חזרתה של הזירה הבינלאומית

על מנת לפצות על ההזנחה של הזירה הבינלאומית על ידי ישראל בשנים האחרונות, נדרשת השקעה רבה וחידוש של בריתות וקשרים שנחלשו. לשם כך, נחוץ לנו משרד חוץ חזק ומתפקד, וטוב שממשלת ישראל הנוכחית זיהתה את חולשתו של המשרד - שבוזר וקוצץ - ופועלת לחזקו. השאלה עד כמה יצליח מאמץ זה תתברר בשנה הקרובה, ולשם כך חשובה גם הצלחת ביקורו של ראש הממשלה אצל ידידתנו הטובה ביותר, ארה"ב

Flash 90

נסיעתו של ראש הממשלה בנט לארצות הברית, והפגישה המתוכננת הראשונה בין ראש ממשלה ישראלי לנשיא ביידן חשובות כמובן לביצור הקשרים שבין המעצמה החשובה בעולם לבין ישראל, אך היא חשובה כפליים בשל הסביבה הבינלאומית המשתנה בה פועלת ישראל. 

בסוף דצמבר 2020 החליטה התובעת של בית הדין הפלילי הבינלאומי לפתוח בחקירה בחשדות להפרת דיני הלחימה במסגרת הסכסוך הישראלי פלסטיני. בסוף חודש מאי, בעקבות מבצע "שומר החומות" החליטה מועצת זכויות האדם של האו"ם על הקמת ועדת חקירה קבועה לבדיקת כל הטענות ביחס להפרות של דיני הלחימה ושל דיני זכויות האדם בישראל ובשטחים.

לכאורה, שתי החלטות אלו אינן מפתיעות. החלטתה של התובעת של בית הדין הפלילי הבינלאומי היתה צפויה זה מכבר. גם מועצת זכויות האדם של האו"ם החליטה על הקמת ועדת בדיקה לאחר מבצעים קודמים. ועדות דומות הוקמו גם לאחר מבצע עופרת יצוקה (ועדת גולדסטון) וגם לאחר מבצע צוק איתן. בעבר נמנעה ישראל מלשתף פעולה עם בית הדין הבינלאומי, וועדות קודמות שהוקמו על ידי  מועצת זכויות האדם זכו להתעלמות רשמית מהדהדת מצד ישראל.

אלא שהפעם נדמה שהמצב שונה. הביקורת כלפי מדינת ישראל היא חלק ממהלך רחב יותר של חיזוק המוסדות הבינלאומיים, חיזוק שהוא אבן יסוד במדיניות החוץ של ממשל הנשיא ביידן. חיזוק המוסדות הבינלאומיים, והחיזוק הנלווה של המשפט הבינלאומי, יוצרים עבור מדינת ישראל בעיה מיוחדת.

כל מדינה המצויה בסכסוך צבאי, כולל ישראל, כמובן מנהלת את הסכסוך בשלוש חזיתות במקביל. החזית הראשונה היא החזית הצבאית, ובה פועלת המדינה מול האויב להשגת הישגים צבאיים קונקרטיים. החזית השניה היא חזית הבית או העורף, ובה נמדדת הצלחתה של המדינה בחוסן שמפגין העורף בעת העימות. החזית השלישית היא החזית הבינלאומית, ובה פועלת המדינה להשגת לגיטימציה ותמיכה בינלאומית למטרותיה. מבחינתה של ישראל, החזית הבינלאומית תמיד היוותה גורם חשוב ביותר, והרצון להשיג תמיכה בינלאומית שימש מגבלה משמעותית על יכולתה של ישראל להשתמש בכוח.

אך בשנים האחרונות, בעת כהונתו של הנשיא טראמפ, התמכרה ממשלת ישראל לרעיון שלפיו הזירה הבינלאומית אינה מהווה עוד מגבלה אמיתית על קבלת ההחלטות. ישראל הסתמכה לא רק על תמיכתו האוטומטית של הנשיא טראמפ, אלא גם על מדיניותו הגלובאלית שתמכה בהחלשת כוחם של המוסדות הבינלאומיים כולם. למעשה, מדינת ישראל פעלה כמעט כאילו אין צורך כמעט כלל להתחשב במוסדות אלו, אלא בעמדתו של נשיא ארצות הברית בלבד. בזירה הישראלית פלסטינית במיוחד, פעלה ממשלת ישראל בקידום התנחלויות, ובקידום מדיניות של סיפוח חלקים מיהודה ושומרון, ללא התחשבות בעמדת מוסדות בינלאומיים ובמשפט הבינלאומי.

כאמור, מאז עלייתו לשלטון של הנשיא ביידן, מדגישה ארצות הברית את חשיבותה של הזירה הבינלאומית. ביידן הביע תמיכה פומבית בהסכמי פריז למאבק בשינוי האקלים, בברית נאטו ובפעולות בינלאומיות משותפות.  ממילא הזירה הגאו-פוליטית בה פועלת ישראל עוברת בחודשים האחרונים שינוי דרמטי. ישראל אינה יכולה עוד להסתמך על תמיכה אוטומטית של ארה"ב, ובעיקר אין היא יכולה להישען על חולשתם של המוסדות הבינלאומיים המסורתיים. בתקופה הקרובה, עליה לשוב ולקחת בחשבון גם את המגבלות שהזירה הבינלאומית תטיל על חופש פעולתה.  

ייסורי הגמילה של ישראל מהתפיסה שלפיה אין צורך להתחשב בעולם עתידים להיות קשים. זאת מאחר ובמוסדות הבינלאומיים העמדה הביקורתית כלפיה הולכת ומתחזקת. כך, למשל, באפריל האחרון פרסם ארגון Human Rights Watch דו"ח שטען כי היחס של ישראל לפלסטינים נופל תחת ההגדרה של אפרטהייד. תפיסה זו קנתה לה - למרבה הצער - אוהדים רבים בעולם, לרבות בארצות הברית, ואף בקרב הקהילה היהודית שם.

על מנת לפצות על ההזנחה של הזירה הבינלאומית על ידי מדינות ישראל בשנים האחרונות, נדרשת השקעה רבה וחידוש של בריתות וקשרים שנחלשו. לשם כך, נחוץ לנו משרד חוץ חזק ומתפקד, וטוב שממשלת ישראל הנוכחית זיהתה את חולשתו של המשרד - שבוזר וקוצץ - ופועלת לחזקו. השאלה עד כמה יצליח מאמץ זה תתברר בשנה הקרובה, ולשם כך חשובה גם הצלחת ביקורו של ראש הממשלה אצל ידידתנו הטובה ביותר, ארה"ב.