הציבור מאס מדיבורים על ביזור סמכויות, כעת הגיע זמן המעשים

בעוד מנהיגי הממשלה החדשה הצהירו כי לא יעסקו בנושאים שנויים במחלוקת, דבר אחד מתברר כקונצנזוס - הצורך ברפורמה מקיפה של ביזור סמכויות לשלטון המקומי. נראה שכולם מבינים את הצורך בשינוי מן היסוד - כעת הגיע הזמן להפוך דיבורים למעשים

Flash 90

ההטרוגניות והגיוון האידאולוגי הם המאפיין העיקרי של הממשלה החדשה, אך גם אחת החולשות המרכזיות שלה. לא בכדי הצהירו ראשיה כי ימקדו את פעילותם ברפורמות שיש בהן חשיבות עליונה לתפקוד השוטף של המדינה ולשיפור רווחת התושבים, בעוד הנושאים בעלי המטען האידיאולוגי שעלולים לערער את יציבותה ושלמותה של הקואליציה, יוסטו הצדה.

רפורמה מקיפה של ביזור סמכויות לשלטון המקומי יכולה להיות הדגל שתוביל הממשלה החדשה. דבר אחד בטוח: הרפורמה הזו נדרשת בישראל.

מדדים שונים של הבנק העולמי וארגון ה-OECD מלמדים כי ישראל היא אחת המדיניות הריכוזיות ביותר בעולם המערבי בכל הקשור לסמכויות השלטון המקומי, אם לא הריכוזיות שבהן. הדבר מתבטא במידה נמוכה של אוטונומיה הניתנת לרשויות בישראל בהשוואה לעולם במגוון תחומים: ניהול פיננסי, ניהול ההון האנושי, חינוך ותחבורה.

עיון בדברי כמה מהשרות החדשות עם כניסתן לתפקידן מלמד כי קיים קונצנזוס רחב למדי בין המפלגות המרכיבות את הקואליציה באשר לצורף הדחוף בשינוי בתחום הזה. כך, שרת הפנים החדשה איילת שקד הכריזה בנאום הפתיחה שלה, בזיקה למסורת ישראל, כי היא "מקווה לאמץ את המלצתו של יתרו למשה להאציל מסמכויותיו". היא טענה כי יתרו "התגלה כיועץ ארגוני מוצלח", וכי היא מתכוונת לקחת דוגמה ולהאציל סמכויות על הרשויות המקומיות. גם שרת התחבורה מרב מיכאלי הדגישה את הצורך לבזר סמכויות לידי הרשויות המקומיות בתחום התחבורה, ולחזק את מעמד השלטון המקומי. בדומה, שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון הכריזה כי ברצונה "לפרק את הריכוזיות במשרד החינוך", והסבירה כי לדעתה, "אם היו נותנים יותר סמכויות לשלטון המקומי, הדברים היו נראים אחרת".

ההכרזות הללו לא צמחו בחלל ריק. תפקידם של הפוליטיקאים הוא לזהות את הרוח הנושבת בקרב הציבור, ונראה שהם מזהים את היטב לאן הרוח נושבת. משבר הקורונה חשף לעין הציבורית את העוצמות הגלומות בשלטון המקומי, ואת מגבלותיו של השלטון המרכזי. הדבר בא לידי ביטוי גם בדעת הקהל - סקר שנערך במכון הישראלי לדמוקרטיה בנובמבר האחרון מצא כי 71% מהציבור הישראלי תומך בביזור סמכויות ממשרדי הממשלה לרשויות המקומיות, לעומת 15% בלבד שמתנגדים. גם האמון שנותן הציבור הישראלי ברשויות המקומיות גבוה הרבה יותר מזה שמקבלים המוסדות המרכזיים - לפי מדד הדמוקרטיה הישראלית לשנת 2020, 61% מהציבור נותן אמון ברשות המקומית בתחומה הוא מתגורר, לעומת אמון של 28% בלבד בממשלה.

נקווה שהפעם נראה לא רק דיבורים, אלא גם מעשים. גם בממשלה הקודמת, דיברו שר החינוך ומנכ"ל משרד התחבורה על הצורך בביזור סמכויות לרשויות המקומיות, אך לא עשו יותר מדי בנידון. שר הפנים היוצא, אריה דרעי, מדבר כבר מספר שנים על הצורך לבזר סמכויות לרשויות המקומיות, אך גם הוא לא הותיר חותם משמעותי בנושא במשך כהונתו בת החמש שנים במשרד. אגב, גם בהסכמים הקואליציוניים של הממשלה החדשה אין כל זכר לסוגיית מעמדו של השלטון המקומי.

חשוב להבין, הפער בין הדיבורים הגבוהים על ביזור לשלטון המקומי לבין ההמשך בפועל של המדיניות הריכוזית, לא נובע מקשיים בירוקרטיים בקידום רפורמות, אלא מהקושי של שרי הממשלה לוותר על סמכויות וכוח. סמכויות השרים כלפי הרשויות המקומיות מהוות את אחד מבסיסי הכוח המרכזיים שלהם. השרים מבינים שכוח שבוזר לא יוחזר, ולכן למרות הדיבורים היפים, ברגע האמת הם תמיד מוצאים תירוצים.

הדרך היחידה להובלת רפורמה של ביזור סמכויות היא הבנה שהמצב הקיים איננו סביר, לצד לחץ ציבורי מתמשך שיבהיר לשרים כי הגיע הזמן לרפורמה מקיפה. נראה שכולם כבר מבינים כיום שמעמדו של השלטון המקומי חייב לעבור שינוי יסודי, ולכן, השרות שקד, מיכאלי ושאשא-ביטון חייבות להבין שהציבור יבחן אותן לא רק על בסיס היקף הוועדות, המסמכים והדיבורים בתקשורת על הצורך בביזור, אלא גם, ובעיקר, על בסיס המעשים בשטח.

פורסם לראשונה באתר בשבע.