לפצל או לא לפצל את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה?

פיצול משרת היועץ המשפטי לממשלה בא לעולם כחלק ממערכת פופוליסטית המבקשת לחסל את האיזונים והריסונים במשטר שלנו. קל מאד לאחד חלק גדול מהציבור כנגד האליטות והשירות הציבורי המשפטי. יש להימנע מפיצול המשרה שתכליתו או תוצאתו המעשית היא הצבת השלטון מעל לחוק

היומע״ש, אביחי מנדלבליט | Flash 90

צריך להיזהר מפיצול משרת היועץ המשפטי לממשלה. מדובר בניתוח מורכב, מסובך ועדין מאד, שיזעזע את המערכת ויטלטל אותה. אם לא ייעשה בזהירות ובמיומנות הדרושות עלולה להיגרם קלקלה גדולה. ככל שמדובר בשינוי גדול יותר ובשינוי שסכנות כרוכות בו, כך גדל הנטל על מבקשי השינוי. צריך לוודא שאנו יודעים בברור למה לפצל וכי הליקויים שאנו מוצאים במצב הקיים הם אכן ליקויים משמעותיים. חשוב לא פחות – צריך לבחון אם הדרך לטפל בליקויים היא בפיצול התפקיד וכי אין אמצעים מדודים ומידתיים אחרים לטפל בהם.

בראש ובראשונה, יש לחשוש מן הפיצול משום שרבים מן התומכים בו – כוונתם רעה. לא בטובת המערכת הם חפצים אלא ברעתה. הפיצול הוא חלק ממערכה פופוליסטית שהם מנהלים עוד מימי ממשלת אולמרט, וביתר תנופה בממשלות נתניהו. המערכה הזו מיועדת למסור בידי הרוב הפוליטי השולט כוח בלתי מוגבל. זאת, באמצעות איון כוחם של כל הגורמים במערכת השלטונית (במובן הרחב של המושג) שהם שומרי סף (מבחינת הפופוליסטים – עצם הרעיון של שמירת סף הוא נואל ומשוקץ) וחיסול מלא של מערכת האיזונים והריסונים המשטרית שלנו, שגם עתה היא בולטת בחולשתה. טמון בכך רווח נוסף, שאינו חסר משמעות: קל מאד לאחד חלק גדול מן הציבור באמצעות הכוונת רגשות המרירות והעויינות שלו כלפי האליטות, והשירות הציבורי המשפטי כחלק מהן. הדרך לשלטון פופוליסטי מלא עוברת דרך מיטוט היסודות של ממלכתיות ומקצועיות.

ריכוז הכוח השלטוני כולו וללא הגבלה בידי הרוב הפוליטי מתחזה להיות מימוש אוטנטי מלא של הדמוקרטיה. לאמתו של דבר, הוא עיוות חמור שלה, המבוסס על זיהוי כוזב של רצון הרוב הפוליטי עם רצון העם (מושג שונה ואחר מרצון הרוב הפוליטי). עינינו הרואות מה נעשה במוסד של מבקר המדינה, בנציבות שירות המדינה, במינוי השופטים והבכירים בשירות המדינה (ובחברות הממשלתיות), בניסיון להפוך את היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה למשרות אמון, ביחס המחפיר של ראש הממשלה והממשלה כלפי היועץ המשפטי ומערכות אכיפת החוק.

בתוך הרקע הכללי הזה, התפקיד של יועץ משפטי לממשלה (על חלקיו השונים) הוא ראשון בחשיבותו, שכן בו תלוי במידה רבה שלטון החוק במדינה. מבחינה זו, מהלך שעלול להחליש משמעותית את המשרה (או המשרות) הוא קלף מנצח בארסנל של הפופוליסטים, שכן משמעותו היא "לכבוש את המלכה בביתה". אם יצלח המהלך, הוא יאפשר לא רק שלטון ללא מצרים אלא גם שחיתות שלטונית ללא גבול. התכלית שעומדת מאחורי שינוי חוק (או מדיניות) היא בעלת משמעות מכריעה, שכן היא קובעת כיצד, בסופו של דבר, יעוצב השינוי; והאל הטוב, כמו גם השטן, מצויים כידוע בפרטים. התכלית תקבע גם את האופן בו ימומש השינוי הלכה למעשה, את מערכת הציפיות כלפיו וכיצד ייבחן.

את התכלית אין לקבוע רק לפי מי שמובילים את רעיון השינוי בעת הזאת. גם אם הם שוחרי טוב, השינוי צריך להיבחן בפרספקטיבה רחבה – לא רק לפי ממשלה עכשווית אלא גם לפי הצפי אודות ממשלות אפשריות בעתיד. אסור להעלים מן התודעה ראש ממשלה כנתניהו ושר משפטים כאוחנה, גם אם הם אינם בשלטון בשעה זו.

צריך גם  להביא בחשבון את המשמעות שתינתן בציבור לשינוי כזה בעת הזאת, שיהיו מי שיפרשו אותו כאישור להאשמות הכבדות שהוטחו במערכות אכיפת החוק. מתבקש להתחשב גם בצעדים שיש סבירות לא מעטה שיינקטו בהמשך הזמן. שינוי מבני יסודי במוסד עלול להגדיל את התיאבון לצעדים משלימים, כגון שלילת מעמדה המחייב של חוות הדעת המשפטית של היועץ ושבירת המונופול שיש לו על ייצוג המדינה בבתי המשפט.ראו, לדוגמה, ס' 13 להצעת חוק התובע הכללי, התש"ף-2020, פ/1261/23. זאת ועוד, במשרד המשפטים כונן במשך עשרות שנים ובדי עמל אתוס מקצועי-ממלכתי. רפורמה גדולה, על רקע של מגמות פופוליסטיות, עלולה לכרסם באתוס הזה, ואף להעמיד את עצם טיבו ומהותו בסימן שאלה.

במיוחד יש להביא בחשבון את החשש להשתלטות עוינת על המוסד על שני חלקיו: אין זה חשש שווא שכן היה כבר ניסיון כזה למנות מישהו "משלנו" ו"כלבבנו", במינויו לתפקיד של עורך הדין דאז, רוני בר-און. זאת ועוד, מאז נחשף הדרג השלטוני בישראל לאפשרות של היועץ כמטרד לשלטון (יצחק זמיר שתבע במפגיע קיום חקירה בשל חשדות לרצח ולשיבוש חקירה, בניגוד לרצונו של השלטון למנוע חקירה כזויצחק זמיר "פרשת קו 300" שורשים במשפט 383, 386–388 (דינה זילבר עורכת 2020).), מתמנים לתפקיד אישים שהתכונה המרכזית שהופכת אותם למתאימים מבחינת השלטון היא ההערכה שהם יהיו נוחים לו. כלומר, גם אם אי אפשר יהיה לגנוב אתם סוסים, אפשר יהיה לגנוב סוסים מבלי שהם יפריעו יתר על המידה. לכן, שאלת אופן המינוי לתפקיד או לתפקידים היא קריטית, ומהווה נייר לקמוס לכוונות ולהשלכות של מהלכי השינוי. כבר כעת, הרכב הוועדה הממליצה על מינוי היועץ (שנראה יפה על הנייר) מאפשר לממשלה לסכל כל מועמד שאינו נושא חן בעיניה מהסיבות הלא טובות האמורות, ואם יש לה מזל (בכל הנוגע לשיוך הפוליטי של נציגי לשכת עורכי הדין והאקדמיה המשפטית) היא תוכל גם למנות אדם כלבבה, בהמלצת הוועדה.

ברור גם שאם תתקבל ההצעה לרכז בידי פרקליט המדינה את סמכות התביעה בכל הנוגע להכרעות פרטניות ולהחילה גם על בכירי השלטון – המערכת הפוליטית תגלה עניין עצום במינוי של פרקליט המדינה, כאשר השאיפה תהיה למנות אדם שנזקו מבחינתה הוא הקטן ביותר.

העובדה שבמצב הנוכחי היועץ המשפטי לממשלה מופקד גם על התביעה הכללית יוצרת ריסון מסוים על המינוי, שכן גם שלטון פופוליסטי עשוי להיות מעוניין באכיפה סבירה של החוק הפלילי, ויש נזק מבחינתו במינוי לתפקיד של אדם שייראה בעיני הציבור בלתי מתאים לתפקיד. ההפרדה הפרסונלית בין שני התפקידים (הייעוץ והמשפטי והאחריות על התביעה הכללית) תסייע למגמה למנות לתפקיד היועץ אדם שתפיסת התפקיד שלו היא סיוע לממשלה בכל אשר תרצה, כלומר מכשיר שרצים שאין לו שום מחויבות לאינטרס הציבורי הכולל ולשמירת סף. או במלים אחרות – מינוי פוליטי של אדם חסר עמוד שדרה. אפשר גם שתתחזק המגמה לבטל את הוועדה הממליצה, כעמדתה של שרת המשפטים לשעבר שקד (ואחרי שעצמאות הוועדה עברה "דיאטה" בהחלטת ממשלה בתקופת כהונתו של דניאל פרידמן כשר המשפטיםהחלטה 1733 של הממשלה ה-31 "קביעת הדרכים והתנאים למינוי היועץ המשפטי לממשלה – תיקון החלטת הממשלה" (10.6.2007).) כך שהממשלה תוכל למנות כרצונה.ראו, למשל, שרון פולבר ויהונתן ליס "שקד לנתניהו: הממשלה צריכה למנות את היועמ"ש, לא ועדת האיתור" הארץ (28.3.2017). אשר לתפקיד של פרקליט המדינה, יגבר הלחץ הפוליטי למנות אדם שאינו מחויב לשוויון הכל בפני החוק ושידחק את העיסוק בשחיתות שלטונית לתחתית סולם העדיפויות. הסכנה לשלטון החוק היא מוחשית והסתברותה גבוהה.

מה נשתנה?

בזמנו סברתי כי יש היגיון בפיצול המשרה, בכפוף לכך שאופן הפיצול יכוון לחיזוק שני חלקי המשרה ולא להחלשתם. זאת, בעיקר באמצעות דרכי מינוי מתאימות. ברור עכשיו שאין כוונה לשנות את דרך המינוי של פרקליט המדינה, ומשמעות הדבר היא שניתן יהיה, בהסתברות ממשית, למנות אדם כאשר השיקול המכריע לבחירה הוא הנוחות לשלטון. אופן המינוי של פרקליט המדינה היה ונותר מבחן-העל לכל רפורמה. שיטת המינוי חייבת להבטיח מינוי על טוהרת הממלכתיות, הא-פוליטיות והמקצועיות. זאת, הן מבחינת דרישות התפקיד והן מבחינת אמון הציבור באכיפת החוק הפלילי. שיטת מינוי לפיה מסור כוח ניכר במינוי, במישרין ובעקיפין, לממשלה פוסלת את המהלך כולו. מתבקש שמי שעלולים להיות חשודים ונאשמים לא יהיו מעורבים בבחירת מי שעשוי להיות התובע בעניינם.

זאת ועוד, מאז נקטתי בעמדה ההיא, התעצמו המגמות הפופוליסטיות והממשלה החדשה אינה מבטיחה את היעלמותן או את היחלשותן בציבור. שני שיקולים, שנראו לי אז כשיקולים קלושים, נראים לי עתה כשיקולים משמעותיים: ראשית, החשיבות של ניהול מרכזי (בשתי ידיים על ההגה) של המערכה בנושאים קריטיים, כמו המאבק בפשיעה המאורגנת, בטרור, בסחר בבני אדם, בגזענות, וכיוצא באלה. מאבק יעיל חייב להיות רב-שכבתי ורב-תחומי. האכיפה הפלילית היא אחד משורה של מהלכים ואמצעים, שחלקם מבניים-מניעתיים וחינוכיים וחלקם אזרחיים ומנהליים. התפיסה לפיה אכיפה פלילית נמרצת יותר ונוקשה יותר היא "המפתח-כל-פותח" היא אשלייתית ומוטעית. המאבק בתופעות שליליות צריך לכייל ולמנן היטב את הדרכים השונות, מתוך תפיסה כוללת אחת, והבאה בחשבון של ההשפעות ההדדיות של האמצעים השונים. הפיצול בידי מובילים שונים הוא חבלה בכך, והנחמה שניתן להתגבר על הפיצול באמצעות תאום היא נחמת שוטים. יש לישראלים הרבה מעלות טובות. יכולת ונכונות לתאם אינה אחת מהן.

שנית, ועדת שמגר הצביעה בזמנו, בלשון עדינה ומנומסת, על הצורך שעשוי להתעורר לגבות ייעוץ משפטי, הניתן לממשלה ולשריה, לפיו מעשה שעומד להיעשות על ידם נושא אופי פלילי בהשתמעות לפיה עשיית המעשה (בניגוד לייעוץ) תגרור הליך פלילי.הוועדה הציבורית לבחינת דרכי המינוי של היועץ המשפטי לממשלה ונושאים הקשורים לכהונתו דין וחשבון 53–54 (1998) (להלן: דוח ועדת שמגר). לדוגמה דמיונית, שחיסול של מי שנמצאים במשמורת ישראלית מחוץ למדינה הוא רצח, יהיה המיוחס להם אשר יהיה. הצורך באזהרה כזו שנראה לי אז כעניין דמיוני, ובמידה רבה, גם מעליב, איננו לאמיתו של דבר כזה. מדובר בתרחיש מציאותי למדיי-  – שניתן להצטער עליו, אבל אסור להתעלם ממנו.

השיקול המשווה קיבל בזמנו משמעות מטעה, בשל הטענה המושמעת בציבור הבלתי נכונה, לפיה אין אח ורע בעולם למצב הישראלי בסוגיה זו.לביטויה של טענה זו, ראו, למשל, דניאל פרידמן "פיצול משרת היועץ המשפטי" ICON-S-IL Blog (צפוי להתפרסם במסגרת סימפוזיון זה). ברור שבמסגרת המודל הרווח במדינות המשפט המקובל יש מגוון מבחינת כל הפרטים של ההסדרה המוסדית, וגם הדרך שבה המודל מתישם בפועל אינה אחידה. מהמחקר המשווה החשוב של פרופ' גד ברזילי עולה כי בכשליש מתוך 57 המדינות שנבחנו, השיטה דומה לזו שלנו.ברזילי, לעיל ה"ש 1, בעמ' 19. זאת ועוד, מגמות ושינויים שנעשו בעולם נועדו להוציא חלקים מתפקידי המוסד מידיים פוליטיות ולהעבירן לידיים מקצועיות. זה איננו המצב בישראל. התבוננות בשיטות השונות מלמדת, מצד שני, על עוצמתו, ולכן גם נפוצותו, של דגם היררכי שבראשו אדם אחד (גם אם לעתים מעורבותו בפועל של מי שעומד בראש המערכת בחלקיה השונים, ובהם אכיפת החוק הפלילי, היא מעטה או מוגבלת מאד).

 גם הטענה שנשמעה ומושמעת, לפיה מדובר בריכוז עוצמת -יתר בידי אדם אחדראו, למשל, שם, בעמ' 28–29.– אינה מחזיקה מים אם בוחנים אותה היטב.לעמדה דומה, ראו אליקים רובינשטיין "לא לפיצול: דברים בעניין ההצעה לפצל בין היועץ המשפטי לממשלה לבין התובע הפלילי הראשי" ICON-S-IL Blog (19.8.2021). ראשית, היא מצריכה בחינה כוללת של מערכת האיזונים והריסונים הישראלית, שהיא רופפת במיוחד, ולכן תהיה זו טעות קשה להחלישה עוד יותר. שנית, לא ברור כלל שריבוי של סמכויות הוא מכפיל כוח. האם העובדה שבית המשפט העליון הוא, בין השאר, גם ערכאת הערעור על כל פסק דין של בית המשפט המחוזי כערכאה השיפוטית מחזקת אותו או מחלישה אותו מול מצב דברים שבו הסמכות הזו הייתה מועברת לבית משפט אחר? שלישית, עיקר כוחו של היועץ הוא בבלימת מהלכים בלתי חוקיים. כלומר, להבדיל מן הממשלה והכנסת אין בכוחו ליזום עצמאית או לייצר מהלכים המשנים את המציאות המשפטית אלא אם יוזמה כזו שלו זוכה לגיבוי ולאימוץ על ידי הממשלה.

גם כוח הבלימה של היועץ מוגבל – הגבלה פנימית והגבלה חיצונית. פנימית – משום שהיועץ אינו שש לנפנף בדגל שחור מול פני הממשלה. הרושם שיש המנסים ליצור, לפיו היועץ רק מחכה להזדמנות לסכל יוזמה ממשלתית, הוא חסר יסוד. הדינמיקה היא הפוכה. ברוב המכריע של המקרים יצביע היועץ על קשיים חוקתיים, שאינם מונעים בעדו להגן על החוק אם יחוקק. חיצונית – גם במקום של אי-חוקיות ברורה, זו אי-חוקיות מותנית, שכן היא מתייחסת להצעה ממשלתית במתכונת ספציפית. כמעט תמיד עשויה הצעה שאינה עומדת במבחן החוקיות, לעבור את המבחן תוך התאמה שלה לייעוץ משפטי באמצעות הכנסת השינויים הדרושים.

רביעית, סמכותו של היועץ מוגבלת לבחינת חוקיות, אמנם במובן הרחב של המושג. הרוב הפוליטי אצלנו הוא, למעשה, בעל כוח בלתי מוגבל. הוא יכול בנקל לשנות את החוק כדי להתגבר על מכשול שהחוק מניח על דרכו. יתר על כן, הוא יכול, ובכך שונה ישראל מרוב הדמוקרטיות, ברוב רגיל לכונן חוק יסוד או לשנות חוק יסוד (למעט הוראות בודדות הדורשות רוב של חברי הכנסת) כדי להכשיר את מהלכיו. חמישית, יחסי הכוחות האמתיים בין הממשלה לבין היועץ המשפטי מתבררים כאשר בוחנים את כוחה של הממשלה למנות יועץ כלבבה ולהעביר יועץ מתפקידו. וועדת האיתור שקמה מכוח החלטת ממשלה לפי המלצת וועדת שמגר מתקיימת, במידה מכרעת, הודות לכך שאין בידיה למנוע מהממשלה למנות יועץ כלבבה. ליבה של הממשלה כולל לעניין זה גם את השקפותיה הפוליטיות, שכן ברור שממשלה לא תמנה כיועץ מי שחלוק על מדיניותה של ישראל בשטחים, שסימן שאלה גדול מתנופף מעל חוקיותה.

כאשר היועץ המשפטי לממשלה, פרופ' יצחק זמיר, עמד על כך שישראל תנהג כמדינת חוק ותקיים חקירה בגין חשדות לרצח ושיבוש חקירה (כפי שנזכר לעיל), העבירה אותו הממשלה מתפקידו.זמיר "פרשת קו 300", לעיל ה"ש 3, בעמ' 388–389. מה שחמור מכך – היא עשתה זאת, והארץ לא עמדה מלכת. הציבור הישראלי לא אותת אז לממשלה שהיא עברה גבול שאין לחצותו. אמנם לפי דוח ועדת שמגר העברת יועץ מתפקידו צריכה להיעשות לאחר התייעצות עם ועדת האיתור, ואחרי שזו תחווה דעתה.הוועדה הציבורית לבחינת דרכי המינוי של היועץ המשפטי לממשלה ונושאים הקשורים לכהונתו דין וחשבון 71–72 (1998). אולם בתרבות הפוליטית הקיימת בארץ, אין בכך כדי לייצר מכשול בלתי עביר מפני הדחה שרירותית של היועץ. בתרבות הפוליטית בישראל, אין זה בטוח כלל שהחלטת הממשלה שאימצה את המלצת ועדת שמגר לא תשתנה ולא תתהפך.

מה כן נדרש?

לעומת זאת, התברר ביתר שאת, ואף בצורה דרמטית, כי העיסוק הישיר של היועץ המשפטי לממשלה באכיפת החוק הפלילי כלפי בכירים אינו עניין שולי. הוא משתלט על זמנו של היועץ ונעשה מרכזי ומכריע, גם לגבי תפיסת התפקיד על ידי הציבור. זהו מצב בלתי רצוי מכל בחינה: הן מצד יכולת התפקוד של היועץ בכל שאר הנושאים המצויים בסמכותו, הן מבחינת הקושי המהותי לטפל בענייניהם הפליליים של אישים שהוא מעניק להם ייעוץ משפטי ומצד הקושי לזכות באמון הציבור בענייניות המלאה של החלטותיו לגביהם. תפקודו של היועץ המשפטי לממשלה כתובע בענייניהם של בכירי השלטון משליך גם שלא לטובה על מעמדו ותפקודו כיועץ המשפטי שלהם. נפגע גם המאבק בשחיתות השלטונית עקב התמשכות ההליכים שנדרשת או מקובלת בהם מעורבות אישית של היועץ. את מצב הדברים הזה, ראוי לתקן. לשם כך, אין צורך לשפוך את התינוק עם מימי האמבטיה. די בכך שהתפקיד הזה יעבור לידיו של פרקליט המדינה. ובלבד, וזהו תנאי הכרחי, שיובטח באמצעות אופן מינויו – האופי ממלכתי, המקצועי והא-פוליטי של התפקיד.

מתבקשת גם בחינה של הסמכויות בתחום האכיפה הפלילית הנתונות היום בידי היועץ המשפטי לממשלה. מה שאינו חייב להיות בידי היועץ, עדיף שיועבר לפרקליט המדינה. נדרש גם לחזק את הדיווחיות והאחריותיות של היועץ המשפטי לממשלה בפני הכנסת והציבור. מדובר בתכנית עבודה רב-שנתית, שממנה נגזרות תכניות עבודה שנתיות ודיווח שנתי לציבור על מידת העמידה בתכנית ודיון בדיווח הזה בוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, ברוח הצעותיו של ד"ר גיא לוריא.גיא לוריא היועץ הטוב: אמות מידה להערכת היועץ המשפטי לממשלה (מחקר מדיניות 108, המכון הישראלי לדמוקרטיה 2015).

המתכונת המוצעת כאן עשויה להעמיד לרשות היועץ זמן שהוא חיוני לשם מילוי תפקידו המורכב כמי שמופקד על שלטון החוק, מתוך ראיה מערכתית רחבה ועמוקה. היא עשויה להגן עליו מפני "טביעה" בכיבוי שריפות ובטיפול בשוטף. היא תחזק את ממד האחריותיות שבתפקיד ותמנע את התחושה המוצדקת שמדובר בסמכות שלטונית רבת כוח, שאינה נתונה לפיקוח ולביקורת ממשיים. מן הצד השני, אין במתכונת הזו כדי לזעזע את אמות הספים ולפגוע בתפקוד התקין של המערכות החשובות האלה. היא גם תאפשר מומחיות ומקצועיות ברמה טובה יותר, כך שפרקליט המדינה יהיה מומחה מן המעלה הראשונה בפלילים, ואילו היועץ יהיה מומחה בעיקר למשפט ציבורי על כל ענפיו ובעל הבנה עמוקה במשפט הפלילי, בעיקר בהיבטים החוקתיים שלו. יישמר מעמדו החיוני של היועץ כפרשן המוסמך של הדין (עד להכרעה שיפוטית שדוחה את פרשנותו) ומי שיש לו אחריות כוללת על הייעוץ המשפטי לרשויות המדינה, ייצוגן בבתי המשפט, ייזום בתחום החקיקה, קביעת מדיניות באשר לאכיפת החוק, שימור וחיזוק שלטון החוק. אחריות כוללת כזו מבוססת על כך שהיועץ מטפל אישית רק במה שמחייב טיפול כזה. כל השאר יכול וצריך להיות מטופל על ידי משניו ועוזריו, תחת השראה כללית מצדו.

במתכונת הזו, תישמר גם סמכותו של היועץ, ואף תחודד – כמי שמפקח על התביעה הכללית, להבדיל למי שעומד בראשה. התביעה הכללית – בשל הכוחות הפוגענייםהשימוש ב"פוגעניים" איננו שיפוטי ואינו ביקורתי, הוא תיאורי. והחשש שתתפתח בה גישה "ציידית"  – טעונה פיקוח, הן פנימי והן חיצוני. הצורך לחזק את מעמד הביקורת החיצונית על התביעה, ויש צורך חיוני כזה, אינו גורע מהצורך החיוני לחזק את הפיקוח הפנים-משרדי על התביעה. תפקיד הפיקוח אינו מתיישב עם ניהול פרטני של תיקים וגם לא עם תפיסת התפקיד של היועץ כתובע-על. הוא מתיישב היטב, לעומת זאת, עם סמכות כמו עיכוב הליכים,סמכות המסורה ליועץ המשפטי לממשלה בס' 231 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. ברמה של קביעת מדיניות וטיפול במקרים קשים במיוחד להכרעה. פיקוח על התביעה מחוצה לה יתרום גם לתפיסה מאוזנת יותר של היועץ המשפטי לממשלה למצבים בהם מתנגשים זכויות חשודים עם המאבק בעבריינות. לא ניתן להגזים בחשיבותה של עמדה מאוזנת בנושא החשוב והעדין הזה.

לסיכום

ניתן, איפוא, לטפל במה שטעון תיקון בצעדים מדודים ומידתיים. הטיפול בליקויים האלה אינו מצריך ואינו מצדיק רפורמה גדולה של פיצול התפקיד של היועץ המשפטי ממשלה. רפורמה כזו הינה מסוכנת מאד ועלולה להתברר כפגיעה קשה בשלטון החוק. כל מה שייעשה צריך להיעשות בשום שכל ואחרי בחינה ובדיקה יסודיות.ראו גם את רשימתו של יצחק זמיר אשר צפויה להתפרסם במסגרת סימפוזיון זה. בכגון דא, החיפזון הוא מן השטן.

המאמר פורסם לראשונה ב-ICON-S-IL Blog.