שותפים חדשים במאבק בטרור

עקב פיגועי הטרור בקופנהגן על ישראל להעביר מסר של שותפות בין המדינות הדמוקרטיות שהעמידו לנגד עיניהן את המלחמה בטרור - מבלי להקריב את הדמוקרטיה. זה מאבק הדורש איזון בין ערכים ונקיטת צעדים שממזערים את הפגיעה בזכויות יסוד אך גם מבטיחים את הביטחון הלאומי.

התמונה באדיבות Shutterstock

המאמר פורסם לראשונה בידיעות אחרונות בתאריך 18.2.2015

אם יש אמירות שצריך להימנע מהן כעת, כאשר העם הדני כואב את כאב הפיגוע ומתייחד עם הקורבנות, הן אמירות בסגנון שלעיתים אופיינו לנו הישראלים, ואולי אפילו מתבקש: "עכשיו תבינו מה אנחנו עוברים כל השנים, ממה אנחנו סובלים ולמה אנחנו תוקפים את הטרור".

בשעה כזו על ההנהגה הישראלית לשלוח מסר אחר, מתריס הרבה פחות, ומשתף הרבה יותר: מסר של שותפות בין המדינות הדמוקרטיות שהעמידו לנגד עיניהן את המלחמה בטרור - מבלי להקריב לשם כך את הדמוקרטיה. מאבק כזה דורש איזון בין ערכים ונקיטת צעדים אשר ממזערים את הפגיעה בזכויות יסוד אך עם זאת מבטיחים את הביטחון הלאומי. דנמרק כבר ידעה לעשות בעברה פעולה דרסטית, שיצרה מצב חשוב לביטחון הלאומי של המדינה.

בעשור האחרון, תחת שני ראשי הממשלה האחרונים בדנמרק, לארס לקה רסמוסן ולפניו אנדרס פוג רסמוסן, שונו והוחמרו מספר פעמים כללי ההגירה למדינה. מצלמות ופקחים הוצבו בגבולות המדינה, מהלך שהגביל את התנועה החופשית של מהגרים חסרי אישור שהייה. לארס רקה רסמוסן הותקף על המהלך על ידי חבריו באיחוד האירופי בטענה שהוא פוגע בחזון "אירופה ללא גבולות", אך הוא התעקש בנימוק של שמירת הביטחון הלאומי.

כעת על העם הדני לשמש דוגמה לאירופה בהיבט נוסף – עליה לסחוף את מדינות האיחוד כולן, ולמעשה את המערב כולו, לגיבוש כללים מוסכמים למלחמות של מדינות דמוקרטיות בטרור. במדינת ישראל עושים זאת כבר שנים, מתוך הבנה שתוכניות צבאיות לבדן לא יכריעו טרור. מלחמה אפקטיבית בטרור לא יכולה להתרחש ללא מטריית הגנה משפטית וערכית הנחוצה הן להצדקה פנימית והן כמגן אל מול טענות חיצוניות ותביעות שעשויות להגיע, ומגיעות, עד לערכאות בינלאומיות דוגמת בית הדין הבינלאומי בהאג.

דמוקרטיה המנסה לברר לעצמה סוגיות אלו, ונכנסת לעומקן מגלה דילמות רבות: האם מעצר מנהלי, או בשמו השני – מעצר מניעתי, הוא כלי לגיטימי? ישראל משתמשת בו מפעם לפעם בשטח המוגדר על ידי המשפט הבינלאומי כשטח כבוש, אבל האם ראוי להחילו גם בשטחים ריבוניים?

האם ובאיזה מידה ניתן לחרוג מכללי ההליך הרגיל במקרים שמערכות הביטחון דורשות זאת? האם ניתן למנוע מעצורים לראות שופט? האם יש להאריך את מעצרם מעבר למקובל?

כשהסכסוך מגיע לעימות של ממש, הדילמות המוכרות לנו היטב הופכות אפילו קשות יותר – האם פגיעה אפשרית בחפים מפשע אמורה לעצור כל פעולה צבאית? האם פשיטה על מקומות קדושים המשמשים על פי החשד מחסה לטרור וחממה להסתה היא לגיטימית?

ישראל מתמודדת עם שאלות אלה כבר שנים ארוכות, וכעת מתחילים לשאול בצרפת, בדנמרק, באנגליה ובשוודיה את אותן השאלות בדיוק. הכנסת האחרונה התקדמה בחקיקת חוק המאבק בטרור, הכולל גם היבטים הנוגעים במה שמכונה – "ארגוני המעטפת", אך עדיין לא הושלמה חקיקתו. הכנסת הבאה תידרש להשלים את החקיקה וטוב תעשה אם תקדם במקביל מאמץ משותף, יחד עם ידידותינו באירופה, לחקיקת חוקים וקביעת נורמות שיעמדו בסטנדרטים בינלאומיים ואולי אף יאומצו על ידי מדינות נוספות.

יוחנן פלסנר הוא נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה ויושב ראש אגודת ידידי דנמרק בישראל.