הנושא הסמוי
מערכת הבחירות הזו מתאפיינת בבריחה מהבעיות המהותיות של המדינה לטובת עיסוק אישי במועמדים. לעומת זאת, נושא אחד בולט בהיעדרו: סוגיות דת ומדינה, שלמעשה מזמן כבר הפכו לסוגיות דת וחברה. וזה פצצה מתקתקת.
התמונה באדיבות Shutterstock
המאמר פורסם לראשונה בעיתון מקור ראשון ובNRG
מערכת הבחירות הנוכחית מתאפיינת באופן כללי בבריחה מהבעיות המהותיות של המדינה לטובת עיסוק אישי במועמדים (ובני זוגם): עלילות שרה נתניהו ומידת השפעתה על בעלה; האם הקול של הרצוג משדר מספיק סמכותיות; עלילות נפתלי בנט במבצע "ענבי זעם", וכדומה. אבל גם בתוך הפרסונליזציה הזו בורח מדי פעם עיסוק בסוגייה מהותית: יחסי ישראל-ארה"ב נוכח משבר נתניהו-אובמה; יוקר המחיה ומשבר הדיור בפרט, ועוד.
לעומת זאת, יש נושא אחד שבולט בהיעדרו הטוטאלי ממערכת הבחירות: סוגיות דת ומדינה, שלמעשה מזמן כבר הפכו לסוגיות דת וחברה. מישהו שמע (או ביקש לשמוע) מה עמדתם של נתניהו, הרצוג ולבני, נפתלי בנט או משה כחלון בסוגיית הגיור, דמותה של השבת, או לגבי גורלם של זוגות שאינם יכולים או אינם רוצים להינשא ברבנות? יתר על כן: כמה ארגונים שביקשו ביוזמתם לקיים פאנלים של פוליטיקאים בסוגיות דת ומדינה נתקלו בהתחמקויות. ההתעלמות הזו בולטת במיוחד על רקע העובדה שבמערכת הבחירות הקודמת היו הסוגיות הדתיות, ובמיוחד גיוס החרדים, נושא מרכזי. גם במהלך הקדנציה האחרונה של הכנסת היוו גיוס החרדים וחוק הגיור נושאים מרכזיים לדיון.
נראה שכמה גורמים חברו כדי להביא למצב המעוות הנוכחי. בראש וראשונה, הרצון של כל המפלגות המועמדות להשתתף בקואליציה הבאה שלא להרגיז את החרדים. זה נכון בראש וראשונה ביחס לליכוד ול'מחנה הציוני', אבל גם מפלגות אחרות חוששות שאם ייתפסו כמי שמקלקלות לנתניהו או להרצוג קואליציה עם החרדים, הן עצמן לא יוזמנו לממשלה הבאה. אפילו יאיר לפיד מעדיף לדבר כיום על מאבק בשחיתות ומשבר הדיור. במקרה של "הבית היהודי", נציגת הציונות הדתית שפעם בלטה בעמדותיה בתחומים הללו, לשתיקה יש טעם נוסף: הרצון לקרוץ בו-זמנית לבוחרים חרד"לים וחילונים, והחשש שהבעת עמדה כלשהי תבריח את אחד הצדדים.
לסיבות הפוליטיות האלה מצטרף תהליך חברתי ארוך טווח: כל השיח הציבורי בסוגיות דת ומדינה הולך ומצטמצם בשנים האחרונות רק לשאלת "השוויון בנטל", הצבאי והכלכלי, עם החרדים. הדיון העקרוני בשאלות חשובות כמו דמות השבת, דמות הגיור ודמות מערכת הנישואין והגירושין פינה את מקומו להכרעות הרחוב: דמות השבת נקבעת בשטח, תוך הפרה שיטתית של 'חוק שעות עבודה ומנוחה', ובתמיכת אותן קבוצות חברתיות שלרוב מרוממות את "שלטון החוק". מי שמאסו במונופול האורתודוכסי בתחום הנישואין מוצאים גם כן לעצמם את פתחי המילוט האישיים, ובעיית הגיור היא הרי ממילא בעיקר בעייתם של עולי ברה"מ, קבוצה חברתית שלא במיוחד מעניינת את האליטות הקובעות את סדר היום הציבורי.
ברוח הכללית של מעבר משיח ערכי לשיח תועלתני, מה שנשאר הוא רק "השוויון בנטל". בעניין הזה הישראלים לא מוכנים "לצאת פראיירים", ומכיוון שאת העול שמטילים החרדים באי-השותפות השוויונית בצבא ובכלכלה אי-אפשר לפתור במעקף, כאן עולים הישראלים על בריקדות. את הטיפול בעוולות המימסד הדתי, לעומת זאת, הם משאירים לכמה ארגונים דתיים-ליברליים קטנים, כדוגמת קולך, מבוי סתום ועתים. אפילו מרצ כבר מתמקדת כיום בדגלים אחרים.
אבל העוול בכל זאת זועק, ומטיבן של עוולות לא מטופלות שיום אחד הן עתידות להתפרץ. כ-350 אלף עולים שאינם מוכרים כיהודים, אנשים הנתקלים מדי יום בבעיות נישואין או במצבים משפילים בבואם לקבור את יקיריהם, הם פצצת זמן חברתית. גם לא כל מסורבי החיתון יכולים או רוצים לנסוע לחו"ל כדי להינשא.
הבעיות טעונות אפוא טיפול, וצעד ראשון הוא התמודדות איתן הן במערכת הבחירות ובוודאי בכנסת הבאה. השתיקה בעניין זה היא פחדנות מבישה, שאינה ראויה למי שמבקשים את אמוננו כמנהיגים. יתר על כן: גם באופן מעשי, הפחד מהחרדים מוגזם לחלוטין. החרדים זקוקים לשותפות בכל ממשלה לא פחות משהממשלות זקוקות להם. הם גם לא באמת "לשון מאזניים". כל הסקרים מצביעים על כך שהזדהות החרדים עם הימין גבוהה אף מהזדהות בני הציונות הדתית. בכל מצב של אפשרות בחירה בין הגושים הם ממילא יעדיפו את הימין, ובמצב שרק השמאל יכול להרכיב ממשלה הם גם כן יילכו בלית ברירה לקואליציה איתו. ממילא, אין גם צורך לחזר אחריהם יותר מדי, לא מימין ולא משמאל.