הריסת בתי מחבלים ובית המשפט הגבוה לצדק

הריסת ביתו של הנאשם ברצח יהודה גואטה ז"ל מעלה שוב את שאלת החוקיות של הצו. ניתן להציע שני מבחנים לשאלה האם מדובר באמצעי קביל - הראשון, האם הוא בר יישום כאשר מדובר ביהודים, והשני, האם ניתן לדמות את שופטי בית המשפט המאשרים צווים אלה מסבירים את החלטתם למי שנפגעים על ידה

Flash 90

ושוב חוזר הניגון ובג"ץ מאשר הריסת בית של מי שנאשם בביצוע פיגוע קטלני.

הפעם מדובר בפיגוע, שבו נרצח יהודה גואטה ז"ל ונפצעו שני אזרחים ישראלים נוספים. מדובר בפיגוע נפשע, קשה ואכזרי, שמחייב בעקבות הרשעה תגובה עונשית חמורה ביותר. אך הריסת ביתו של הנאשם מעלה שוב את שאלת החוקיות של הצו להרוס את הבית, שהוצא על ידי המפקד הצבאי. הריסת הבתים מוצדקת לפי ההלכה הפסוקה על בסיס התפיסה שמדובר באמצעי לשם הרתעה. הפגיעה בבני המשפחה היא עניין נלווה ואגבי להרתעה. ולכן, איננה עונש. זו תפיסה מוטעית. הלוז של הריסת הבית (כאשר בעליו המפגע נפרד ממנו ממילא לצמיתות עקב מאסר העולם שעומד להיגזר עליו או במקרים אחרים כאשר נהרג בפיגוע שחולל), שעליו בנוי הרעיון המפוקפק של הרתעה, הוא סבלה של המשפחה. הסבל הזה, כמו כל עונש, מוטל בכוונת מכוון, ואינו עניין נלווה ואגבי כלל ועיקר. העובדה שמנפנפים בטענת ההרתעה, אינה שוללת את אופיו של הרס הבית כמעשה ענישה.

שהרי האפקט המרתיע המיוחל מתקיים ומאפיין ענישה פלילית, שתכליתה הראשונה היא להרתיע מפני ביצוע עברות. משום שמסרבים להודות באמת - שיש כאן הטלת עוון אבות על ילדיהם, כלומר ענישה שלא על יסוד של אחריות אישית של הנענש - מתכחשים לכך שמדובר בענישה. הפיכת קרובי המשפחה של הנאשם לשק חבטות, לאמצעי להעברת מסרים - מתכחשת לאנושיותם ולכבודם כבני אדם. אם כבר עסקינן בשאלת התועלת שבשימוש באמצעי- היכן הראיות להרתעה ממשית ומתמשכת? ולאן נעלם הצד השני של המטבע- האפקט המתסיס והמשניא של השימוש באמצעי כזה?

פסק הדין, שאישר בשבוע שעבר את הריסת הבית, יכול היה להיכתב להצדקת אמצעי פוגעני בכול משטר בלתי דמוקרטי או אנטי ליברלי. בהסתמך על פסיקה קודמת ופרשנות מרחיבה של הסמכות להרוס, לא ניתן משקל משמעותי לעובדה שהנאשם מתגורר מזה שנים רבות בארצות הברית (שם נשא נשים נוספות והביא ילד לעולם עם אחת מהן) והוא נמצא בבית רק חודשיים בשנה, כך שזיקתו לבית ולמשפחתו היא פחותה מאשר במצב הרגיל. גם העובדה שהנפגעים העיקריים מהריסת הבית הם אשתו ושלושת ילדיו הקטינים- לא היה בה כדי למנוע את ההריסה.

מוזרה גם הערתו של השופט עמית על אי עקביות של התביעה ביחס לאפשרות שמי מבני הבית ידע מראש על הכוונה הנפשעת של הנאשם. המסקנה הסבירה מהתנהלות זו של התביעה היא קלישות הראיות התומכות בכך. אילו היה בית המשפט קובע שידיעת המשפחה על הפיגוע העומד להתרחש היא תנאי להריסת ביתה, היה נוצר תמריץ לברר האם נודע הדבר למשפחה מבעוד מועד. אולם בית המשפט אינו נוקט גישה כזו (גישה שאינה נקייה מבעיות) ואפילו אינו מעניק לנתון זה משקל מכריע. ולכן מה לו כי ילין על רשויות המדינה שהולכות בעקבות פסיקתו? האם רק משום שחלק משופטים מרגישים יותר נוח עם החלטתם, כאשר ניתן לשלוח אצבע מאשימה כלפי מי מיושבי הבית? מפליא גם שעניין הידיעה על הפיגוע העתיד להתרחש של מי מבני המשפחה מטופל כאילו לא מדובר בנוסף לאם בשלושה ילדים קטינים.

השאלה של הפיקוח השיפוטי על מהלכים של מפקדי האזור הנמצא תחת תפיסה צבאית ישראלית, היא שאלה מורכבת ולא נוכל להידרש לה בכללותה כאן. ניתן אבל לקבוע שהגושפנקא השיפוטית המוענקת לצווים אכזריים ומקוממים, כמו הצווים להריסת בתים, היא בצד החסרונות הקשים של הפיקוח הזה. אם הפיקוח השיפוטי מתבטא באישור סיטוני של צווי ההריסה, עדיף היה שההחלטות האלה יישארו החלטות של מפקדים צבאיים ולא יהפכו לעיקרון משפטי. עקרונות משפטיים מעוותים כאלה מעמידים תחת סימן שאלה את זכאותו של בית המשפט לתואר "בית המשפט הגבוה לצדק". הם גם מעמידים את קיר המגן הישראלי על כוח בלבד, כוח ברוטלי ואלים - לא על כוח וצדק. כאשר מרשים ענישה קולקטיבית לגבי סנקציה אחת, נוצר סדק המזמין הרחבה גם לסנקציות אחרות. כאשר נפרדים מיסוד מרכזי של הציוויליזציה האנושית (עקרון האחריות האישית), האם ניתן למנוע סחיפה נרחבת יותר?

מזה כשנות דור החל להיווצר שינוי בבית המשפט ביחס להריסת בתים, שינוי שהחלוץ שלו היה השופט חשין המנוח. לאחרונה הצטרפו למגמה זו שופטים נוספים. מי שיבקש לשרטט קו מבדיל בין שופטים ליברליים, כלומר מחויבים לזכויות האדם וכאלה שאינם כאלה, יקל עליו הדבר מאד אם יבחן את התפלגות ההצבעה בסוגיות כמו "איחוד המשפחות" והריסת בתים. יש להצטער על כך שנשיאות בית המשפט העליון לא אפשרה קיום של דיון בהרכב רחב בסוגיית הריסת הבתים, ועל ידי כך הביסה באופן כוחני ומלאכותי את הגישה הליברלית, וקראה דרור ליישום כמעט מכני של ההלכה הפסוקה שמאפשרת ביד רחבה הריסת בתים של מפגעים. האם נגזר שרק נשיאים בדימוס של בית המשפט העליון (כמו הנשיא אגרנט ז"ל והנשיא ברק יבדל לחיים ארוכים) יסתייגו (אחרי פרישתם) מהפעלת האמצעי הזה ומהגושפנקא המשפטית הניתנת לו?

ניתן להציע שני מבחנים פשוטים לשאלה האם מדובר באמצעי קביל אם לאו. ראשית, האם הוא בר יישום כאשר מדובר ביהודים. ברור לגמרי שהריסת בית היא טיפול מיוחד, אקסקלוסיבי, השמור לערבים בלבד. למרות הטענות ההפוכות, איש לא יעלה על דעתו להרוס ביתו של יהודי כתגובה למעשה טרור שלו. והשני - האם ניתן לדמות את שופטי בית המשפט המאשרים צווים אלה מסבירים את החלטתם למי שנפגעים על ידה (במקרה זה לילדיו של המפגע) כשהם מישירים מבט אל עיניהם ומבלי להשפיל את מבטם. אחת משתיים: או שהעיניים יושפלו או שניתן יהיה להיווכח בכשל באנושיותו של מי שמסוגל שלא להשפיל עיניו.