא להטמעת אג׳נדת מערכת המשפט כאויב העם. בצה״ל אולי העדיפו לחכות עד יעבור זעם. אבל נראה שהסוסים כבר עזבו את האורווה הזו. והם שועטים קדימה ומאיימים לרמוס את אחרון ערכיו של הצבא. זה מחיר גדול מדי

Flash 90

תוצאות התחקיר על האירוע שבו נפצע, ואחר כך נהרג הלוחם בראל חדריה שמואלי ז״ל, עוד לא הסתיימו. מה שלא הפריע לקמפיין השתלחות אגרסיבי בפצ״ר (עצמו), בפרקליטות הצבאית (כולה) ובעיקר בצירוף המילים ״הוראות הפתיחה באש״. ציוצים תוקפניים בטוויטר התובעים לדעת כמה דם נשפך עד היום בשל "אנשי הרוע". קמפיין מדמם באינסטגרם תחת הסלוגן ״שחררו לנו את הידיים״, רשימות אנשי מילואים המאיימים להפסיק את שירותם ומאות פוסטים תקיפים של קופצים על הכאב כמוצאי שלל רב המתקיפים את דרג הפיקוד הבכיר שבתמיכת הממשלה הרופסת שולח את מיטב חיילינו למות על קדושת המשפטיזציה והשמאל.

אף שצה"ל עוד לא סיים לתחקר את האירוע הכואב, התמונה ההולכת ומתבהרת היא של כשל מבצעי וטעות בשיקול הדעת. מסוג המחירים שמלחמה גובה לעתים בצער רב. אבל העובדה הזו ממש לא מעניינת את מי שכמו רק חיכו לרגע בו יוכלו לשלוף מהבוידעם את מילותיו האלמותיות של ראש הממשלה לפיהם החיילים מפחדים מהפצ״ר יותר מאשר מסינואר ולקבוע ללא כוכבית כי הלוחם נהרג היות שהוראות הפתיחה באש השתנו בחסות טהרנות יתר של הצבא, ששכח מה זה להיות קטלני ונכנע לאג'נדות ליבראליות קיצוניות.

כי לא המציאות מעניינת, אלא ההזדמנות שהיא מאפשרת. מי יתווכח בימים כואבים כאלה? מי יעז להזכיר שמה שמבחין בין טרור רצחני ושפל למלחמה כואבת אך כזו שמבקשת לשמור על צלם אנוש, הם בדיוק אותם כללים? מי יסכים להסתכן בלהיות אוהב האויבים. מרחם על אכזריים ומתאכזר לילדים של כולנו? אין כמו שכול שורט של אחרים כדי להסית באין מפריע.

אבל צריך לומר גם זאת - הטענות המתפוצצות במרחבי המרשתת אינן חדשות. הנרטיב לפיו חיילים מפחדים לירות, לא מבינים את הוראות הפתיחה באש או גרוע מכך - מבינים אותן ומבינים שהם מובלים כצאן לטבח - מטופטף באופן יסודי על ידי גורמים שונים. לעתים כחלק מכרסום שיטתי בכל מערכת שומרי הסף תוך ניצול הצבא להטמעת אג׳נדת מערכת המשפט כאויב העם, ולעתים במסגרת ניסיונות לתזכר שבעת מלחמה ידום חוק ורצוי שרוח צה״ל וטוהר הנשק בתוכו ישתקו גם הם. אף אחד לא הזמין אותם למסיבה.

בסקר שנערך במכון הישראלי לדמוקרטיה בקרב לוחמים לפני שנתיים, יותר מ-60 אחוז מהנשאלים סברו שההקפדה על החוק של הפרקליטות הצבאית מגבילה את צה"ל ומקשה עליו לעמוד במשימותיו הצבאיות. תוצאות אלה לא התקבלו בחלל ריק. הן תוצאה של פמפום אגרסיבי של המסר הזה.

עכשיו, לכו תסבירו לצייצנים ולמגיבים כי הוראות הפתיחה באש לא שונו. מפקדי הצבא מתעקשים שהוראות הפתיחה באש מדוייקות ושאין חייל שלא יורה כי הוא מפחד מהפצ״ר.

בצה״ל אולי העדיפו לחכות עד יעבור זעם. לא רצו להדהד את הקמפיין מתוך חשש להיגרר לפרשת אזריה 2. אבל נראה שהסוסים כבר עזבו את האורווה הזו. והם שועטים קדימה ומאיימים לרמוס את אחרון ערכיו של הצבא. זה מחיר גדול מדי.

קשה להניח שבצה"ל לא ראו את ההסתה הפרועה נגד הפרקליט הצבאי הראשי ולא צפו בתמונות המשותפות. אפשר היה לצפות למילת גיבוי לפצ״ר ומילים תקיפות כנגד מי שמבקשים להפוך את הצבא לכנופיה. כשבצבא רוצים, יודעים לשלוח איגרות, לפרסם טורים, או להכניס פסקאות לנאומים. כשחייל קופא ולא מסתער, נעמד הצבא על הרגליים האחוריות ומבהיר את החשיבות שבדבקות במשימה. המח"ט, המאו"ג וגם הרמטכ"ל – אף אחד לא נשאר אילם. זה אולי לא משדר קטלניות לעמוד על מחויבות בלתי מתפשרת על ערכי רוח צה"ל. דיבור על חוסן מוסרי לא נותן נקודות במדד הפופולאריות, אבל אומץ ורוח לחימה צריך להפגין מול בריונות. גם אם היא לפעמים מתוצרת הארץ.

פורסם לראשונה ב-ynet.